פריט שנים-עשר: הם רוצים לסגת כשאין להם מעמד או תקווה לזכות בברכות

היום נשתף על הפריט השנים-עשר במסגרת הביטויים השונים של צוררי משיח: הם רוצים לסגת כשאין להם מעמד או תקווה לזכות בברכות. פריט זה עוסק גם בצביונותיהם של צוררי המשיח והוא אחד הביטויים המוחשיים שלהם. מנקודת מבט שטחית, צורר משיח ירצה לסגת אם אין לו מעמד ואין לו תקווה לזכות בברכות. ברגע שיאבדו לו שני הדברים האלה, הוא ירצה לסגת. נדמה כי קל מאוד להבין את המשמעות השטחית – היא לא נראית מורכבת או מופשטת מאוד, אך מהם הביטויים הספציפיים כאן? במילים אחרות, אילו מצבים גורמים לצורר משיח לרצות לסגת משום שהם משפיעים על מעמדו או על תקוותו לזכות בברכות? האם כדאי לשתף לעומק על הנושא? לו הייתם מתבקשים לחלוק שיתוף על הנושא, מה הייתם אומרים על הפרטים ועל הביטויים הספציפיים שלו? יש כאלה שיאמרו: "שיתפנו על כך הרבה מאוד פעמים. צוררי משיח אוהבים מעמד וכוח, הם נהנים כשיש להם יוקרה רבה, והם מאמינים במטרה לזכות בברכות, בעטרת, ובתגמולים. אם התקוות האלה יתנפצו ויאבדו, הם יאבדו עניין באמונה באל וכבר לא ירצו להיות בעלי אמונה". האם השיתוף שלכם על הנושא יכיל רק את המילים הספורות האלה ויהיה פשוט עד כדי כך? (כן). אם זה המצב, אם אפשר היה לסכם את השיתוף הזה באותן אמירות ספורות, אזי היבט זה בביטוייהם של צוררי המשיח לא היה מצדיק סעיף משלו בסדרת השיתופים שלנו על הביטויים של צוררי משיח, והוא גם לא היה מתייחס לשום מהות טבע שהיא. אולם משום שפריט זה אכן קשור למהות ולצביון של צוררי משיח, וכן לחתירותיהם האישיות ולהשקפותיהם ביחס לקיום, זהו ודאי נושא רב-פנים. אם כך, מה הוא כולל בדיוק? דהיינו, אילו בעיות הניקרות על דרכם של צוררי משיח קשורות במעמדם ובתקוותם לזכות בברכות? מהן השקפותיהם, מחשבותיהם וגישותיהם ביחס לבעיות אלה? מובן שתהיה חפיפה מסוימת בין שיתופנו על סוגיות אלה לבין שיתופינו הקודמים על השקפותיהם של צוררי משיח ביחס לסוגיות שונות, אך מוקד השיתוף הזה הוא שונה, והוא עוסק בנושא מזווית אחרת. היום נשתף באופן ספציפי על הביטויים שמתגלים כאשר צוררי משיח מאבדים את מעמדם ואת תקוותיהם לזכות בברכות, ושמוכיחים שהשקפתם של צוררי המשיח ביחס לחתירה היא שגויה, ושאמונתם באל אינה אמיתית; הם עשויים גם לאמת את הקביעה שלאותם אנשים אכן יש מהות של צוררי משיח.

I. גישתם של צוררי משיח לגיזום

תחילה עלינו לבחון את ההתנהגויות שצוררי משיח מפגינים כאשר גוזמים אותם, כיצד הם מתמודדים עם מצבים כאלה, מהן גישותיהם, מחשבותיהם, והשקפותיהם ביחס לגיזום, ובפרט מה הם אומרים ועושים – סוגיות אלה מצדיקות ניתוח ובדיקה מצדנו. שיתפנו לא מעט על נושאים העוסקים בגיזום; זהו נושא נפוץ המוכר לכולכם. אצל רוב האנשים מתחולל מהפך מסוים רק לאחר שגוזמים אותם מספר פעמים – הם יכולים לחפש את האמת ולטפל בעניינים על פי עיקרון בעת ביצוע חובתם, ורק אז אמונתם מתחילה מחדש, ומשתנה לטובה. אפשר לומר שבכל פעם שגוזמים אדם בצורה חריפה, המעשה נצרב בלבו ומותיר זיכרון בל יימחה. מובן שכל מקרה של גיזום בצורה חריפה מותיר זיכרון בל יימחה גם בקרב צוררי משיח, אך מהם ההבדלים? גישתו של צורר המשיח לעניין, הביטויים השונים הקשורים לעניין, וכן מחשבותיו, השקפותיו, רעיונותיו וכדומה, אשר צומחים מאותו מצב, נבדלים כולם מאלה של אדם רגיל. כשגוזמים צורר משיח, תחילה הוא מתנגד למעשה ודוחה אותו בעומק לבו. הוא נלחם בו. ומדוע? משום שבמהות טבעם של צוררי המשיח, הם סולדים מן האמת ושונאים אותה, ואינם מקבלים אותה בשום פנים ואופן. באופן טבעי, מהותו וצביונו של צורר המשיח מונעים ממנו להכיר בטעויותיו או בצביונו המושחת. בהתבסס על שתי העובדות האלה, גישתו של צורר המשיח כלפי גיזום היא לדחות אותו ולהתריס נגדו באופן מוחלט. הם מתעבים את המעשה ומתנגדים לו בעומק לבם, ואינם מפגינים שמץ של קבלה או של התמסרות, קל וחומר של הרהור או של הכאה על חטא אמיתיים. כשגוזמים צורר משיח, אין זה משנה מי מבצע את המעשה, למה הוא מתייחס, מהי מידת אשמתו של צורר המשיח, כמה חמורה טעותו, כמה רוע הוא חולל, או מהן השלכות הרוע על עבודת הכנסייה – צורר המשיח לא מביא בחשבון אף אחד מאלה. מבחינת צורר המשיח, האדם שגוזם אותו נטפל אליו בכוונה, או מוצא בו פגמים על מנת לענות אותו. צורר המשיח עשוי אפילו לחשוב שמתעמרים בו ומשפילים אותו, שהוא זוכה ליחס לא אנושי, ושמזלזלים בו ובזים לו. אחרי שגוזמים צורר משיח, הוא אף פעם לא מהרהר במעשיו השגויים, בצביון המושחת אותו חשף, ובשאלות האם הוא חיפש את העקרונות שהיה עליו לפעול לפיהם, פעל בהתאמה עם עקרונות-האמת, או מילא את אחריותו בנושא שבגינו גזמו אותו. הוא לא בוחן אף אחד מהדברים האלה או מהרהר בהם, והוא לא הופך בדברים וחושב עליהם בכובד ראש. במקום זאת, הוא מתייחס לגיזום על פי רצונו-שלו, וברוגז. בכל פעם שגוזמים צורר משיח, הוא מתמלא כעס, אי-ציות, ותרעומת, וממאן לקבל עצות מאיש. הוא מסרב לקבל את גיזומו, ואינו מסוגל לשוב ולהתייצב לפני האל על מנת להכיר את עצמו ולהרהר בעצמו, להתייחס למעשיו אשר הפרו את העקרונות, כמו למשל התנהגות שטחית או השתוללות בעת ביצוע חובתו, והוא לא מנצל את ההזדמנות הזאת על מנת לפתור את צביונו המושחת. במקום זאת, הוא מוצא תירוצים על מנת להגן על עצמו ולהצדיק את עצמו, והוא אפילו יאמר דברים במטרה לחרחר ריב ולהתסיס אחרים. בקצרה, כשגוזמים צוררי משיח, הביטויים הספציפיים שלהם הם אי-ציות, חוסר שביעות רצון, התנגדות, והתרסה, ומספר תלונות מתעוררות בלבם: "שילמתי מחיר כה כבד וביצעתי עבודה כה רבה. אמנם במקרים מסוימים לא פעלתי על פי העקרונות או חיפשתי את האמת, אך לא עשיתי זאת רק למען עצמי! גם אם גרמתי מעט נזק לעבודת הכנסייה, לא עשיתי זאת בכוונה! מי לא טועה? אינכם יכולים להיטפל לטעויות שלי ולגזום אותי בלי סוף מבלי להתחשב בחולשותיי, וללא דאגה למצב הרוח שלי ולהערכתי העצמית. בית האל לא רוחש אהבה כלפי אנשים וזה פשוט כל כך לא צודק! בנוסף, אתם גוזמים אותי עקב טעות כה קטנה – האין זה אומר שאינני טוב בעיניכם ושאתם רוצים לסלק אותי?" כשצוררי המשיח נגזמים, הדבר הראשון שעולה בדעתם הוא לא להרהר בעוולתם או בצביון המושחת שחשפו, אלא להתווכח, להסביר ולהצדיק את עצמם, בעודם מעלים השערות. אילו השערות? "שילמתי מחיר כה כבד בעת ביצוע חובתי בבית האל רק כדי שיגזמו אותי. עושה רושם שאין לי תקווה גדולה לזכות בברכות. האם ייתכן שהאל אינו רוצה לתגמל אנשים, ולכן הוא משתמש בשיטה זו על מנת לחשוף אותם ולסלקם? מדוע שאתאמץ אם אין תקווה לזכות בברכות? מדוע שאשא בקשיים? אם אין תקווה לזכות בברכות, כבר מוטב שלא אאמין כלל! מטרת האמונה באל היא הרי לזכות בברכות, הלא כן? אם אין תקווה לכך, מדוע שאשקיע מעצמי? אולי מוטב שפשוט אפסיק להאמין ואשים לזה סוף? האם אתה עדיין יכול לגזום אותי אם אינני מאמין? אינך יכול לגזום אותי אם אינני מאמין". צוררי משיח אינם מסוגלים כלל לקבל את גיזומו של האל. הם לא מסוגלים לקבל ולציית באמצעות השקפה וגישה ראויות. הם לא יכולים להרהר בעצמם דרך זה ולהבין את צביונותיהם המושחתים כדי שאפשר יהיה לטהרם. במקום זאת, הם מעלים השערות באשר למטרת גיזומם, וחוקרים אותה באופן נבזי וצר אופקים. הם בוחנים בקפידה את התפתחות המצב, מקשיבים לנימת דיבורם של אנשים, בוחנים כיצד הסובבים אותם מביטים בהם ומדברים אליהם, ומהי גישתם, ומשתמשים בדברים האלה על מנת לקבוע האם יש להם תקווה לזכות בברכות, או האם בעצם חושפים ומסלקים אותם. מקרה פשוט אחד שבו גוזמים את צוררי המשיח מחולל בלבם סערה כה גדולה וגורר הרהורים כה רבים. בכל פעם שגוזמים אותם, תגובתם הראשונה היא שאט נפש, ובלבם הם סולדים מן המעשה, דוחים אותו ונלחמים בו, בטרם הם בוחנים את השפה ואת הארשת של האנשים, ולאחר מכן הם מעלים השערות. הם מגייסים את מוחם, את מחשבותיהם, ואת עורמתם הקטנונית על מנת לבחון את התפתחות המצב, בוחנים כיצד הסובבים אותם מביטים בהם, וכן את גישת המנהיגים הבכירים כלפיהם. על סמך הדברים האלה הם שופטים כמה תקווה עדיין יש להם לזכות בברכות, האם יש להם שמץ של תקווה לזכות בברכות, או האם בעצם חושפים ומסלקים אותם. כשצוררי משיח נדחקים לפינה, הם שוב מתחילים לחקור את דברי האל, ומנסים למצוא בהם בסיס מדויק, שביב של תקווה, וחבל הצלה. אם לאחר שגוזמים אותם מישהו מנחם אותם, תומך בהם, ועוזר להם בלב אוהב, הדברים האלה גורמים להם להרגיש כאילו הם עדיין נחשבים כחברים בבית האל, הם מאמינים שעדיין יש להם תקווה לזכות בברכות, שתקוותם עדיין חזקה, והם מסלקים כל מחשבה על נסיגה. אולם ברגע שהמצב הוא הפוך, כשהם מבינים שתקוותם לזכות בברכות פחתה ונגוזה, תגובתם הראשונה היא: "אם לא אוכל לזכות בברכות, אפסיק להאמין באל. מי שאוהב להאמין באל יכול להאמין בו, אך בכל אופן לא אקבל גיזום ממך, וכל דבריך בעודך גוזם אותי הם שגויים. אינני רוצה לשמוע זאת, אינני מוכן לשמוע זאת, ולא אקבל גיזום גם אם תאמר שזה הדבר שהכי מועיל לאדם!" כשהם מבינים שאפסו תקוותיהם לזכות בברכות, כשהם רואים שהם עתידים לאבד את מעמדם ואת חלומותיהם להיכנס אל מלכות השמים, אליהם חתרו במשך זמן כה רב, הם לא חושבים לשנות את אופן חתירתם או את המטרות שהם חותרים אליהן, אלא הם חושבים לעזוב ולסגת, הם כבר לא רוצים להאמין באל, והם סבורים שאבדה תקוותם לזכות בברכות במסגרת אמונתם באל. אם אובדות הפנטזיות והתקוות של צוררי המשיח לתגמולים, לברכות ולעטרות אותם רצו להשיג כשרק החלו להאמין באל, נעלמת המוטיבציה שלהם להאמין באל, כמו גם המוטיבציה שלהם להשקיע מעצמם למען האל ולבצע את חובתם. כשאובדת המוטיבציה שלהם, הם כבר לא רוצים להישאר בכנסייה, להמשיך ולדשדש כך, והם רוצים לנטוש את חובתם ולעזוב את הכנסייה. זה כל מה שצוררי משיח חושבים עליו כאשר גוזמים אותם, ומהות טבעם חשופה לחלוטין. בסך הכול, הן בדבריהם והן במעשיהם, צוררי המשיח אף פעם לא מקבלים את האמת. מהו צביון של אי קבלת האמת? סלידה מן האמת, הלא כן? זה בדיוק מה שזה. קל למדי לקבל את המעשה הפשוט של גיזום כשלעצמו. ראשית, לאדם שגוזם אותם אין כוונת זדון; שנית, לאור הסוגיות שבגינן גוזמים צוררי משיח, הם לבטח פעלו בניגוד לסידורים של בית האל, ובניגוד לעקרונות-האמת, ולבטח היו טעות או השמטה בעבודתם אשר שיבשו את עבודת הכנסייה והפריעו לה. גוזמים אותם עקב זיהום רצונם האנושי, עקב צביונם המושחת, עקב התנהגותם המופקרת כתוצאה מכך שאינם מבינים את עקרונות-האמת. זה דבר רגיל ביותר. ברחבי העולם כולו, לכל ארגון גדול, לכל קבוצה או חברה יש חוקים ותקנות, וכל מי שמפר את אותם חוקים ותקנות מוכרח להיענש ויש להעמידו במקום. זה נורמלי לחלוטין, והולם לחלוטין. אולם מבחינתו של צורר המשיח, העמדה הולמת במקום כתוצאה מהפרת חוקים ותקנות נתפסת כאילו אחרים מקשים עליו, מענישים אותו בצורה לא הוגנת, מוצאים בו פגמים, וגורמים לו צרות. האם זוהי גישה של קבלת האמת? ברור מאוד שלא. ללא גישה של קבלת האמת, האם אדם כזה יכול להימנע מטעויות או מגרימת שיבושים והפרעות בעת ביצוע חובתו? בהחלט לא. האם אדם שכזה מתאים לבצע חובה? בעיקרון, לא. לא סביר שאדם שכזה יהיה כשיר לכל משימה שהיא.

ביצוע חובה הוא הזדמנות שהאל מעניק לאנשיו הנבחרים על מנת שיוכלו להתמקצע, אך אנשים אינם יודעים להוקיר זאת. במקום זאת, כשגוזמים אותם, הם מתפרצים בזעם; הם נלחמים במעשה ומזדעקים נגדו; הם סרבנים וכעוסים. כאילו הם קדושים שמעולם לא טעו. מי מבין בני האנוש המושחתים אינו טועה? טעויות הן דבר נורמלי ביותר. בית האל בסך הכול גוזם אותך באופן מילולי, הוא לא רואה בך אחראי או מוקיע אותך על המעשה, קל וחומר שאין הוא מקלל אותך. לעתים הגיזום הוא מחמיר למדי, המילים עלולות להישמע בוטות ולא נעימות, וייתכן שרגשותיך ייפגעו. בית האל מטיל משמעת על מי שגרם נזקים לכספים או לציוד שלו באמצעות קנסות או על ידי בקשת פיצוי – האם זה נחשב מחמיר? או שמא זה הולם? אינך מתבקש לספק פיצוי כפול, וגם לא סוחטים אותך, אתה רק נדרש להחזיר את אותו הסכום. האין זה הולם ביותר? זה חמור הרבה פחות מהקנסות הניתנים במדינות מסוימות בעולם. בערים מסוימות יוטל עליך קנס כבד רק משום שירקת על הקרקע או השלכת פיסת נייר. האם היית יכול להתריס נגד כך, או לסרב לשלם את הקנס? לו היית מסרב, סביר להניח שהיית נשלח לכלא, וניצב לפני עונש חריף אף יותר. כזו היא המערכת. יש אנשים שאינם מבינים זאת, וסבורים שבית האל נוהג בחומרה רבה מדי כשהוא גוזם כך אנשים, ושהעמדה במקום של אנשים באופן זה היא אכזרית מדי. אם גוזמים את אותם אנשים באופן מחמיר מעט יותר, ואם גאוותם נפגעת וטבעם השטני מתעורר, הם חשים שהמעשה בלתי נסבל, ואינו עולה בקנה אחד עם תפיסותיהם. הם סבורים שמשום שמדובר בבית האל, אסור להתייחס כך לאנשים, שבית האל מוכרח לגלות סובלנות וסבלנות בכל צעד ושעל, ולאפשר לאנשים להתנהג בצורה מופקרת ולעשות ככל העולה על רוחם. הם סבורים שכל מעשיהם של אנשים הם טובים, ושעל האל לזכור אותם. האם זה הגיוני? (לא). איזו מהות טבע יש לאנשים? האם הם באמת אנושיים? אם נתנסח בעדינות, הם שטנים ושדים. אם נתנסח בגסות, הם חיות. אנשים אינם יודעים מהם חוקי ההתנהגות, הם שפלים מאוד, וכן עצלים, חובבי פנאי וסולדים מעבודה קשה, והם רוצים להשתולל ולעשות מעשים רעים. הדבר המטריד מכל הוא שרבים ממבצעי החובה בבית האל רוצים תמיד להביא עמם מהעולם החילוני פילוסופיות להתנהלות בעולם, שיטות, ומגמות רעות. הם אפילו משקיעים אנרגיה במחקר, בלימוד, ובחיקוי של אותם הדברים, וכתוצאה מכך יוצרים כאוס ואי-סדר בחלק מעבודת בית האל. זה בלתי נסבל עבור כולם, ואפילו כמה אחים ואחיות שהם מאמינים חדשים אומרים שאותם אנשים אינם אדוקים, שמעשיהם הם מגמות גשמיות, ואינם דומים כלל למעשיהם של נוצרים – אפילו אותם מאמינים חדשים אינם יכולים לקבל את מעשיהם של האנשים האלה. אנשים אלה משלמים מחיר זעום, יש להם התלהבות מועטה, וכן שמץ של מרץ ושל רצון טוב, הם מביאים אל בית האל שטות כזו או אחרת שלמדו ומיישמים אותה על חובתם ועל עבודתם, וכתוצאה מכך הם גורמים שיבושים והפרעות לעבודת הכנסייה, ובסופו של דבר גוזמים אותם. יש אנשים שאינם מבינים זאת: "האל הרי אומר שהוא יזכור את מעשיהם הטובים של אנשים, הלא כן? אם כך, מדוע גוזמים אותי על שאני מבצע את חובתי? מדוע אינני יכול להבין זאת? כיצד מתממשים דברי האל? האם ייתכן שאלה בסך הכול מילים ריקות שנשמעות נשגבות?" אם כך, מדוע אינך מהרהר בשאלה האם מעשיך הם מעשים טובים שראויים לכך שיזכרו אותם? מה דרש ממך האל? האם החובה שביצעת, העבודה שעשית, והרעיונות וההצעות שסיפקת עולים בקנה אחד עם גינוני הקדושים? האם הם תואמים לסטנדרטים הדרושים בבית האל? האם חשבת על עדות האל, ועל שם האל? האם הבאת בחשבון את המוניטין של בית האל? האם הבאת בחשבון את גינוני הקדושים? האם אתה מכיר בהיותך נוצרי? לא הבאת בחשבון שום דבר מאלה, ואם כך מה בעצם עשית? האם מעשיך ראויים לכך שיזכרו אותם? גרמת אי סדר בעבודת הכנסייה, ובית האל רק גזם אותך, מבלי לשלול ממך את זכאותך לביצוע חובה. זוהי האהבה האדירה והאמיתית ביותר. ובכל זאת אתה מתרגז. האם יש לך סיבה לרגוז? אתה לא הגיוני בעליל!

ישנם אנשים שמאמינים באל רק שנתיים או שלוש, ומעשיהם, אופן דיבורם וצחוקם, ההשקפות שהם חושפים, ואפילו הבעות פניהם ומחוותיהם כשהם מדברים עם אחרים הם לא נעימים, ומעידים על כך שהם לגמרי כופרים וחסרי אמונה. יש להעמיד אנשים אלה במקומם, יש לגזום אותם, ויש להציב להם חוקים, כדי שידעו מהי אנושיות רגילה, מהם גינוני קדושים, ואיך צריך להתנהג נוצרי, וכדי שילמדו כיצד להיות בני אנוש ויוכלו להיות בעלי צלם אנוש. יש כאלה שמאמינים באל כבר שמונה או עשר שנים, או אפילו זמן רב יותר, אולם מחשבותיהם והשקפותיהם, דבריהם ומעשיהם, אופן התמודדותם והרעיונות שהם הוגים כשקורים להם דברים, מעידים בבירור על כך שהם לגמרי כופרים וחסרי אמונה. אנשים אלה האזינו ללא מעט דרשות, ויש להם ניסיון ותובנות מסוימים; הם קיימו לא מעט אינטרקציה עם אחיהם ואחיותיהם, ואמורה להיות להם שפה יום-יומית משלהם, אולם רובם אינם מסוגלים לחלוק עדות, וכאשר הם מדברים ומבטאים את דעותיהם, השפה שלהם פשטנית יתר על המידה, והם לא מצליחים להסביר שום דבר בבירור. הם באמת דלים, עלובים, ועיוורים – ארשת פניהם היא מעוררת רחמים באופן ברור. כשאדם כזה מבצע חובה ולוקח על עצמו מעט אחריות, תמיד גוזמים אותו. זה בלתי נמנע. מדוע יגזמו אותו? משום שמעשיו מפרים את עקרונות-האמת יותר מדי; הוא אפילו לא מצליח להשיג את המצפון וההיגיון שיש לבני אדם רגילים, והוא מדבר ומתנהג כמו כופרים. כאילו שכרו כופר שיבוא ויבצע את העבודה של בית האל. אם כך, כאשר אנשים כאלה מבצעים את חובותיהם, מהי איכות עבודתם? מהו ערכה? האם יש בהם חלק שמתמסר? יש להם בעיות רבות מדי והם רק גורמים לשיבושים ולהפרעות, הלא כן? (כן). אם כך, יש לגזום אנשים כאלה, הלא כן? (כן). יש אנשים שכותבים תסריטים העוסקים בחייהם של נוצרים, באופן שבו הגיבור חווה רדיפות, תלאות, ומצבים שונים, וכיצד הוא מעריך את דברי האל וחווה אותם. אולם לאורך העלילה כולה, הגיבור כמעט ולא מתפלל, ולעתים כשהוא נתקל בקושי, הוא אפילו לא יודע מה לומר בתפילותיו. פעם, היו כאלה שכתבו את אותו הנוסח, תפילה אחר תפילה; כשגיבור נתקל בבעיה, הוא התפלל, "אלי, אני כה עצוב כעת! אני כה אומלל, אומלל עד מאוד! אנא הדרך אותי והענק לי נאורות". הם פשוט כתבו מילים תפלות שכאלה, אך אל מול מאורע אחר, מצב אחר, מצב רוח אחר, הגיבור לא ידע כיצד להתפלל, ולא היה לו מה לומר. זה גורם לי לתהות, אם אנשים אלה מתארים את גיבוריהם כמי שאינם מתפללים כשיש להם בעיות, האם הם-עצמם נוהגים להתפלל? אם הם לא מתפללים כשיש להם בעיה, על מה הם מסתמכים בחיי היום-יום שלהם ובביצוע חובתם? על מה הם חושבים? האם האל מצוי בלבם? (האל אינו מצוי בלבם. במעשיהם הם מסתמכים על מחשבותיהם ועל כישרונותיהם). כתוצאה מכך, גוזמים אותם. כיצד לדעתכם אעריך את העניין הזה? יש לגזום אנשים מעין אלה. אנשים אלה שאינם מתקדמים, שיש להם שכל אך לא לב, מאמינים כבר שנים, אולם כשיש להם בעיה, אין להם מושג מה לומר בתפילותיהם; אין להם מה לומר לאל, והם לא יודעים כיצד לבטוח בו, והם לא מנהלים איתו שיחות נפש. האל הוא הקרוב אליך ביותר, הראוי ביותר לאמונך ולהסתמכותך, ועם זאת אין לך מה לומר לו כלל – אם כך, למי אתה שומר את מחשבותיך הכמוסות ביותר? אין זה משנה במי מדובר, אם אין לך מה לומר לאל, איזה מין אדם אתה? האין אתה אדם נטול אנושיות לחלוטין? אם בתסריט לא קיים אזכור לאנושיותו של הגיבור, לחייו כמאמין, לאופן שבו הוא חווה את דברי האל ומעריך אותם, וכן הלאה, אם התסריט הוא קליפה ריקה ותו לא, אז מה ברצונך להראות לאנשים באמצעות הסרט? מה הטעם בתסריט שאתה כותב? האם אתה נושא עדות לאל, או למעט הידע והחינוך שברשותך? ההוכחה הממשית הטובה ביותר לעדות לאל היא האופן שבו אדם מתפלל ומחפש, והשינוי שחל ברעיונותיו, בגישתו, בהשקפותיו ובמחשבותיו ביחס לאל כשקורה לו דבר מה, או כשהוא נתקל בקשיים. לרוע המזל, יש אנשים שאינם מבינים זאת כלל ועיקר. לאחר מספר שנות אמונה, הם עדיין לא יודעים כיצד להתפלל – לא מפתיע שהם עדיין לא התקדמו. לא חל שיפור במיומנויותיהם המקצועיות, והם לא התקדמו בהיווכחותם בחיים. יש צורך לגזום אנשים שכאלה, הלא כן? לפיכך, יש סיבות שמובילות לגיזומם של אנשים. אם אתם מסרבים לקבל גיזום, או אם לא גוזמים אתכם, השלכות הדבר יהיו מסוכנות, ותישקף סכנה לקצכם. התמזל מזלכם שכעת ישנם אנשים שיכולים לגזום אתכם ולהטיל עליכם משמעת. צוררי משיח לא מסוגלים לקבל את המעשה הנפלא והמועיל הזה. הם סבורים שכאשר גוזמים אותם, פירוש הדבר הוא שבא עליהם הקץ, שאפסה תקוותם, שהם יכולים לראות מה יהיה קצם. הם סבורים שגיזומם מעיד על כך שכבר לא מעריכים אותם, שהם כבר לא חביבי העליון, ושסביר להניח שיסלקו אותם. או-אז הם מאבדים את המוטיבציה באמונתם, ומתחילים לתכנן לצאת אל העולם ולהרוויח הרבה כסף, ללכת אחר מגמות גשמיות, לאכול, לשתות, ולעלוז, ומזימותיהם מתחילות לראות אור. עקב כך נשקפת להם סכנה, והצעד הבא שלהם יוביל אותם לחצות את הסף, להתנתק מבית האל.

כאשר לצורר משיח יש כוח ומעמד בבית האל, כשהוא יכול לנצל ולהרוויח בכל צעד ושעל, כשאנשים מעריצים אותו ומחמיאים לו, וכשנדמה לו שברכות, תגמולים וייעוד יפה נמצאים כולם בהישג ידו, על פניו נדמה כי הוא שופע אמונה באל, בדברי האל, ובהבטחותיו לאנושות, וכן בעבודה ובסיכויים של בית האל. אולם ברגע שגוזמים אותו, כשנשקף איום לרצונו לקבל ברכות, הוא מפתח חשדות ואי-הבנות ביחס לאל. אמונתו השופעת, לכאורה, נעלמת כהרף עין, ואי אפשר למצוא אותה בשום מקום. הוא בקושי מצליח לגייס אנרגיה להתהלך או לדבר, הוא מאבד עניין בביצוע חובתו, והוא מאבד את כל ההתלהבות, האהבה והאמונה. הוא מאבד את מעט הרצון הטוב שהיה לו, ואינו מתייחס לאף אחד שמדבר אליו. בין רגע הוא הופך לאדם שונה לחלוטין. הוא נחשף, הלא כן? כשאדם כזה נאחז בתקוותיו לקבל ברכות, נדמה כי האנרגיה שלו אינה יודעת גבול, שהוא נאמן לאל. הוא יכול להתעורר מוקדם ולעבוד עד שעת לילה מאוחרת, והוא מסוגל לסבול ולשלם מחיר. אולם כשאפסה תקוותו לקבל ברכות, הוא כמו בלון שיצא ממנו האוויר. הוא רוצה לשנות את תוכניותיו, למצוא נתיב אחר, ולוותר על אמונתו באל. הוא נעשה מיואש ומאוכזב מהאל, ומלא תרעומות. האם זהו ביטוי של אדם שחותר אל האמת ואוהב אותה, אדם בעל אנושיות ויושרה? (לא). נשקפת לו סכנה. כשאתם נתקלים באדם שכזה, אם הוא מסוגל לתת שירות, היו עדינים כשאתם גוזמים אותו, ומצאו מילים נעימות לאוזן על מנת לשבחו. החמיאו לו ונפחו אותו כאילו היה בלון, ואז הוא יתמלא מרץ. תוכל לומר דברים כמו: "אתה כה מבורך, יש לך ניצוץ בעיניים, ואני רואה שהאנרגיה שלך אינה יודעת גבול, ואין ספק שתהיה עמוד תווך בבית האל. מלכות האל לעולם לא תוכל להתקיים בלעדיך, ובלעדיך ייגרם הפסד לעבודת בית האל. אולם יש לך פגם קטן אחד. תוכל להתגבר עליו בעזרת מעט מאמץ, והכול יהיה בסדר ברגע שזה יתוקן, ואז לבטח תזכה בעטרת הגדולה מכל". כשאדם כזה עושה דבר מה לא בסדר, תוכל לגזום אותו בארבע עיניים. כיצד עליך לעשות זאת? פשוט אמור: "אתה כה חכם. כיצד יכולת לעשות טעות כה בסיסית? זה לא היה אמור לקרות! יש לך האיכות הטובה ביותר, אתה המשכיל ביותר בצוות שלנו, ומבין כולנו אתה המכובד ביותר. לא היית צריך להיות זה שעושה את הטעות הזאת – כמה מביך! הקפד לא לחזור שוב על הטעות הזאת, אחרת האל לבטח ייפגע. אם תעשה זאת שוב, ייגרם נזק למוניטין שלך. לא אגיד לך את זה מול כולם – אני מאפשר לך לדעת זאת בסתר כדי שהאחים והאחיות לא יקבלו כל מיני רעיונות לגביך. אני פשוט מנסה לוודא שלא תושפל, ומתחשב ברגשותיך, נכון? אתה רואה, נכון שבית האל אוהב?" ואז הוא יאמר, "כן". "אז מה הלאה?" והוא ישיב: "להמשיך בעבודה טובה!" מה דעתך להתייחס אליו כך? אדם כזה פשוט רוצה לזכות בברכות באמצעות עבודה, הוא אף פעם לא מחפש את עקרונות-האמת בדבריו או במעשיו, ואינו מקבל את האמת בשום פנים ואופן. הוא אף פעם לא חושב האם עליו לומר את מה שהוא אומר, או לעשות את מה שהוא עושה, אינו מביא בחשבון את השלכות מעשיו, ואף לא מתפלל, מהרהר, מחפש או משתף. הוא פשוט עושה דברים על פי רעיונותיו-שלו, הוא עושה ככל העולה על רוחו. כאשר דבריו או מעשיו של מישהו גורמים נזק לגאוותו או לאינטרסים שלו, כאשר מישהו חושף את פגמיו ואת בעיותיו, או מציע לו הצעה הגיונית, הוא רותח מזעם, נוטר טינה ורוצה לנקום, ובמקרים חמורים יותר, הוא רוצה לנטוש את אמונתו ולדווח על הכנסייה לדרקון הגדול האדום כאש. יש לנו דרך להתמודד עם אדם שכזה, והיא להימנע מגיזומו, ובמקום זאת לפנקו.

זה עתה שיתפנו על האופן שבו צוררי משיח תמיד קושרים את גיזומם בתקוותיהם לזכות בברכות. גישה והשקפה זו הן שגויות ומסוכנות. כשמישהו מצביע לפני צורר משיח על פגמיו או על בעיותיו, הוא חש שאבדה תקוותו לזכות בברכות; וגם כשגוזמים אותו, מטילים עליו משמעת, או מוכיחים אותו, הוא חש שאבדה תקוותו לזכות בברכות. ברגע שמשהו לא מתנהל כפי שרצה או לא עולה בקנה אחד עם תפיסותיו, ברגע שהוא נחשף ונגזם, וחש שהערכתו העצמית נפגעה, מחשבותיו נסובות מיד לשאלה האם אפסה תקוותו לזכות בברכות. האין זו רגישות יתר מצדו? רצונו לזכות בברכות חזק מדי, הלא כן? אימרו לי, אנשים כאלה הם מעוררי רחמים, הלא כן? (כן). הם אכן מעוררי רחמים! ובאיזה אופן הם מעוררי רחמים? האם יכולתו של אדם לזכות בברכות קשורה לגיזומו? (לא). אין קשר בין השניים. אם כך, מדוע כשגוזמים צוררי משיח, הם חשים שאבדה תקוותם לזכות בברכות? האין זה קשור לחתירתם? אל מה הם חותרים? (אל זכייה בברכות). הם אף פעם לא מרפים מרצונם ומכוונתם לזכות בברכות. מתחילת אמונתם באל הם התכוונו לזכות בברכות, ואף שהם האזינו לדרשות רבות, הם מעולם לא קיבלו את האמת. הם מעולם לא ויתרו על רצונם ועל כוונתם לזכות בברכות. הם לא תיקנו או שינו את השקפותיהם ביחס לאמונה באל, וכוונתם במסגרת ביצוע חובתם לא טוהרה. הם תמיד עושים כל דבר תוך דבקות בתקוותם ובכוונתם לזכות בברכות, ובסופו של דבר, כשתקוותיהם לזכות בברכות עומדות להתנפץ, הם מתפרצים בכעס ומתלוננים מרה, ולבסוף חושפים במערומיו את המצב הכעור של הספק שלהם כלפי האל ושל התכחשותם לאמת. האין הם מפלרטטים עם המוות? כאשר צוררי משיח אינם מקבלים את האמת בשום אופן, ואינם מקבלים את גיזומם, זוהי התוצאה הבלתי נמנעת. אנשיו הנבחרים של האל המנוסים בעבודתו יודעים כולם כי השיפוט, הייסור, והגיזום של האל הם אהבתו וברכותיו – אולם צוררי המשיח סבורים שזה סתם משהו שאנשים אומרים, ואינם מאמינים שזוהי האמת. לכן, בעיניהם גיזומים הם לא מעשה שיש ללמוד ממנו לקח, והם לא מחפשים את האמת או מהרהרים בעצמם. נהפוך הוא, הם מאמינים שמקור הגיזום הוא הרצון האנושי, שהוא עינוי מכוון, עמוס כוונות אנושיות, ובהחלט לא מידי האל. הם בוחרים להתנגד לו ולהתעלם ממנו, ואפילו חוקרים מה הסיבה ליחס שקיבלו. הם לא מתמסרים כלל וכלל. הם קושרים כל מה שקורה במסגרת ביצוע חובתם לזכייה בברכות ובתגמולים, והזכייה בברכות היא בעיניהם החתירה החשובה ביותר בחייהם, וכן המטרה הסופית והנעלה ביותר במסגרת אמונתם באל. אין זה משנה כיצד בית האל משתף על האמת, הם דבקים עד הסוף בכוונתם לזכות בברכות, ואינם מרפים ממנה, וסבורים שאמונה באל שלא לשם זכייה בברכות היא כסילות ואיוולת, הפסד עצום. הם סבורים שכל מי שמוותר על כוונתו לזכות בברכות רוּמה, שרק טיפש יוותר על התקווה לזכות בברכות, ושקבלת גיזום היא ביטוי לסכלות ולחוסר יכולת, ואדם חכם לא ינהג כך. אלה הם אופן החשיבה וההיגיון של צורר משיח. על כן, כשגוזמים צורר משיח, בלבו הוא מפגין התנגדות עצומה, והוא מיומן מאוד בהתחכמויות ובהעמדת פנים; הוא לא מקבל את האמת בשום פנים ואופן, והוא לא מתמסר. במקום זאת, הוא שופע אי ציות והתרסה. זה עלול להוביל אותו להתנגדות לאל, להעברת ביקורת על האל, ולמאבק באל, ובסופו של דבר, לחשיפתו ולסילוקו.

II. גישתם של צוררי משיח להתאמות של חובתם

צוררי משיח מפגינים גישה עיקשת להפליא באשר לזכייה בברכות. הם דבקים בנחישות בכוונתם לזכות בברכות, וכשגוזמים אותם, הם חשים התנגדות, ומנסים כמיטב יכולתם לערער על כך ולהגן על עצמם. מכך נוכל לקבוע שצוררי משיח אינם מקבלים את האמת כלל וכלל. כשמדיחים אותם או כשמתאימים את חובותיהם, הם רגישים מאוד כלפי סוגיית הזכייה בברכות. מדוע הם רגישים מאוד כלפי הסוגייה? משום שלבם של אנשים כאלה מלא רצון ושאיפה לזכות בברכות. כל מעשיהם נעשים לשם הזכייה בברכות, ולא למען שום דבר אחר. משאלתם הגדולה בחיים היא לזכות בברכות. לכן, כאשר מדיחים אותם או כאשר מתאימים את חובותיהם, הם חשים שאבדה תקוותם לזכות בברכות, ובאופן טבעי הם מסרבים להתמסר, וממשיכים להעלות טיעונים לעמדתם. הם מביאים בחשבון רק את האינטרסים האישיים שלהם, ולא את עבודת בית האל. לדוגמה, יש אנשים שסבורים שהם מתנסחים היטב בכתב, לכן הם דורשים בתוקף לבצע חובה הקשורה בכך. מובן שבית האל לא מאכזב אותם, שכן הוא מוקיר אנשים מוכשרים, ויהיו אשר יהיו הכישרונות או החוזקות שאנשים ניחנו בהם, בית האל מעניק להם אפשרות להשתמש בהם, ועל כן הכנסייה מסדרת עבורם עבודה מבוססת טקסט. אך לאחר שחולף זמן מה, מתגלה שלמעשה הם לא ניחנו באותה מיומנות, ואינם מסוגלים לבצע כראוי את החובה הזאת; הם לא יעילים כלל וכלל. עקב כישרונם ואיכותם, הם בלתי כשירים בעליל לביצוע עבודה זו. אם כך, מה יש לעשות בנסיבות שכאלה? האם אפשרי פשוט להשלים עם המצב ולומר: "יש לך תשוקה, ואמנם אינך מוכשר במיוחד, ואיכותך ממוצעת, אך כל עוד יש בך נכונות, ואינך סולד מעבודה קשה, בית האל ישלים עם המצב ויניח לך להמשיך בביצוע החובה הזאת. אין זה משנה אם אינך מבצע אותה היטב. בית האל יעלים עין, ואין צורך להחליף אותך"? האם בית האל מתמודד עם בעיות על פי העיקרון הזה? מובן שלא. בנסיבות כאלה, בדרך כלל מסדרים להם חובות מתאימות בהתבסס על איכותם ועל חוזקותיהם; זהו היבט אחד של העניין. אך אין זה מספיק להיתלות אך ורק בזה, משום שבמקרים רבים, האנשים עצמם אינם יודעים איזו חובה מתאימה להם, וגם אם הם חושבים שהם מבצעים אותה היטב, זה לא בהכרח נכון, ולכן עליהם להתנסות בה ולעבור הדרכה במשך תקופה מסוימת; המעשה הנכון הוא להחליט על סמך יעילותם. אם הם עוברים הדרכה במשך תקופה מסוימת, ואינם משיגים תוצאות או רושמים התקדמות כלשהי, ומתקבל אישור לכך שאין טעם לטפחם, יש להתאים את חובתם, ולסדר להם חובה מתאימה. המעשה הנכון הוא סידור מחדש והתאמה של חובותיהם של אנשים באופן זה, והוא גם עולה בקנה אחד עם העיקרון. אולם יש אנשים שאינם מסוגלים לציית לסידורים של בית האל, ובמקום זאת הם תמיד הולכים אחר העדפות הבשר שלהם בעת ביצוע חובותיהם. לדוגמה, נניח שמישהו אומר: "החלום הגדול ביותר שלי היה להיות איש ספר או עיתונאי, אך עקב הנסיבות המשפחתיות שלי וסיבות נוספות, לא יכולתי להגשימו. אך כעת אני מבצע עבודה מבוססת טקסט בבית האל. סוף סוף קיבלתי את מבוקשי!" אולם הבנתו את האמת אינה טובה דיה, הבנתו הרוחנית לוקה בחסר והוא לא מתאים לביצוע עבודה מבוססת טקסט, לכן, לאחר שביצע את חובתו במשך זמן מה, מעבירים אותו לחובה אחרת. הוא מתלונן: "למה אינני יכול לבצע את העבודה שברצוני לבצע? אינני אוהב סוגים אחרים של עבודה!" מה הבעיה כאן? בית האל התאים את חובתו על פי העקרונות, אז מדוע אין הוא יכול לקבל את השינוי? האין זו בעיה באנושיותו? הוא לא יכול לקבל את האמת ואינו מתמסר לאל – זה פשוט חוסר היגיון. הוא תמיד מבצע את חובתו בהתבסס על העדפותיו האישיות ותמיד רוצה לבחור בכוחות עצמו. האין זה צביון מושחת? האם העובדה שאתה נהנה לעשות דבר מה היא ערובה לכך שאתה יכול לעשותו היטב? האם העובדה שאתה נהנה לבצע חובה כלשהי פירושה שאתה יכול לבצעה כראוי? רק מפני שאתה נהנה לעשות דבר מה, אין פירוש הדבר שאתה מתאים לעשותו, וייתכן שאינך מסוגל לראות למה אתה כן מתאים. לכן, עליך להיות ניחן בהיגיון וללמוד לציית. אם כך, כאשר מתאימים את חובתך, כיצד עליך ליישם בפועל ציות? במובן אחד, עליך להאמין שבית האל התאים את חובתך בהתבסס על עקרונות-האמת, ולא על בסיס העדפותיך או דעותיהם הקדומות של מנהיג או עובד כלשהם. עליך לבטוח בכך שההחלטה להתאים את חובתך מתבססת על כישרונותיך, על חוזקותיך, ועל נסיבות מציאותיות אחרות, והיא אינה פרי רעיונותיו של אדם אחד. עליך ללמוד לציית כשמתאימים את חובתך. לאחר שתעבור הדרכה בחובתך החדשה במשך זמן מה וביצועה יניב תוצאות, תגלה שאתה מתאים יותר לביצוע חובה זו, ותבין שהייתה זו טעות לבחור חובות על פי העדפותיך האישיות. האין זה פותר את העניין? הדבר החשוב ביותר הוא שבית האל מסדר שאנשים יבצעו חובות מסוימות לא על בסיס העדפותיהם, אלא על בסיס צורכי העבודה, והשאלה האם ביצועיו של אדם יכולים להניב תוצאות. האם הייתם אומרים שבית האל צריך לסדר חובות על בסיס העדפות אישיות? האם יש להתנות את שימושו באנשים בסיפוק העדפותיהם האישיות? (לא). איזה מהשניים עולה בקנה אחד עם העקרונות של בית האל באשר לשימוש באנשים? איזה מהשניים עולה בקנה אחד עם עקרונות-האמת? בחירת אנשים על פי צורכי העבודה בבית האל ועל פי התוצאות שמשיגים אנשים בביצוע חובותיהם. יש לך נטיות ותחומי עניין מסוימים ואתה מביע מעט רצון לבצע את חובותיך, אבל האם רצונותיך, תחומי העניין שלך, ונטיותיך מקבלים עדיפות על עבודת בית האל? אם אתה מתעקש ואומר: "אני מוכרח לבצע את העבודה הזאת; אם לא מרשים לי לבצעה, אינני רוצה לחיות, אינני רוצה לבצע את חובתי. אם לא מרשים לי לבצע את העבודה הזאת, לא אהיה נלהב לעשות שום דבר אחר, וגם לא אשקיע בו את כל מאמציי", האין זה מעיד על כך שיש בעיה בגישתך כלפי ביצוע חובה? האין זה היעדר מוחלט של מצפון ושל היגיון? אינך מהסס לפגוע בעבודת הכנסייה ולעכבה על מנת לספק את רצונותיך האישיים, את תחומיי העניין שלך, ואת נטיותיך. האם זה עולה בקנה אחד עם האמת? כיצד אמור אדם להתייחס לדברים שאינם עולים בקנה אחד עם האמת? יש כאלה שאומרים: "אדם צריך להקריב את העצמי האינדיבידואלי שלו למען העצמי הקולקטיבי". האם זה נכון? האם זו האמת? (לא). איזה מין אמירה היא זאת? (זהו כזב שטני). זוהי אמירה מופרכת, אמירה מוסווית ומטעה. אם אתה משתמש באמירה "אדם צריך להקריב את העצמי האינדיבידואלי שלו למען העצמי הקולקטיבי" בהקשר של ביצוע חובותיך, אזי אתה מביע התנגדות וניאוץ כלפי האל. מדוע זהו ניאוץ של האל? משום שאתה כופה על האל את רצונך האישי, וזהו ניאוץ! אתה מנסה להמיר את הקרבת העצמי האינדיבידואלי שלך בהבאה לידי שלמות על ידי האל ובברכות; כוונתך היא לעשות עסקה עם האל. האל לא צריך שתקריב שום דבר מעצמך; דרישתו היא שאנשים יישמו בפועל את האמת וימרדו בבשר. אם אינך יכול ליישם בפועל את האמת, אזי אתה מורד באל ומתנגד לו. ביצעת את חובתך בצורה ירודה משום שכוונותיך היו שגויות, השקפתך על סוגיות הייתה מוטעית, ואמירותיך סתרו את האמת לחלוטין. אולם בית האל לא שלל ממך את הזכות לבצע חובה; חובותיך פשוט הותאמו משום שלא התאמת לחובתך האחרונה, והוקצתה לך חובה שמתאימה לך. זה רגיל מאוד וקל להבנה. עליך להתייחס לעניין בצורה הנכונה. מהי הדרך הנכונה להתייחס לעניין זה? כשזה קורה, תחילה עליך לקבל את האופן שבו בית האל אומד אותך. ייתכן שמבחינה סובייקטיבית חובתך מוצאת חן בעיניך, אך בפועל אינך מתאים לה או מיומן בביצועה, ולכן אינך יכול לבצע את העבודה הזו. פירוש הדבר הוא שיש להתאים את חובתך. עליך לציית, ולקבל את חובתך החדשה. תחילה התמקצע בה לזמן מה – אם אתה עדיין סבור שאינך די טוב, ושאיכותך אינה מספקת, עליך לומר לכנסייה: "אינני מתאים לחובה הזאת. אם המצב ימשיך כך, יחול עיכוב בעבודה". זוהי דרך פעולה הגיונית ביותר! אין זה משנה מה תעשה, אל תנסה לדבוק באותה החובה. אם תעשה זאת, יחול עיכוב בעבודה. אם תעלה את הנושא בשלב מוקדם, בית האל יסדר לך חובה מתאימה בהתבסס על מצבך. בית האל לא מאלץ אנשים לבצע חובות. מועיל לך לחוות התאמה של חובתך, הלא כן? ראשית, זה מאפשר לך להתייחס להעדפותיך ולרצונותיך האישיים בצורה רציונלית. אולי בעבר הייתה לך נטייה לכך, ואתה אוהב ספרות וכתיבה, אבל עבודה מבוססת טקסט דורשת גם הבנה רוחנית. לכל הפחות, עליך להבין מינוח רוחני. אם אינך מבין אפילו שמץ מן האמת, לא די בכך שאתה מיומן מעט במילה הכתובה. יהיה עליך להשיג הבנה רוחנית, להבין את אוצר המילים הרוחני, וללמוד לשלוט בשפה של חיי הרוח דרך תקופה של ניסיון. רק אז יעלה בידך לבצע עבודה מבוססת טקסט בבית האל. באמצעות תקופה של ניסיון וחוויה של דברים מסוימים, תגלה שחסרה לך השפה של ניסיון חיים, תיווכח במחסור העצום שלך, תדע מהו שיעור קומתך האמיתי, ותאפשר לבית האל ולאחיך ואחיותיך לראות בבירור את איכותך ואת שיעור קומתך. זה דבר טוב עבורך. לכל הפחות, זה יראה לך עד כמה גבוהה או נמוכה האיכות שלך, ויאפשר לך להתייחס אל עצמך בצורה נכונה. כבר לא יהיו לך דמיונות לגבי איכותך ונטיותיך. אתה תדע מהו שיעור קומתך האמיתי, תבין בצורה מדויקת וברורה יותר למה אתה מתאים ולא מתאים, ותבצע את חובתך בצורה יציבה ומעשית יותר. זהו היבט אחד של הדברים. ההיבט השני, שהוא החשוב מכל, הוא שאין זה משנה איזו רמת הבנה השגת או האם ביכולתך להבין את הדברים האלה, כשבית האל עורך עבורך סידורים, לכל הפחות עליך לאמץ תחילה גישת ציות, במקום להיות בררן או קטנוני, או לפעול על פי תוכניות ובחירות משלך. זהו ההיגיון שמוכרח להיות לך יותר מכול. אם אינך מסוגל להרהר בגורמים המזהמים שקיימים בביצוע חובתך, זה בסדר. כל מה שחשוב הוא שיש בלבך התמסרות ושאתה מסוגל לקבל את האמת, להתייחס ברצינות לחובתך ולהביע נאמנות, וכאשר מתגלעות בעיות או כאשר אתה חושף שחיתות, אתה מצליח להרהר בעצמך, להבין את הפגמים ואת החסרונות שלך, ולחפש את האמת על מנת לפתור את בעיותיך או את גילויי השחיתות שלך. באופן זה, מבלי שתבחין בכך, חייך ושיעור קומתך יצמחו בהדרגה בעודך מבצע את חובתך, ואתה תלמד לבצעה בצורה משביעת רצון. כל עוד אתה משקיע מעצמך בכנות למען האל ואף פעם לא חדל לחפש את האמת על מנת לפתור את בעיותיך בעודך חווה את עבודת האל, אתה תקבל את ברכותיו, והוא לא ינהג בך לא כשורה.

כשמתאימים את חובותיהם של אנשים, אם הכנסייה היא שקיבלה את ההחלטה, הם אמורים לקבל ולציית, ועליהם להרהר בעצמם ולהבין את מהות הבעיה ואת חסרונותיהם. מעשה זה מועיל מאוד לאנשים, ומוכרחים ליישמו בפועל. אנשים רגילים יכולים להבין דבר כה פשוט ולהתייחס אליו כראוי, מבלי להיתקל בקשיים רבים מדי או במכשולים שאי אפשר להתגבר עליהם. כשמתאימים את חובותיהם של אנשים, לכל הפחות עליהם להתמסר, להפיק תועלת מהרהור בעצמם, ולאמוד באופן מדויק האם ביצוע חובתם הוא משביע רצון. אולם מבחינת צוררי המשיח, אין זה כך. ביטוייהם שונים מאלה של אנשים רגילים, ואין זה משנה מה קורה להם. מהו מקור ההבדל? הם לא מצייתים, הם לא משתפים פעולה באופן יזום, והם לא מחפשים את האמת ולו במעט. במקום זאת, הם מתייחסים להתאמה בשאט נפש, והם מתנגדים לה, מנתחים אותה, מהרהרים בה, ושוברים את הראש בהשערות: "מדוע אסור לי לבצע את החובה הזאת? מדוע מעבירים אותי לחובה לא חשובה? האם זו דרך לחשוף ולסלק אותי?" במחשבותיהם הם ממשיכים לדוש במה שקרה, מנתחים את הדבר והופכים בו ללא הרף. הם בסדר גמור כשלא קורה דבר, אבל כשכן קורה משהו, סערה מתחוללת בעומק לבם, וראשם מתמלא שאלות. כלפי חוץ אולי נדמה כי צוררי המשיח מהרהרים בסוגיות טוב יותר מאחרים, אך למעשה, הם פשוט מרושעים יותר מאנשים רגילים. כיצד הרשעות הזאת באה לידי ביטוי? השיקולים שלהם קיצוניים, מורכבים וסודיים. דברים שלא אמורים לעלות בדעתו של אדם רגיל, בעל מצפון והיגיון, הם עניין שבשגרה עבור צורר המשיח. כשחובתם של אנשים עוברת התאמה פשוטה, הם אמורים להגיב בגישה של ציות, לעשות כפי שמורה להם בית האל, ולעשות מה שהם יכולים, ואין זה משנה מה הם עושים, עליהם לעשות זאת כמיטב יכולתם, מכל הלב ובכל הכוח. מה שעשה האל הוא לא טעות. אנשים בעלי שמץ של מצפון ושל היגיון יכולים ליישם בפועל אמת כה פשוטה, אך זה מעל ליכולותיהם של צוררי משיח. כשמדובר בהתאמת חובות, צוררי משיח מיד מציעים טיעונים, התחכמויות, והתרסה, ובעומק לבם הם מסרבים לקבל זאת. מה בדיוק מצוי בלבם? חשד וספק, ואז הם משתמשים בשיטות שונות על מנת לגשש אצל אחרים. הם בוחנים את השטח באמצעות מילותיהם ומעשיהם, ואפילו נוקטים באמצעים מפוקפקים על מנת לכפות על אנשים ולשדל אותם לומר את האמת ולדבר בכנות. הם מנסים לברר: מדוע בדיוק העבירו אותם? מדוע נאסר עליהם לבצע את חובתם? מי בדיוק משך בחוטים? מי ניסה להרוס להם? בלבם, הם ממשיכים לשאול מדוע, הם ממשיכים לנסות לברר מה באמת קורה, כדי שיוכלו לגלות עם מי להתווכח או עם מי להתחשבן. הם לא יודעים לבוא לפני האל על מנת להרהר בעצמם, לבחון את הבעיה אשר בתוכם, הם לא מחפשים סיבה בתוכם, והם לא מתפללים לאל, מהרהרים בעצמם ואומרים: "מה הייתה הבעיה באופן שבו ביצעתי את חובתי? האם פעלתי באופן שטחי, או נטול עקרונות? האם הייתה לדבר השפעה כלשהי?" במקום לשאול את עצמם אי פעם את השאלות האלה, בלבם הם מפקפקים באל ללא הרף: "מדוע התאימו את חובתי? מדוע מתייחסים אליי כך? מדוע הם מפגינים חוסר התחשבות שכזה? מדוע הם לא הוגנים כלפיי? מדוע אין הם חושבים על גאוותי? מדוע הם תוקפים ומדירים אותי?" כל ה"מדוע" האלה הם גילוי ברור מאין כמוהו של צביונם ואופיים המושחתים של צוררי המשיח. איש לא יכול לתאר לעצמו שעקב סוגיה כה זניחה כמו העברה במסגרת חובות, צוררי משיח יעוררו כזו סערה, יקימו כזו מהומה, וינסו לנקוט בכל אמצעי העומד לרשותם על מנת לעשות כל כך הרבה רעש. מדוע הם מסבכים עד כדי כך עניין פשוט? יש סיבה אחת בלבד: צוררי משיח אף פעם לא מצייתים לסידורי בית האל, והם תמיד קושרים קשר הדוק בין חובתם, תהילתם, רווחיהם ומעמדם לתקוותם לזכות בברכות ולייעודם העתידי, כאילו שברגע שיאבדו להם המוניטין והמעמד שלהם, יאפסו תקוותיהם לזכות בברכות ובתגמולים, ולתחושתם, זה כאילו איבדו את חייהם. הם חושבים: "עליי להיות זהיר, אל לי להיות פזיז! אסור להסתמך על בית האל, על האחים והאחיות, על המנהיגים והעובדים, ואפילו על האל. אינני יכול לבטוח באף אחד מהם. האדם שאפשר להסתמך עליו הכי הרבה והכי ראוי לאמונך הוא אתה-עצמך. למי יהיה אכפת ממך אם לא תתכנן תוכניות למען עצמך? מי יביא בחשבון את עתידך? מי ישקול האם תקבל ברכות או לא? לכן עליי להגות תוכניות ולערוך חישובים בקפידה למען עצמי. אל לי לטעות או לנהוג בשמץ של חוסר זהירות, אחרת מה אעשה אם מישהו ינסה לנצל אותי?" על כן הם נשמרים מפני המנהיגים והעובדים של בית האל, מתוך חשש שיבחינו בהם או יראו את פרצופם האמיתי, שכן אז הם יודחו וחלומם לזכות בברכות יתנפץ. הם סבורים שעליהם לשמר את המוניטין ואת המעמד שלהם כדי שתהיה להם תקווה לזכות בברכות. בעיני צורר משיח, קבלת ברכות היא אדירה יותר מהשמים ומהחיים, חשובה יותר מחתירה אל האמת, משינוי בצביון, או מישועה אישית, וכן מביצוע ראוי של חובתו, והיותו יציר בריאה שעומד בדרישות. בעיניו, היותו יציר בריאה שעומד בדרישות, ביצוע ראוי של חובתו וכן ישועה הם כולם זוטות שאינן ראויות לאזכור או לציון, בעוד הזכייה בברכות היא הדבר היחיד בחייו שאל לו לשכוח. הוא מקשר כל מה שנקרה בדרכו, בין אם מדובר בדבר חשוב או זניח, לקבלת ברכות, הוא זהיר וקשוב להפליא, ותמיד מותיר לעצמו דרך מילוט. לפיכך, כשמתאימים את חובתו של צורר משיח, אם מדובר בקידום, הוא חושב שיש לו תקווה לקבל ברכות. אם מדובר בהורדה בדרגה, כמו למשל ממנהיג צוות לעוזר מנהיג צוות, או מעוזר מנהיג צוות לחבר קבוצה רגיל, הוא חוזה שהדבר יהווה בעיה רצינית וסבור שתקוותו לזכות בברכות היא קלושה. איזו מין השקפה היא זו? האם היא השקפה הולמת? בהחלט לא. זוהי השקפה מגוחכת! לא החובה שאדם מבצע היא הקובעת האם הוא יזכה באישור האל או לא, אלא השאלות האם הוא אוחז באמת, האם הוא מתמסר לאל באמת ובתמים, והאם הוא נאמן. אלה הדברים החשובים ביותר. אנשים מוכרחים לסבול ניסיונות רבים במהלך התקופה שבה האל מושיע אותם. עליהם לחוות כישלונות ועיכובים רבים, בייחוד במסגרת ביצוע חובותיהם, אך בסופו של דבר, אם הם מבינים את האמת והתמסרותם לאל היא אמיתית, הם יימנו על האנשים אשר זוכים באישור האל. באשר להעברה במסגרת חובותיהם, ניכר כי צוררי משיח אינם מבינים את האמת, וכן שאינם ניחנים כלל ביכולת ההבנה.

מבין כל מבצעי החובה, תמיד יהיו כאלה שאינם עושים שום דבר היטב. הם לא טובים בכתיבת מאמרים, משום שאינם מבינים את האמת, ואף אינם שולטים במינוח הרוחני, בשפה שנוצרים מרבים להשתמש בה. ייתכן והם ניחנו במיומנויות כתיבה ובהשכלה מסוימת, אולם אין הם מתאימים למשימה. אם אתה מטיל עליהם לעשות הגהה למסמכים, זמן קצר לאחר מכן נעשה ברור שהם לא טובים גם בזה. איכותם אינה מספקת, והם תמיד מחמיצים דברים, ועל כן אתה מעביר אותם שוב. לאחר מכן הם אומרים שהם מיומנים במחשבים, אך לאחר שהם מבצעים חובה בתחום זה במשך זמן מה, הם לא טובים גם בזה. עושה רושם שהם בשלנים טובים, ועל כן אתה מטיל עליהם להכין אוכל לאחים ולאחיות. מסתבר שכולם מדווחים שהארוחות שהכינו הן מלוחות מדי או תפלות מדי, ושהם מכינים יותר מדי או מעט מדי. משום שאינם מתאימים לעבודת הבישול, אתה מסדר להם להטיף את הבשורה, אך ברגע שהם שומעים שהם עומדים להצטרף אל צוות הבשורה הם מתמלאים ייאוש וחושבים: "זהו זה, אני נדחק אל השוליים, ואפסה תקוותי לקבל ברכות. כל מה שנותר לעשות הוא לבכות". או-אז, כשמצב רוחם שלילי ועגום, הם שוקעים ומתנוונים, ואינם יכולים להתרכז בהטפת הבשורה ובנשיאת עדות לעבודתו החדשה של האל. במקום זאת הם חושבים ללא הרף: "מתי אוכל לשוב לחובה מבוססת טקסט? מתי אוכל להרים שוב את ראשי? מתי אזכה לדבר שוב עם העליון, או להשתתף בקבלת ההחלטות של הדרג הבכיר? מתי כולם יחזרו להיות מודעים לכך שאני מנהיג?" הם ממתינים מספר שנים ללא הצבה מחדש, ואז מתחילים להרהר: "אין טעם להאמין באל. אני בדיוק כמו אלה בעולם החילוני אשר חווים עיכובים רבים בדרכם להפוך לפקידים, נכון?" כשהם חושבים על אותם עיכובים רבים, אומללותם מתעצמת, והם חשים מיואשים לחלוטין. הם אומרים: "לאחר שנות אמונה כה רבות, לא הגעתי להיות מנהיג בכיר אפילו פעם אחת. לאחר שסוף סוף הצלחתי לשרת כמנהיג צוות, הודחתי, וכשלתי גם בחובות אחרות. קוללתי בביש מזל נורא ואיום – שום דבר לא מתנהל אף פעם כפי שאני רוצה. זה בדיוק כמו להיאבק בהמוני עיכובים בדרך להפוך לפקיד. מדוע בית האל לא מקדם אותי? המעמד והמוניטין שלי באמת הגיעו אל שפל המדרגה. אף אחד אפילו לא זוכר מי אני, והעליון אף פעם לא מזכירים אותי. ימי תהילתי חלפו ואינם. מה אעשה בקשר לחוסר ההצלחה שלי? אני אוהב את האל מאוד, ואני באמת אוהב את הכנסייה ואת בית האל, ואם כך מדוע לא נהניתי מהצלחה? אין טעם להאמין באל. באמת רציתי להגשים את תוכניותיי הגדולות כאן בבית האל, לנצל את האנרגיה שלי ואת חוזקותיי, אך האל פשוט לא מציב אותי במשרות חשובות או רואה אותי. אין טעם". למה הם מתכוונים כשהם מרעישים ללא הרף על כך שאין טעם? הם מתכוונים שאין טעם בביצוע חובתם, בחתירה אל שינוי בצביון, בהאזנה לאמת ולדרשות, בקריאת דברי האל, ובחיפוש עקרונות-האמת. אם כך, מבחינתם, באיזה מעשה יש טעם? אחיזה במשרה רשמית, זכייה בברכות, מימוש רצונם ושאיפתם לברכות, התרברבות בכל צעד ושעל, היותם נערצים ובעלי הדרת כבוד. מבחינתם, אין טעם בשום דבר אחר. כאשר הם חשים שאין טעם, כאשר הם מיואשים, הם מגלים שרגליהם נעות אל עבר הדלת בכוחות עצמן. הם רוצים לעזוב את בית האל, לסגת. פירוש הדבר הוא שנשקפת להם סכנה. ישנם אנשים אשר מבצעים חובה, ובייחוד כאלה אשר מבצעים חובה עלומה שכרוכה בקשר מתמיד עם כופרים, וחלק מחברי הקבוצה הזאת מצויים כשרגלם האחת בפנים והשנייה בחוץ. מה פירוש הדבר? פירוש הדבר הוא שאנשים אלה עלולים לסגת בכל רגע נתון, ואם יתמוטט קו ההגנה האחרון שלהם, רגלם השנייה עלולה להובילם החוצה בהחלטיות, והם יתנתקו כליל מבית האל ויעזבו את הכנסייה לחלוטין. באשר להתאמות של חובותיהם, אנשים אלה קושרים סוגיות כגון לאן מעבירים אותם, איזו חובה הם מבצעים, האם החובה מספקת את רצונותיהם האישיים, האם היא מאפשרת להם לזכות בהערכה, ומהן העמדה והדרגה של חובתם החדשה, בכוונתם וברצונם לזכות בברכות. בהתבסס על הגישה ועל ההשקפה שיש לצוררי המשיח כלפי התאמת חובותיהם, מהו מקור הבעיה שלהם? האם מדובר בבעיה חמורה או לא? (חמורה). מהי הבעיה? (הם קושרים את ההתאמה הרגילה של חובותיהם למעמדם בכנסייה וליכולתם לקבל ברכות. כשמתאימים את חובותיהם, במקום לקבל את סידורי בית האל ולציית להם, הם חושבים שהם מאבדים את מעמדם ושהם כבר לא יכולים להשיג ברכות, ואז הם חשים שאין טעם להאמין באל ורוצים לעזוב את בית האל). הטעות הגדולה ביותר שלהם כאן הקישור בין ההתאמה של חובותיהם לזכייה בברכות. זה היה הדבר האחרון שהיה עליהם לעשות. למעשה, אין שום קשר בין שני הדברים, אולם משום שלבם של צוררי משיח מלא ברצון לזכות בברכות, אין זה משנה איזו חובה הם מבצעים, הם יקשרו אותה לשאלת יכולתם לזכות בברכות, ופירוש הדבר הוא שבלתי אפשרי עבורם לבצע חובה כראוי, ושאפשר רק לחשוף ולסלק אותם. כך הם פשוט יוצרים לעצמם בעיות ומציבים את עצמם על נתיב נדון לכישלון.

כיצד עליך להתייחס לסוגיית ביצוע חובתך? מוכרחה להיות לך הגישה הנכונה, שהיא התנאי המקדים לביצוע ראוי של חובתך. החובה המתאימה לך צריכה להיות מבוססת על חוזקותיך. אם לעתים החובה שהכנסייה סידרה לך איננה משהו שאתה טוב בו או שברצונך לעשות, אתה רשאי להעלות את הנושא ולפתור אותו באמצעות תקשורת. אולם אם אתה יכול לבצע את החובה, ועליך לבצעה, אך אינך רוצה לעשות זאת רק משום שאתה חושש לסבול, אזי יש איתך בעיה. אם אתה מוכן לציית ויכול למרוד בבשרך, אזי אפשר לומר שאתה הגיוני יחסית. אולם אם אתה תמיד מנסה לחשב אילו חובות הן יוקרתיות יותר, ומניח שחובות מסוימות יגרמו לאחרים לזלזל בך, הדבר מוכיח שיש לך צביון מושחת. מדוע הבנתך את החובות כה משוחדת? האם תוכל לבצע היטב חובה שבחרת בה בהתבסס על רעיונותיך-שלך? זה לא בהכרח נכון. הדבר החשוב מכל כאן הוא פתרון צביונך המושחת, ואם לא תעשה כן, לא תהיה מסוגל לבצע היטב את חובתך, גם אם אתה נהנה ממנה. יש כאלה שמבצעים את חובותיהם ללא עקרונות, וביצוע חובותיהם תמיד מתבסס על העדפותיהם האישיות, כך שהם אף פעם לא מסוגלים לפתור קשיים, הם תמיד מדשדשים בכל חובה שהם מבצעים, ובסופו של דבר מסלקים אותם. האם ניתן להושיע אנשים כאלה? עליך לבחור את החובה שמתאימה לך, לבצעה היטב, ולהיות מסוגל לחפש את האמת על מנת לפתור את צביונותיך המושחתים. רק אז תהיה מסוגל להיכנס אל מציאות-האמת. אם תמיד תחתור אל מנעמי הבשר ותחפש להיראות טוב בחובתך, לא תצליח לבצעה היטב. אם לא תצליח לבצע היטב שום חובה, יהיה צורך לסלקך. יש כאלה שאינם מרוצים ואין זה משנה איזו חובה הם מבצעים, חובותיהם הן תמיד זמניות בעיניהם, הם שטחיים, ואינם מחפשים את האמת על מנת לפתור את הצביונות המושחתים שהם חושפים. כתוצאה מכך, הם מבצעים את חובותיהם במשך מספר שנים מבלי לזכות בהיווכחות בחיים כלל. הם הופכים לעובדים, ומסלקים אותם. הם הביאו זאת על עצמם, הלא כן? לאנשים רעים ולצוררי משיח אף פעם אין גישה נכונה בחובותיהם. על מה הם חושבים כשמעבירים אותם? "אתה חושב שאני סתם נותן שירות? כשאתה משתמש בי, אתה גורם לי לתת לך שירות, וכשאתה מסיים איתי, אתה פשוט שולח אותי לדרכי. אינני מוכן לתת שירות כך! אני רוצה להיות מנהיג או עובד, משום שזוהי העבודה המכובדת היחידה כאן. אם אינך מאפשר לי להיות מנהיג או עובד ואתה עדיין רוצה שאעמול, פשוט שכח מזה!" איזו מין גישה היא זו? האם הם מתמסרים? על מה מתבסס יחסם כלפי העברה במסגרת חובתם? על פזיזות, על רעיונותיהם האישיים, ועל צביונם המושחת, הלא כן? ומהן ההשלכות של יחס שכזה? ראשית, האם בחובתם הבאה הם יהיו מסוגלים להיות נאמנים וכנים? לא. האם תהיה להם גישה חיובית? באיזה מצב הם יהיו מצויים? (במצב של דכדוך). מהי מהות הדכדוך? אנטגוניזם. ומהי התוצאה הסופית של מצב רוח אנטגוניסטי ומדוכדך? האם אדם שמרגיש כך יכול לבצע היטב את חובתו? (לא). האם אדם שהוא תמיד שלילי ואנטגוניסטי כשיר לבצע חובה? תהא חובתו אשר תהא, הוא לא מסוגל לבצעה היטב. זהו מעגל קסמים אכזרי שיסתיים בכי רע. מדוע? אנשים כאלה אינם מצויים על נתיב טוב; הם לא מחפשים את האמת, הם לא מתמסרים, ואין הם יכולים להבין כראוי את הגישה ואת היחס של בית האל כלפיהם. האין זו צרה? השינוי בחובה הוא תקין לחלוטין, אך צוררי משיח טוענים שהדבר נעשה על מנת לענות אותם, שלא מתייחסים אליהם כאל בני אנוש, שאין אהבה בבית האל, שמתייחסים אליהם כאל מכונה, קוראים להם כשזקוקים להם ומשליכים אותם הצדה כשלא. האין זה טיעון מעוות? האם מי שאומר דבר שכזה הוא בעל מצפון או היגיון? אין להם אנושיות! הם מעוותים עניין תקין לחלוטין; הם הופכים נוהג הולם ביותר למשהו שלילי – האין זו רשעותו של צורר משיח? האם אדם מרושע עד כדי כך יכול להבין את האמת? בשום פנים ואופן לא. זוהי בעייתו של צורר משיח; הוא יחשוב על כל דבר שקורה לו בצורה מעוותת. מדוע הוא חושב בצורה מעוותת? משום שמהות טבעו מרושעת עד מאוד. מהות טבעו של צורר משיח היא בראש ובראשונה מרושעת, ולאחר מכן זדונית, ואלה הם מאפייניו העיקריים. טבעם המרושע של צוררי משיח מונע מהם להבין נכון כל דבר שהוא, ובמקום זאת הם מעוותים הכול, נוקטים באמצעי קיצון, מתקטננים, ואינם יכולים להתמודד עם דברים כראוי או לחפש את האמת. לאחר מכן הם פועלים על מנת להשיב מלחמה ולנקום, ואף מפיצים תפיסות ופורקים שליליות, מסיתים אחרים ורותמים אותם להפריע לעבודת הכנסייה. הם מפיצים בסתר תלונות, שופטים את האופן שבו בית האל מתייחס לאנשים כמה מחוקיו המנהלתיים ואת האופן שבו מנהיגים מסוימים עושים דברים, ומגנים את אותם מנהיגים. איזה מין צביון הוא זה? זוהי זדוניות. לא זו בלבד שצוררי משיח מתנגדים ומתריסים, הם אף רותמים אנשים נוספים להתריס לצדם, לצדד בהם ולעודד אותם. זוהי מהות טבעו של צורר משיח. הוא אפילו לא יכול להתייחס כראוי להתאמה פשוטה של חובתו, או לקבלה ולהתמסר לה בצורה רציונלית. במקום זאת הוא מקים מהומה ומתגונן בשלל תירוצים, חלקם לא יאים ומעוררים באחרים גועל ותיעוב. לאחר שצוררי משיח מפיצים מספר כזבים ודברי כפירה, הם מנסים להציל את המצב למען עצמם ולגרום לאחרים להאמין בהם. אם האמצעים האלה ייכשלו, האם צוררי משיח יהיו מסוגלים לשוב על עקבותיהם? אם לא יוכלו להמשיך בנתיב זה, האם הם יהיו מסוגלים לחפש את האמת? האם יהיה להם רצון כלשהו להכות על חטא? בשום פנים ואופן לא. הם יאמרו: "אם תמנע ממני לזכות בברכות, אמנע זאת מכולכם! אם לא אוכל לזכות בברכות, אפסיק להאמין!" דיברתי בעבר על חוסר ההיגיון המוחלט של צוררי משיח; מהות הטבע מאחורי חוסר ההיגיון הזה היא שאותם אנשים הם מרושעים וזדוניים במיוחד. הפריט שאנו משתפים עליו כעת הוא הביטויים והגילויים שמציגים במלואה את מהות הטבע הזאת, וזוהי ההוכחה האותנטית ביותר למהות טבע זו. חלק מהאנשים האלה מתמלאים כעס אם מתאימים את חובותיהם אפילו פעם אחת, וחלקם, לאחר שמעבירים אותם מספר פעמים, והם עוברים מחובה אחת לאחרת, אינם מסוגלים לבצע היטב אף אחת מהן, ובסופו של דבר הם חושבים שאין להם תקווה לזכות בברכות, ורוצים לסגת. בקצרה, אין זה משנה אילו התאמות מתבצעות בחובותיהם; אם מתבצעות התאמות כלשהן, אותם אנשים ינתחו אותן, ישפטו אותן, וידושו בהן בלבם, וידעו מנוח רק אם יגלו שההתאמות אינן קשורות לזכייתם בברכות. ברגע שהם מגלים שיש קשר קלוש בין ההתאמות לבין זכייה בברכות, או שההתאמות משפיעות על תקוותם לזכות בברכות, הם מתקוממים מיד, וחושפים את מהות טבעם. אם התקוממותם נכשלת, והם נחשפים ונדחים, הם יכינו לעצמם תוכניות גיבוי, ויעזבו את בית האל בנחישות וללא היסוס; הם יחדלו להאמין בקיומו של האל, ויחדלו להודות בכך שהם מאמינים באל. חיי היום-יום שלהם ישתנו מיד, והם ישילו מעליהם כל צלם של אדם המאמין באל. הם מיד ישובו לשתות, לעשן, ללבוש בגדים מוזרים, לעטות איפור כבד, ולהתלבש במיטב מחלצותיהם. משום שלא יכלו ליהנות מאותם הדברים כשהאמינו באל, הם ימהרו לפצות על הזמן האבוד. כשהם ישקלו לסגת, הם יחשבו מיד על הצעד הבא שלהם, כיצד יוכלו לעבוד קשה בעולם על מנת להתקדם, למצוא לעצמם מקום, ולחיות חיים טובים, וכן היכן נמצאת דרך המילוט שלהם. עד מהרה הם ימצאו לעצמם דרך מילוט, ימצאו לעצמם מקום בקרב המגמות הרעות האלה ובעולם הרע הזה, ויחליטו מה יעשו, בין אם מדובר בעסקים, בפוליטיקה, או בעיסוק אחר, שיאפשר להם לחיות טוב יותר מאחרים, יעניק להם שמחה ואושר עד שארית ימיהם, ינעים את בשרם, ויאפשר להם ליהנות מהחיים במלואם, וליטול חלק בבידור ובפנאי.

כשגוזמים צורר משיח, וכשמתאימים את חובתו, הוא חושב על קבלת ברכות הקשורות אליו קשר הדוק. כשהוא חושב שאפסה תקוותו לכך, הוא רוצה לסגת, להתרחק מבית האל, ולשוב אל חיי הכופרים. בהתבסס על כך, ניכר כי מהות טבעו של אדם היא חשובה עד מאוד, ואם כך, גם חתירותיו ובחירותיו חשובות מאוד, הלא כן? ההבדל טמון במחשבה אחת בסך הכול: החלטה נכונה אחת, ואתה עשוי להמשיך לקבל את ישועת האל בסופו של דבר, בעוד בחירה שגויה אחת עלולה להפוך אותך כהרף עין לכופר, למישהו שאין לו שום קשר לבית האל, לעבודת האל, או לחובתו. מחשבה אחת בלבד, רגע חטוף או עניין פעוט אחד יכולים לשנות את גורלו של אדם מקצה אל קצה. בחירה אקראית אחת, מחשבה חטופה אקראית אחת, או השקפה פשוטה, יכולות לשנות את ייעודו של אדם, ולקבוע מה יהיה עליו רגע לאחר מכן. כשאנשים לא נתקלים בקושי כלשהו, כשאינם ניצבים אל מול החלטה כלשהי, הם חשים שהם מבינים אמיתות רבות, שיש להם שיעור קומה, ושהם מסוגלים לעמוד איתן. אולם כשאתה ניצב אל מול החלטה, עיקרון חשוב, או בעיה גדולה, בחירתך בפועל, גישתך כלפי האל, וכן השקפתך וגישתך ביחס לסוגיה הן שיקבעו את ייעודך, והאם תישאר או תלך. הבחירות שצוררי משיח נוטים לעשות, ורצונותיהם הסובייקטיביים בעומק לבם, מנוגדים כולם לאמת; אין בדברים האלה התמסרות, רק אנטגוניזם, אין אמת או אנושיות, רק צביונות אנושיים מושחתים, וכן כזבים ודברי כפירה אנושיים. לעתים תכופות, הדברים האלה יעוררו מחשבות כגון השארת בית האל מאחור ושקיעה במגמות רעות, ובכל רגע הם עלולים לגרום להם לחשוב: "אם אין לי תקווה לקבל ברכות, למה שלא אעזוב את בית האל? אם זה המצב, אחדל להאמין או לבצע את חובתי. אם כך מתייחס אליי בית האל, אחדל להכיר באל". לעתים תכופות, מחשבות מרדניות להחריד מעין אלה, כזבים ודברי כפירה אלה, רעיונות מרושעים אלה, נוכחים בלבו של צורר משיח ומשתהים בו. לכן, גם אם הם לא נסוגים למחצה מנתיב הנהייה אחר האל, הם מתקשים מאוד ללכת בנתיב עד סופו, ורובם יורחקו ויגורשו מהכנסייה עקב ריבוי מעשיהם הרעים, והשיבושים וההפרעות שגרמו. גם אם צוררי משיח יכולים לאלץ את עצמם להחזיק מעמד עד הסוף, למעשה ממהות טבעם ניכר כי נסיגתם מהכנסייה היא בלתי נמנעת. בעומק לבם, אף ייתכן שהם חושבים: "אינני יכול להשאיר את בית האל מאחור בשום אופן. גם אם יש לי מחשבות כאלה, אינני יכול לעזוב. אישאר כאן גם עד מותי. אדבק בבית האל; אנהה אחר האל עד הסוף". גם אם רצונם הסובייקטיבי מאלץ אותם לא לעזוב את בית האל, והם מתעקשים שעליהם להישאר מעצם רצונם הסובייקטיבי, בסופו של דבר גורלם הוא שהאל ידחה אותם בתיעוב, ושהם יעזבו את בית האל מיוזמתם, משום שהם סולדים מן האמת ומרושעים עד עמקי נשמתם.

III. גישתם של צוררי משיח לפיטוריהם

זה עתה שיתפנו על שניים מביטוייהם של צוררי המשיח, האחד כאשר הם ניצבים לפני גיזום, והשני כאשר מתבצעות התאמות בחובתם. שיתופנו התמקד בגישה בה נוקטים צוררי המשיח כשקורים להם דברים כאלה, ובהחלטות אשר הם מקבלים. יהיו אשר יהיו השקפתו וגישתו של צורר המשיח כאשר גוזמים אותו או כאשר מתאימים את חובותיו, מובן שהוא תמיד קושר את אותם הדברים ביכולתו לזכות בברכות. אם הוא בטוח שהוא לא יזכה בברכות, שאין לו שום תקווה לכך, הוא ייסוג באופן טבעי. עבור אדם רגיל, נטול שאיפות או רצונות, גיזום או התאמת חובה הם למעשה לא עניין רציני. אף אחד מהם לא ישפיע עליו בצורה משמעותית. הזכות לבצע חובה לא נשללה ממנו, ותקוותו לישועה לא נגזלה ממנו, ועל כן עבור אדם רגיל, אין צורך להגזים בתגובה, להיבהל או להיפגע, או להתחיל להכין תוכניות מגירה. אולם אין זה כך עבור צורר משיח. בעיניו מדובר בעניינים חמורים ביותר, כי הוא קושר אותם בזכייה בברכות, וכתוצאה מכך מתעוררות בו שלל מחשבות והתנהגויות מרדניות, שבהמשך מעוררות רעיונות ותוכניות לסגת, לעזוב את האל. כשקורים לצוררי המשיח דברים כאלה, שהם רגילים ביותר, הם עשויים לחשוב אפילו על נסיגה. אם כך, מה תהיה גישתו של אדם בעל מעמד, אשר אחראי על עבודה חשובה בבית האל, כשהוא ניצב אל מול פיטורים? איך הוא יתמודד עם הדבר, ומה תהיה בחירתו? דברים כאלה ממחישים זאת אף יותר. עבור צורר המשיח, מעמד, כוח והדר הם סוגי האינטרסים החשובים ביותר, והם שווי ערך לחייו-שלו. לכן כשמפטרים צורר משיח, כשהוא מאבד את התואר "מנהיג" וכבר אין לו מעמד, ופירוש הדבר הוא שהוא מאבד את כוחו ואת הדרו, שהוא כבר לא זוכה ליחס מיוחד של הערכה, תמיכה והערצה, עניין הפיטורים הוא בלתי מתקבל על הדעת, משום שבעיניו מעמד וכוח הם החיים עצמם. כשמפטרים צורר משיח, תגובתו הראשונה היא כאילו הכה בו ברק, כאילו התרסקו עליו השמים, וחרב עליו עולמו. הדבר שבו תלה את תקוותיו היה ואיננו, כמו גם הסיכוי שלו לחיות עם כל הטבות המעמד, וכן הדחף אשר גורם לו להשתולל ולבצע מעשי עוולה. זה הדבר שהכי לא מקובל עליו. מחשבתו הראשונה היא, "כעת משאין לי מעמד, איך יתייחסו אליי אנשים? מה יחשבו עליי אחים ואחיות מהיישוב שלי? איך יתייחסו אליי כל מכריי? האם הם ימשיכו להתחנף אליי? האם הם יהיו ידידותיים כלפיי? האם הם ימשיכו לתמוך בי בכל אשר אפנה? האם הם ימשיכו ללכת בעקבותיי? האם הם ימשיכו לטפל בכל הדברים שאני זקוק להם בחיי? כשאדבר אליהם, האם הם ימשיכו להיות מנומסים ולקבל את פניי בחיוך? איך אסתדר ללא מעמדי? כיצד אלך בנתיב הנהייה? כיצד אזכה בדריסת רגל לעצמי בקרב אחרים? כעת משאין לי מעמד, האין זה אומר שפחתה תקוותי לזכות בברכות? האם יעלה בידי לזכות בברכות אדירות? האם אקבל תגמולים חשובים, או עטרת גדולה?" כשהוא סבור שתקוותיו לזכות בברכות נהרסו או פחתו משמעותית, נדמה שראשו עומד להתפוצץ, שמכים בלבו בעזרת פטיש, וזה מכאיב לו כדקירת סכין. כשהוא עומד לאבד את ברכת הכניסה למלכות השמים לה השתוקק יומם וליל, בעיניו מדובר בחדשות איומות שצצו משום מקום. אם לצורר המשיח אין מעמד, מבחינתו פירוש הדבר הוא שאבדה תקוותו לזכות בברכות, והוא הופך למעין מת מהלך, גופו הופך לקליפה ריקה, הוא נטול נשמה, ודבר אינו מדריך את חייו. אין לו תקווה ואין לו למה לצפות. כשצורר המשיח ניצב אל מול חשיפה ופיטורים, הדבר הראשון שמתחוור לו הוא שאבדה תקוותו לזכות בברכות. אם כך, בשלב זה, האם הוא פשוט יוותר? האם הוא יהיה מוכן להתמסר? האם הוא ינצל את ההזדמנות הזאת כדי לוותר על רצונו לברכות, לוותר על מעמד, להיות חסיד רגיל מרצונו, לעבוד בשמחה למען האל ולבצע היטב את חובתו? (לא). האם זו יכולה להיות נקודת מפנה עבורו? האם נקודת המפנה הזאת תגרום לו להתפתח בכיוון טוב ובאופן חיובי, או בכיוון רע יותר ובאופן שלילי? בהתבסס על מהות טבעו של צורר המשיח, ניכר כי פיטוריו הם כלל וכלל לא הרגע שבו הוא מתחיל לוותר על הרצון לזכות בברכות, או הרגע שבו הוא מתחיל לאהוב את האמת ולחפש אותה. במקום זאת, הוא יעבוד קשה אף יותר ללחום למען ההזדמנות והתקווה לזכות בברכות; הוא ידבק בכל הזדמנות שתזכה אותו בברכות, שתעזור לו לתכנן את חזרתו לעניינים, ושתאפשר לו להשיב לעצמו את מעמדו. לכן, כשצורר המשיח ניצב אל מול פיטורים, מלבד תחושות של עצב, של אכזבה, ושל אנטגוניזם, הוא גם יילחם עד חורמה נגד הפיטורים, וישאף להפוך את היוצרות, לשנות את המצב. הוא ייאבק בכל כוחו על מנת להשיב את תקוותו לזכות בברכות, ועל מנת שמעמדו, הדרו, וכוחו ייוותרו ללא שינוי. כיצד הוא נאבק? הוא מנסה להצדיק את עצמו, מספק צידוקים ותירוצים, ומסביר כיצד עשה את מה שעשה, מה גרם לו לטעות, כיצד נשאר ער כל הלילה על מנת לעזור לאחרים ולשתף עמם, ומה גרם לו להתרשל בעניין זה או אחר. הוא מבהיר ומסביר כליל כל היבט בסוגייה, על מנת שיוכל להציל את המצב ולחמוק מצרת הפיטורים.

באילו הקשרים ומצבים צוררי המשיח מועדים יותר להסיר את הלוט מעל טבעם השטני ולחשוף אותו? כאשר חושפים ומפטרים אותם, כלומר, כאשר הם מאבדים את מעמדם. הביטוי העיקרי שצוררי המשיח מפגינים הוא, שהם עושים כמיטב יכולתם על מנת להצדיק את עצמם, ומתפלפלים. אין זה משנה כיצד אתה משתף עמם על האמת, הם מביעים התנגדות, ומסרבים לקבל את דבריך. כאשר אנשיו הנבחרים של האל חושפים את עובדות מעשי העוולה שלהם, הם כלל לא מודים באותם דברים, מתוך חשש שאם יעשו כן, הם יימצאו אשמים, ויורחקו או יסולקו. בעודם מסרבים להודות באישומים שמפרטים באוזניהם, הם אף מאשימים אחרים בכל טעות ואחריות שלהם. די בעובדה זו על מנת להוכיח שצוררי המשיח אף פעם לא מקבלים את האמת, מכירים בטעויותיהם, או מכירים את עצמם באמת ובתמים, וזה מוכיח אף יותר שטבעם הוא גאוותן וצדקני, שהוא סולד מן האמת, שונא אותה, ולא מקבל אותה כלל, ועל כן אי אפשר להושיעם. אלה שניחנו בשמץ של אנושיות ובמעט היגיון יכולים להודות בטעויותיהם ולקבלן, להרכין ראש אל מול העובדות, ולחוש חרטה על מעשיהם הרעים; לעומת זאת, צוררי המשיח לא מסוגלים לכך. הדבר מעיד על כך שלצוררי המשיח אין מצפון והיגיון כלל, ושהם נטולי אנושיות לחלוטין. בלבם, צוררי המשיח תמיד משווים בין מעמדם הרם או הנחות לבין גודל הברכות שיזכו בהן. בין אם מדובר בבית האל או בכל קבוצה אחרת, מבחינתם, המעמד והעמדה של אנשים הם מותווים, כמו גם קצם הסופי; רום מעמדו של אדם וכמות הכוח שיש לו בבית האל בחיים האלה הם שווי ערך לעוצמת הברכות, התגמולים, והעטרת שיהיו לו בעולם הבא – יש קשר בין הדברים. האם יש תוקף להשקפה שכזו? האל מעולם לא אמר זאת, והוא גם לא הבטיח דבר כזה, אך זהו סוג החשיבה שמתעורר בקרבו של צורר המשיח. לעת עתה, לא נעמיק בסיבות שבגנן לצוררי המשיח יש מחשבות כאלה. אולם מבחינת מהות טבעם, הם נולדו עם אהבה למעמד, והם גם מקווים שבחיים האלה יהיו להם מעמד מפואר, הוד והדר, וכוח, והם רוצים להמשיך וליהנות מכל אלה גם בעולם הבא. אם כך, כיצד הם ישיגו את כל זה? צוררי המשיח סבורים שהם ישיגו זאת באמצעות עשיית דברים שהם מסוגלים לעשות, וכן דברים שהם רוצים ואוהבים לעשות, כל עוד יש להם מעמד, כוח, והדר בחיים האלה, ואז יחליפו את הדברים האלה בברכות, בעטרות, ובתגמולים בעתיד. זוהי הפילוסופיה של צוררי המשיח להתנהלות בעולם, הדרך שבה הם מאמינים באל, וההשקפה שהם נוקטים בה במסגרת אמונתם באל. למחשבותיהם, לדעותיהם, ולאופן אמונתם באל אין שום קשר לדברי האל ולהבטחותיו – הם אינם קשורים בשום אופן. אימרו לי, דעתם של צוררי המשיח האלה השתבשה עליהם מעט, הלא כן? האין הם מרושעים בצורה קיצונית? הם מתעלמים מכל מה שנאמר בדברי האל ומסרבים לקבל זאת, הם סבורים שאופן חשיבתם ואופן אמונתם באל הם נכונים, והם מתענגים על כך, נהנים ומעריצים את עצמם. הם לא מחפשים את האמת, ואף לא חוקרים אם זה מה שנאמר בדברי האל, או האם האל השמיע הבטחות כאלה. בעיני צוררי המשיח זה מובן מאליו שהם נבונים יותר מאחרים באופן מולד, וכן חכמים, מוכשרים, ומחוננים במיוחד באופן מולד; הם חשים שעליהם להיות אישיות בולטת בקרב אחרים, שהם צריכים להיות הבוס, שאחרים צריכים להעריץ אותם, שעליהם להיות בעלי שררה, ולשלוט על אחרים, כאילו הם נועדו לחלוש על כל המאמינים באל, ולהנהיג את כולם. כל אלה הם דברים שהם רוצים להשיג בחיים האלה. הם גם רוצים לזכות בברכות שאנשים לא יכולים לזכות בהן בעולם הבא, ומבחינתם זה דבר מובן מאליו. האין צוררי המשיח הם חסרי בושה, לאור העובדה שאלה הן מחשבותיהם ודעותיהם? האין הם פועלים בניגוד להיגיון במידת מה? על בסיס מה אתה חושב כך? על בסיס מה אתה רוצה שאחרים יעריכו אותך? על בסיס מה אתה רוצה לחלוש על אחרים? על בסיס מה אתה רוצה להיות בעל שררה ומעמד רם בקרב אנשים? האם האל קבע מראש את הדברים האלה, או האם יש לך את האמת ואנושיות? האם אתה מתאים לתבוע את מעמדך ולהנהיג אחרים רק משום שיש לך השכלה וידע כלשהם, ומשום שאתה גבוה ונאה במידת מה? האם זה הופך אותך מתאים לחלוקת פקודות? האם זה הופך אותך מתאים לשליטה באחרים? היכן בדבריו אומר האל, "אתה נאה לעין, ניחנת בחוזקות ובכישרונות, ועל כן עליך להנהיג אחרים ולזכות במעמד קבוע"? האם האל העניק לך כוח כזה? האם האל קבע זאת מראש? לא. האם אחים ואחיות מעניקים לך מעמד כשהם בוחרים אותך כמנהיג או כעובד? האם אתה ראוי לברכה שכזו בחיים האלה? יש כאלה שמפרשים הנאה מאותם הדברים כזכייה פי מאה בחיים האלה, וסבורים שכל עוד יש להם מעמד וכוח, והם יכולים לחלק פקודות ולחלוש על אנשים רבים, עליהם להיות מוקפים בפמליה של חסידים, ובכל אשר יפנו, תמיד צריכים להיות אנשים שמשרתים אותם ומכרכרים סביבם. על בסיס מה אתה רוצה ליהנות מאותם הדברים? אחים ואחיות בוחרים בך כמנהיג על מנת שתוכל לבצע חובה זו; לא כדי שתוכל להוליך שולל אנשים, כדי שאחים ואחיות יעריכו ויעריצו אותך, ועוד פחות מכך, כדי שתהיה בעל שררה ותיהנה מהטבות המעמד, אלא כדי שתוכל לבצע את חובתך בהתאמה עם סידורי העבודה ועם עקרונות-האמת. נוסף על כך, האל לא קבע מראש שאי אפשר לפטר אדם שהאחים והאחיות בחרו בו כמנהיג. אתה סבור שרוח הקודש משתמשת בך? אתה סבור שאיש לא יכול לפטר אותך? אם כך, מדוע אין זה בסדר לפטר אותך? אם לא מסלקים אותך, זה משום שמרחמים עליך ומעניקים לך הזדמנות להכות על חטא, אך אתה עדיין לא מרוצה. על מה אתה מתווכח? אם אתה רוצה לסגת ולחדול מאמונתך באל משום שנגוזו תקוותיך לזכות בברכות, אתה מוזמן לסגת! האם אתה סבור שבית האל לא יוכל להסתדר בלעדיך? שבלעדיך, העולם יעמוד מלכת? שבלעדיך, לא תושלם עבודת האל? ובכן, טעות בידך! אובדן של כל אדם שהוא לא יעצור את העולם מלכת, או ימנע מהשמש לזרוח – רק האל הוא חיוני, ולא אף אדם אחר – עבודת הכנסייה תמשיך להתנהל כרגיל. אם מישהו חושב שהכנסייה לא תסתדר בלעדיו, ושבית האל לא יסתדר בלעדיו, האין הוא צורר משיח? אתה רגיל ליהנות מהטבות המעמד, הלא כן? אתה רגיל ליהנות מכך שאחרים מעריצים אותך, מעריכים אותך, ומתחנפים אליך, הלא כן? מדוע אתה מתאים ליהנות מהערצתם של אחרים? מדוע אתה מתאים לכך שאחרים יברכו אותך בחיוך? האם אתה גם רוצה שאחרים ישתחוו לפניך ויסגדו לך? אם כן, האין זה אומר שאתה נטול בושה לחלוטין? כשאנשים מסוימים מפוטרים מחובתם, הם נעצבים וסובלים יותר מאשר כאשר קרוב משפחה שלהם מת. הם פורקים את הכול ומתווכחים עם בית האל, כאילו אף אחד אחר לא יכול להנהיג את הכנסייה, כאילו עד כה הם היו היחידים שתמכו בעבודת הכנסייה – זוהי טעות חמורה. דברי האל גורמים לכך שאנשיו הנבחרים של האל לא עוזבים אותו, והם משתתפים בכינוסים וחיים את חיי הכנסייה משום שהם מאמינים באל ויש להם אמונה אמיתית בו. אנשיו הנבחרים של האל לא נושאים עדות ומשתתפים בכינוסים באופן רגיל משום שהם הבינו את האמת והושקו היטב. מנהיגי כנסייה מוחלפים, שוב ושוב, מנהיגי שקר ועובדי שקר רבים מפוטרים, אך אנשיו הנבחרים של האל משתתפים בכינוסים, ואוכלים ושותים את דברי האל כרגיל – אין לכך שום קשר לאותם מנהיגי שקר ועובדי שקר. מה הטעם בהשמעת הטיעונים האלה? הטיעונים שאתה משמיע הם פשוט מגוחכים ומבולבלים, הלא כן? אם אתה באמת אוחז במציאות-האמת ופתרת רבות מבעיות ההיווכחות בחיים של אנשיו הנבחרים של האל, הם ידעו זאת בלבם; אם אינך אוחז במציאות-האמת ואינך יכול לשתף על האמת על מנת לפתור בעיות, אזי להתפתחות הרגילה של עבודת הכנסייה אין שום קשר אליך. מנהיגי שקר ועובדי שקר רבים כל כך ממשיכים להשמיע תירוצים ברגע שמפטרים אותם, כאילו הם תרמו רבות לכנסייה, כשבפועל, הם לא ביצעו שום עבודה אמיתית, ואחזקתם לא שמרה על הסדר הרגיל של חיי הכנסייה; בלעדיהם, אנשיו הנבחרים של האל ממשיכים להשתתף בכינוסים באופן רגיל, ולבצע את חובותיהם כרגיל. אם אינך אוחז במציאות-האמת, ואינך יכול לבצע שום עבודה אמיתית, אזי יש לפטר אותך על מנת למנוע ממך להמשיך להשפיע על עבודת הכנסייה ועל ההיווכחות בחיים של אנשיו הנבחרים של האל, ולעכב אותן. בית האל לא ישתמש בכם, מנהיגי שקר ועובדי שקר – האם חשבת שלבית האל אין את הכוח לפטר אותך? יצרת בלגן עצום בעבודתך, הבאת על עבודת הכנסייה צרות רבות והפסדי ענק, גרמת לעליון דאגות רבות, השימוש בך מביא צרות, והוא מעורר באנשים תחושות גועל, סלידה, ותיעוב. אתה כה טיפש, בור, ועקשן, ואינך ראוי אפילו לגיזום, לכן בית האל רוצה להיפטר ממך, לסלקך לאלתר, ולשים סוף לעניין. ועם זאת, אתה עדיין רוצה שהעליון יעניקו לך הזדמנות נוספת להמשיך להיות מנהיג? תשכח מזה! כאשר מסלקים מנהיגי שקר וצוררי משיח נטולי כל מצפון והיגיון, אשר מבצעים מעשי עוולה וגורמים הפרעות, סילוקם הוא לצמיתות. אם ביכולתך לבצע עבודה אמיתית, אזי ישתמשו בך; אם אינך יכול לבצע עבודה אמיתית, ואתה גם מבצע מעשי עוולה וגורם הפרעות, תסולק לאלתר – בית האל משתמש באנשים על פי עיקרון זה. ישנם צוררי משיח שאינם נכנעים, ואומרים, "אתה מפטר אותי משום שאינני מבצע עבודה אמיתית – מדוע אינך נותן לי הזדמנות להכות על חטא?" האין זה טיעון מעוות? מפטרים אותך משום שביצעת מעשי עוולה רבים, ורק לאחר שגזמו אותך פעמים רבות ועדיין סירבת בתוקף להכות על חטא, ואם כך אילו עוד טיעונים תוכל להשמיע? חתרת אל תהילה, אל רווח, ואל מעמד, ולא ביצעת עבודה אמיתית, עבודת הכנסייה נעצרה כליל באשמתך, ולא נתת את הדעת על בעיות כה רבות שהצטברו – כמה דאגות היו לעליון באשמתך? בעת שהעליון תמכו בך ועזרו לך בעבודתך, אתה פעלת בהיחבא; עשית מעשים כה רבים אשר הפרו את העקרונות, מעשים שלא ראוי לראותם, מאחורי גבם של העליון, בזבזת את מנחות האל באופן שרירותי על מנת לקנות דברים רבים כל כך שלא היה עליך לקנות, גרמת נזק עצום לאינטרסים של בית האל, והמטת אסון כבד על עבודת הכנסייה! מדוע אינך מדבר אף פעם על המעשים הרעים האלה? כשבית האל רוצה לפטר אותך, אתה שואל בלי טיפת בושה, "האם תוכלו לתת לי עוד הזדמנות?" האם בית האל צריך להעניק לך עוד הזדמנות כדי שתמשיך להשתולל ולבצע מעשי עוולה? האם אין בך שמץ של בושה שאתה מבקש מבית האל הזדמנות נוספת? האם אפשר להעניק לך הזדמנות נוספת כשאינך מכיר כלל את טבעך, קל וחומר כאשר אין שמץ של חרטה בלבך? אנשים כאלה הם נטולי בושה, תחושת הבושה זרה להם, והם אנשים רעים וצוררי משיח!

מנהיגים ועובדים מסוימים אינם יכולים לבצע עבודה אמיתית כלל, גם לא לאחר שהעליון מדריכים אותם ועוזרים להם במשך זמן מה. הם אפילו לא מצליחים לטפל היטב בעניינים כלליים, והדבר מעיד על כך שאיכותם לוקה בחסר. העליון מוכרחים גם לערוך דרך קבע בירורים וביקורות בכל היבטי העבודה, ולבקש מהאחים ומהאחיות לדווח מיד על כל בעיה; העליון מוכרחים גם לבצע בדיקות, לספק הדרכה, ולשתף על העקרונות הקשורים בכל היבטי העבודה. לאחר שהעליון מסיימים את השיתוף על העקרונות, ישנם כאלה שעדיין אינם יודעים כיצד לעשות דברים, והם עושים אותם לא טוב, וישנם כאלה שאפילו משתוללים ומבצעים מעשי עוולה; תהא אשר תהא העבודה אותה הם מבצעים, הם אף פעם לא מחפשים אצל העליון, הם אף פעם לא מדווחים לעליון על בעיות, ובמקום זאת הם פשוט פועלים בהיחבא – איזו בעיה היא זו? מהו טבעם של האנשים האלה? האם הם אוהבים את האמת? האם כדאי לטפחם? האם הם עדיין ראויים להיות מנהיגים ועובדים? ראשית, לפני שהם עושים דבר מה, הם לא מחפשים; שנית, הם לא מכינים דוחות בעודם עושים זאת; ושלישית, הם לא מספקים משוב לאחר מעשה. הם מתנהגים בצורה מבישה, ועדיין הם לא רוצים שיפטרו אותם, ולאחר שמפטרים אותם הם לא נכנעים – כבר אי אפשר לעזור לאנשים אלה, הלא כן? אימרו לי, רוב האנשים שכבר אי אפשר לעזור להם הם נטולי בושה לחלוטין ומשוללי היגיון, הלא כן? הם לא עושים שום דבר היטב, הם עצלים וחומדים נוחות; כשהם מבצעים עבודה אמיתית, הם פותחים את הפה על מנת לחלק פקודות, ולא עושים שום דבר אחר לאחר מכן. הם אף פעם לא מפקחים על העבודה, בוחנים אותה, או עוקבים אחר התפתחותה, חשים סלידה ומרמור כלפי מי שכן נוהג כך, ורוצים לגרום לו סבל – האין אלה צוררי משיח קלאסיים? זוהי החרפה של צוררי המשיח; הם לא יודעים מה הם, הם מתנהגים בצורה מבישה ועדיין רוצים לזכות בברכות, להתחרות על עליונות עם בית האל ועם העליון, ולהתווכח – האין הם מתגרים במוות כשהם נוהגים כך? כשמפטרים חלאות שכאלה, הם מתרעמים ונוהגים בסרבנות. הם באמת נטולי בושה ואין להם שמץ של היגיון! כאשר הם מבצעים את חובתם, הם משתוללים ומבצעים מעשי עוולה, משבשים את עבודת הכנסייה ומפריעים לה, וכאשר מפטרים אותם, לא זו בלבד שהם מסרבים להכיר בטעויותיהם, הם גם מטילים את האחריות על אחרים, מחפשים שעיר לעזאזל שיישא באשמה במקומם, ואומרים, "הם עשו דבר אחד, ואני לא האחראי היחיד לעשיית הדבר האחר. כולם דנו בסוגיה יחד ולא אני עמדתי בראש". הם לא לוקחים שום אחריות, כאילו שאם יעשו זאת, יוקיעו ויסלקו אותם, והם יאבד כל תקווה לזכות בברכות. לכן, הם יעדיפו למות מאשר להכיר בטעויותיהם ולהודות בכך שהם האחראים הישירים, ובמקום זאת מתעקשים להטיל את האחריות על אחרים. לאור הלך רוחם, הם יילחמו באל עד הסוף! האם אלה אנשים אשר מקבלים את האמת? האם אלה אנשים אשר מקבלים את השיפוט ואל הייסור של האל? היכולת להילחם כך בבית האל מעידה על ליקוי חמור בצביונם. באשר לאופן שבו הם מתייחסים לטעויותיהם, ראשית, הם לא מחפשים את האמת, ושנית, הם לא מהרהרים בעצמם; הם גם מעבירים אחריות, וכאשר בית האל מגדיר אותם בצורה מסוימת ומפטר אותם מחובתם, הם נלחמים בו, ומפזרים לכל עבר את תלונותיהם ואת שליליותם, בניסיון לזכות באהדת אנשיו הנבחרים של האל. הם מאמינים באל אך מתנגדים לו – האין הם מתגרים במוות? אנשים אלה באמת משוללי היגיון לחלוטין! אז מה אם הם פוטרו מחובתם ואיבדו את מעמדם? הם לא גורשו, וזכותם לחיות לא נשללה מהם; הם יכולים להכות על חטא, להתחיל מחדש, ולקום שוב מן המקום שבו כשלו ומעדו. צוררי המשיח לא יכולים לקבל אפילו דבר כה פשוט – באמת שאי אפשר להושיע את האנשים האלה! מובן שכאשר מפטרים צוררי משיח מסוימים, כלפי חוץ הם מצייתים בעל כורחם, הם לא מפגינים ייאוש רב מדי או אנטגוניזם, אך האם זה אומר שהם מקבלים את האמת ומתמסרים לאל? לא. לצורר משיח יש צביון ומהות של צורר משיח, ובכך הוא נבדל מאדם רגיל. אמנם כלפי חוץ הוא לא אומר דבר לאחר שמפטרים אותו, אך בלבו הוא ממשיך להתנגד. הוא לא מודה בטעויותיו, והוא לעולם לא יהיה מסוגל להכיר את עצמו באמת ובתמים, ואין זה משנה כמה זמן יחלוף. זה דבר שהוכח כבר מזמן. יש דבר נוסף שאף פעם לא משתנה אצל צוררי המשיח: אין זה משנה היכן הם פועלים, הם תמיד רוצים להיות שונים, לזכות בהערצת והערכת הזולת; גם אם אין להם תפקיד ותואר לגיטימיים כמנהיגי כנסייה או כמנהיגי צוות, הם עדיין רוצים להתנשא על כל האחרים מבחינת רמתם ושוויים. אין זה משנה אם הם מסוגלים לבצע את העבודה, ואיזה סוג אנושיות או ניסיון חיים יש להם, הם ינקטו שלל אמצעים וירחיקו לכת על מנת למצוא הזדמנויות להתרברב, להבטיח את תמיכת הזולת, לכבוש את לבם של אחרים, וכן לפתות אנשים ולהוליכם שולל על מנת לזכות בהערכתם. מה צוררי המשיח רוצים שאנשים יעריצו בהם? אמנם פיטרו אותם, אך הם סבורים ש"דב מותש עדיין חזק יותר מצבי", ושהם עדיין נשר שמתעופף מעל תרנגולות. האין אלה הגאוותנות והצדקנות של צוררי המשיח, והשוני שלהם? הם לא יכולים להשלים עם היותם נטולי מעמד, עם היותם מאמינים רגילים ואנשים מן השורה, עם ביצוע ראוי של חובתם עם שתי רגליים על הקרקע ותו לא, עם הישארות במקומם, או פשוט הצטיינות בעבודה אשר הוקצתה להם, הפגנת נאמנותם ועשייה ככל יכולתם. הדברים האלה לא קרובים אפילו לרצות אותם. הם לא מוכנים להיות אנשים כאלה או לעשות דברים כאלה. מהי "שאיפתם הגדולה"? לזכות בהערכה ובהערצה, ולהיות בעלי שררה. לפיכך, גם אם לצורר המשיח אין תואר כלשהו בפועל, הוא ישאף למען עצמו, ידבר בשבחו ויצדיק את עצמו, יעשה ככל יכולתו על מנת להציג את עצמו לראווה, מתוך חשש שאנשים לא יבחינו בו או שאיש לא יעניק לו תשומת לב. הוא יזנק על כל הזדמנות להפוך מוכר יותר, על מנת להאדיר את עצמו, לגרום לאנשים רבים יותר להבחין בכישרונותיו ובחוזקותיו, ולהראות שהוא נעלה על אחרים. כשצורר המשיח עושה את הדברים האלה, הוא מוכן לשלם כל מחיר שיידרש על מנת להציג את עצמו לראווה ולשבח את עצמו, לגרום לכולם לחשוב שהוא מתעלה על אנשים מן השורה גם אם הוא לא מנהיג, ואין לו מעמד. או-אז, תושג מטרתו של צורר המשיח. הוא לא מוכן להיות אדם רגיל, אדם מן השורה; הוא רוצה כוח והדר, ולהתעלות על כל האחרים. יש כאלה שאומרים, "זה בלתי מתקבל על הדעת. מה הטעם במעמד, בהדר, ובכוח?" לאדם בעל היגיון, אין שום תועלת בכוח ובמעמד, ואין הם דברים שעליו לחתור אליהם. אולם לצוררי המשיח שהשאפתנות בוערת בהם, מעמד, כוח, והדר הם חיוניים; איש אינו יכול לשנות את השקפתם, ואיש אינו יכול לשנות את אורח חייהם ואת מטרות הקיום שלהם – זוהי מהות טבעם של צוררי המשיח. לפיכך, אם אתה רואה מישהו שמבצע את חובתו באופן יזום ומגן על מעמדו כאשר יש לו מעמד, ועדיין רוצה לעשות כל שביכולתו על מנת להגן על המוניטין שלו כשאין לו מעמד – אי אפשר להושיע אדם שכזה, והוא צורר משיח בכל רמ"ח איבריו.

לפני ואחרי שמפטרים צורר משיח, כשחרף מאמציו הוא עדיין לא מצליח לזכות במעמד, וכן בכוח ובהדר שהוא רוצה בהם, הוא לא מרפה מהמעמד ומרצונו לזכות בברכות. הוא לא מניח בצד את אותם הדברים ומשנה כיוון במטרה לחתור אל האמת, או מבצע את חובתו היטב עם שתי רגליים על הקרקע ותוך התנהגות טובה. הוא אף פעם לא מכה על חטא באמת ובתמים על הטעות שעשה, ובמקום זאת עוסק בהערכות חוזרות ונשנות כמו למשל, "האם יש לי תקווה לזכות במעמד בעתיד? ללא מעמד, האם יש לי תקווה לזכות בברכות? האם יתממש רצוני לזכות בברכות? מהי הדרגה שלי בבית האל, בכנסייה? מהו מקומי בהיררכיה?" כשהוא מסיק שאין לו הדר רב בכנסייה, שרוב האנשים לא מכבדים אותו, ושרבים אף משתמשים בו כדי ללמד איך אסור להתנהג, הוא חש שהדרו בקרב הכנסייה נהרס כליל, שרוב האנשים אינם תומכים בו, וכבר לא יאשרו אותו שוב, ושתקוותו לזכות בברכות כמעט ואיננה קיימת. כשהוא רואה את כל זה, כשאלה המסקנות שעולות מהערכתו, המחשבה והגישה שלו עדיין לא יהיו להניח בצד את כוונותיו ואת רצונותיו, להכות על חטא לפני האל באמת ובתמים, או להתחייב לחלוטין לעמול למען האל, ולבצע את חובתו בנאמנות. לא על זה הוא חושב – אז על מה כן? "אם לא אממש את שאיפותיי, ולא יהיה לי מעמד בבית האל, בכנסייה, למה שאמשיך ללכת בנתיב ללא מוצא הזה? שינוי מקום עשוי להועיל לאנשים. מצבי עשוי להשתפר אם אלך למקום אחר. למה שלא אעזוב את המקום הזה ששבר את לבי? למה שלא אשאיר מאחור את המקום הזה בו אינני יכול לממש את שאיפותיי, בו אני מתקשה להשיגן?" כשצורר המשיח חושב על הדברים האלה, האין זה אומר שהוא עומד לעזוב את הכנסייה? הייתם רוצים שאדם כזה יעזוב, או יישאר? האם יש לשכנע אותו להישאר? (אין צורך לשכנע אותו, וגם אם אנשים ינסו, הוא לא יישאר). איש לא יכול לשכנע אותו להישאר – זה נכון. מהי הסיבה לכך? בסופו של יום, צוררי המשיח אינם אוהבים את האמת, ולכן הישארות בבית האל רק תכאיב להם. זה יהיה כמו לנסות לשכנע זונה, אישה הוללת, לעזור לבעלה בחינוך ילדיה, להיות אישה מוסרית, רעיה טובה ואם מסורה. האם היא תוכל לעשות את הדברים האלה? (לא). זה תלוי בטבע האדם. אם כך, אם אתה רואה שצורר משיח רוצה לסגת, אל תנסה להניא אותו מכך ויהי מה, אלא אם במצב מסוים הוא יאמר, "אני אמנם צורר משיח, אך ברצוני לעמול למען בית האל. אאלץ את עצמי לא לעשות מעשי עוולה ואתמרד נגד השטן". במקרה כזה, האם יש צורך לסלקו כזבוב? (לא). במקרה כזה, נוכל להניח לדברים להתפתח באופן טבעי, אך יש ליישם הליך אחד: אנשים רבים יותר מוכרחים לפקח ולהשגיח על אותו צורר משיח, וברגע שנדמה כי מתפתחת צרה, כמו למשל שהוא רוצה לבצע מעשה רע כלשהו, יש למהר לטהרו משם. אם הוא לא מסוגל לסבול פיקוח והשגחה מצד אחרים, הוא חש שנעשה לו עוול ואינו מוכן לעמול, כיצד יש להתייחס לאדם שכזה? עליך לעזור לו לצאת לדרכו, ולומר, "אתה מוכשר, ועליך לצאת אל עולם הכופרים ולממש את תוכניותיך הגדולות. המקום הזה קטן עליך, הכנסייה אינה מתאימה לך. אינך יכול לפרוש כנפיים כאן; העבודה הזאת אינה ראויה לכישרונותיך. אם תשוב אל העולם, ייתכן ויקדמו אותך, תרוויח הרבה כסף ותהפוך לעשיר. אולי תהפוך לידוען!" הזדרז לדרבן אותו לעזוב. אם הוא חותר אל עושר ואל מעמד, ומשתוקק להטבות המעמד, אפשר לו לשוב אל העולם כדי לעבוד ולהרוויח כסף, ואז להפוך לפקיד וליהנות מחיי הבשר שלו. יש כאלה שישאלו האם יחס כזה כלפיהם הוא יחס נטול לב אוהב. למעשה, גם אם אינך אומר דברים כאלה לצוררי המשיח, בלבם הם חושבים, "יום אחד מקדמים אותי, ולמחרת מפטרים אותי. מעניקים לי מעמד, ועם זאת משגיחים עליי, מפקחים עליי, וגוזמים אותי – כמה זה מציק! יכולתי למצוא מעמד שכזה בקלות רבה, ואלמלא האמנתי באל, כבר הייתי עשיר ובראש הסולם החברתי בעולם, הייתי לפחות בכיר ברמה עירונית. נולדתי להיות פקיד. אין זה משנה במה אעסוק בעולם, אני יוצא מן הכלל, אני עושה הכול היטב, אוכל להיות שם דבר בכל תעשייה שהיא, ואני בעל יוזמה". גם אם אינך אומר להם דברים כאלה, הם יאמרו דברים מעין אלה, ועל כן עליך למהר לומר מילים נעימות לאוזן שברצונם לשמוע, ולדרבן אותם למהר ולעזוב את הכנסייה – זה יועיל לכולם. צוררי המשיח חותרים אל מעמד, אל כוח, ואל הדר; הם לא רוצים להיות אנשים מן השורה, אלא הם תמיד רוצים להתעלות על אחרים, עד שלבסוף הם הורסים את המוניטין ואת המעמד שלהם, והאל מקלל אותם. ובכן, האם אתם מוכנים להיות אנשים מן השורה? (כן). למעשה ישנה משמעות רבה בהיותו של אדם איש מן השורה. אדם שאינו חותר אל תהילה ואל רווח, ובמקום זאת מסתפק בחיים רגילים, חי חיי שלווה ואושר, ולבו יציב – זהו הנתיב הנכון בחיים. אדם שתמיד רוצה להתנשא ולהתעלות על אחרים, זה כאילו היה צולה עצמו מעל האש או נכנס אל מטחנת בשר – הוא מזמן לו צרות. מדוע יש לו רגשות כאלה? האם טוב להתעלות על אחרים? (לא). ועם זאת, צוררי המשיח מתעקשים לבחור בנתיב זה. אל תלכו בנתיב זה, ויהי מה!

כשאמונתו באל של אדם מושחת מן השורה איננה מבוססת עדיין, כשטרם התפתחה בו אמונה אמיתית באל, יש לו מעט אמונה או ששיעור קומתו ירוד. כשמכשול יקרה על דרכו של אדם כזה, יהיו לו רגשי נחיתות, והוא יחשוב שהאל לא אוהב אותו, שהוא מתעב אותו. הוא יתמלא ייאוש כשימצא את עצמו נכשל בכל אשר יפנה, ולא מסוגל לרצות את האל; הוא גם יחווה חולשה ושליליות במידת מה, ולעתים יעלו בו מחשבות לעזוב את הכנסייה. אולם אין הדבר דומה להתרסה. מחשבה מעין זו מתעוררת באדם ברגעי דכדוך וייאוש, והיא שונה לחלוטין מנסיגתו של צורר משיח. כשצורר משיח רוצה לסגת, הוא יעדיף למות מאשר להכות על חטא, אולם כשאדם מושחת מן השורה חש ייאוש וחושב לעזוב את הכנסייה, באמצעות עזרה ושיתוף של האחרים, לצד שיתוף פעולה פעיל מצדו, וכן בעזרת תפילה, חיפוש, וקריאה של דברי האל, אט אט יכולים דברי האל להשפיע עליו, לשנות אותו, ולשנות את הישארותו או את עזיבתו, וכן את החלטתו ואת מחשבותיו. בה בעת, דברי האל יכולים גם לעזור לו לפתח בהדרגה הכאה על חטא, גישה חיובית, ורצון להתמיד, ומאפשרים לו להתחזק אט אט. זהו ביטוי של תהליך ההיווכחות בחיים של אדם רגיל. לעומת זאת, צורר משיח יילחם עד הסוף המר. הוא לעולם לא יכה על חטא, ויעדיף למות מאשר להודות שטעה, ללמוד להכיר את עצמו, ולוותר על רצונו לזכות בברכות. אין לו ולו שמץ של היווכחות בחיים. לפיכך, כשמדובר באדם כזה, שאינו מוכן לעמול, או שאינו עושה זאת היטב, פשוט יעצו לו לעזוב את הכנסייה. זוהי החלטה נבונה, והדרך הנבונה ביותר לטפל בעניין שכזה. גם אם אינך מייעץ לו לפעול כך, האם תצליח לשכנע אותו להישאר? האם ביכולתך לשנות את שיטת החתירה שלו או את השקפתו? לעולם לא תצליח לשנות את הדברים האלה. יש כאלה שדוחקים בהם להישאר, ובית האל מעניק להם עזרה ותמיכה, משום שהשליליות והחולשה שלהם, וכן הצביונות המושחתים שחשפו, נפוצים בקרב כל האנשים המושחתים מן השורה, ומצויים בטווח הנורמליות. באמצעות שיתוף על דברי האל, וכן עזרה ותמיכה מצד אחרים, אט אט הם יכולים להתחזק, לזכות בשיעור קומה, לפתח אמונה באל, ולבצע את חובתם בכנות. לאדם שכזה עלינו לסייע, ובאדם שכזה עלינו לדחוק להישאר. אולם כשמדובר בצוררי משיח שאינם רוצים לעמול או שאינם עמלים היטב, דרבנו אותם לעזוב, משום שהרבה לפני שאתה ייעצת להם לעזוב, הם כבר רצו לעשות זאת, או שהיו על סף עזיבה בכל רגע. אלה הם שלל הביטויים והמחשבות שיש לצוררי המשיח כשהם ניצבים אל מול פיטורים ורוצים לסגת.

IV. התנהגותם של צוררי משיח כאשר הם לא מקודמים

ישנו סוג נוסף של בני אדם אשר אינם חותרים אל האמת. אנשים מעין אלה אינם מבצעים חובות חשובות משום שאינם חותרים אל האמת, וכתוצאה מכך הם חווים גיזום בבית האל לעתים נדירות, הם מעולם לא פוטרו מחובותיהם, וכמובן, לעתים רחוקות בלבד מעבירים אותם לחובה אחרת. אולם כאשר הם מאמינים באל במשך מספר שנים אך טרם קודמו, הם מתחילים לאמוד לעתים תכופות כמה תקווה יש להם לזכות בברכות. הם חשים שתקוותם לזכות בברכות היא קלושה מאוד, בייחוד כאשר הם רואים את דברי האל לפיהם, "מי שאינו חותר אל האמת לא יכול לזכות בישועה", ומתחילים לחשוב על נסיגה. חלק מאותם אנשים שאף פעם לא חותרים אל האמת ניחנו במעט ידע וחוזקות, ומשום שלא קידמו אותם, הם חשים אי שביעות רצון ומתחילים להתלונן; הם רוצים לסגת, אך חוששים שיאבדו את הסיכוי לזכות בברכות, אך אם לא ייסוגו, עדיין לא יקדמו אותם – הם חשים שהם מצויים בין הפטיש לסדן. מה דעתכם על סוגיה זו? אנשים אלה אמנם לא חותרים אל האמת, אך חלקם שקדנים ונחושים יחסית; הם תמיד מוכנים לרכוש את הידע המקצועי הרלוונטי בכל חובה אותה הם מבצעים, הם תמיד רוצים שבית האל יקדם אותם, והם מייחלים ליום שבו יוכלו להצטיין וכתוצאה מכך לזכות במעמד ובשלל ההטבות שהם רוצים בהן. על פניו, אנשים מעין אלה נראים שקטים, איש אינו מבחין בהם, ובקרב אחרים הם שקדנים ובעלי מצפון, אולם לבם מלא שאיפות ורצונות. מהו המוטו שלהם? הזדמנות מגיעה אל מי שמוכן לקראתה. על פניו, איש אינו מבחין בהם והם לא מתבלטים, הם לא מתחרים או חוטפים דברים בכוח, אולם יש בלבם "שאיפה גדולה". לכן כאשר הם רואים שמישהו זוכה לקידום והופך למנהיג או לעובד בכנסייה, הם חשים קצת יותר עצב ואכזבה. אין זה משנה את מי מקדמים ומטפחים, או מי מקבל תפקיד חשוב כלשהו, הדבר תמיד מערער אותם. גם כשהאחים והאחיות מעריכים מישהו, משבחים אותו ותומכים בו, בלבם הם חשים קנאה ואומללות, וחלקם אף מזילים דמעה בינם לבין עצמם ומרבים לשאול את עצמם, "מתי יעריכו אותי ואהיה מועמד? מתי העליון יכירו אותי? מתי מנהיג יראה את חוזקותיי, את מעלותיי, את מתנותיי ואת כישרונותיי? מתי יקדמו ויטפחו אותי?" הם חשים מצוקה ושליליות, אך אינם רוצים להמשיך בצורה כזאת, ועל כן הם מדרבנים את עצמם בינם לבינם לא להיות שליליים, לגייס די כוח רצון על מנת להתמיד, לא להיבהל מעיכובים, ולא לוותר לעולם. הם מרבים להזהיר את עצמם: "יש לי שאיפות גדולות. אל לי להסכים להיות אדם רגיל מן השורה, אל לי להסתפק באורח חיים עמוס ובינוני. אמונתי באל מוכרחה להיות יוצאת מן הכלל ולהניב הישגים אדירים. אם אמשיך לחיות בצורה כה שלווה וממוצעת, זה פחדני ומחניק עד מאוד! אל לי להיות אדם שכזה. אעבוד קשה כפליים, אנצל היטב כל רגע, אקרא ואדקלם את דברי האל לעתים תכופות יותר, ארכוש ידע ואעמיק בלימוד המקצוע הזה. עליי להשיג את מה שאחרים מסוגלים לעשות, ועליי להיות מסוגל לשתף על הדברים שאחרים מסוגלים לשתף עליהם". לאחר שהם עובדים קשה למשך זמן מה, מגיעות בחירות של הכנסייה, אך עדיין לא בוחרים בהם. בכל פעם שהכנסייה מחפשת מישהו לטפח, לקדם, ולהקצות לו תפקיד חשוב, לא בוחרים בהם; בכל פעם שהם סבורים שיש להם תקווה לזכות בקידום, בסופו של דבר הם מתאכזבים, וכל אכזבה גורמת להם לחוש דכדוך ושליליות. הם מאמינים שהזכייה בברכות במסגרת אמונתם באל מרוחקת מהם מאוד, ועל כן עולה במוחם רעיון הנסיגה. אולם הם לא מוכנים לסגת, ובמקום זאת הם רוצים לייחל בכל הכוח ולהיאבק פעם נוספת. ככל שהם מרבים לייחל בכל הכוח ולהיאבק כך, גוברת כמיהתם לכך שמישהו ימליץ עליהם, שיקדמו אותם. הם חשים בכמיהה זו יותר ויותר, ובסופו של דבר מקבלים בתמורה עוד אכזבה, וכך מענים אותם ריקנותם ורצונם לזכות בברכות. בכל פעם שהם מתאכזבים הם חשים כאילו נשרפו ונכוו באש. הם לא יכולים לקבל את מבוקשם; הם רוצים לסגת אך חשים שאינם יכולים; הם לא יכולים לאחוז במה שהם רוצים לאחוז, וכל מה שנותר להם הם אכזבה, דכדוך והמתנה אין-סופית. הם רוצים לסגת, אך חוששים לאבד ברכות אדירות, וככל שמתעצם רצונם להיאחז נואשות בברכות, פוחתת יכולתם לעשות זאת. כתוצאה מכך הם נקלעים למצב של מאבק מתמיד בין תקוותם לברכות לבין עינוי האכזבה, והדבר מכביד מאוד על לבם. אך האם הם יתפללו לאל בנוגע לעניין זה? לא. הם חושבים, "איזו תועלת תצמח מתפילה? האחים והאחיות לא משבחים אותי, והמנהיגים אינם מעריכים אותי, ולפיכך, האם האל יכול לחרוג ממנהגו ולהקצות לי תפקיד חשוב?" הם יודעים שאם יתלו את תקוותיהם באחרים נכונה להם אכזבה, וכן שמסוכן לתלות באל את תקוותיהם לזכות בברכות. משום שראו שכתוב בדברי האל, "מי שאינו חותר אל האמת לא יכול לזכות בישועה", הם חשים דכדוך ואכזבה. בכנסייה איש אינו שם לב אליהם, ואין הם יכולים לראות שמץ של תקווה. כשהם מביטים בפניהם, הם עדיין לא רואים שום תקווה לזכות בברכות, והם חושבים, "האם עליי לסגת או להישאר? האם באמת אפסה תקוותי לזכות בברכות?" בעודם מהססים והופכים בדבר שוב ושוב, חולפות שנים, אך עדיין לא עולה בידם לזכות בקידום או בתפקיד חשוב. הם רוצים להתחרות על מעמד, אולם הם חשים שאין זה מעשה רציונלי או הולם, הם נבוכים לעשות זאת, אך אם הם לא יתחרו על מעמד, מתי הם יזכו בקידום או בתפקיד חשוב? הם חושבים על אלה שמאמינים באל לצדם, שמשתתפים בכינוסים ומבצעים חובות יחד איתם. כה רבים מהם קודמו והוקצו להם תפקידים חשובים, בעוד הם-עצמם לא מצליחים לזכות בתפקיד חשוב, ואין זה משנה עד כמה הם משתדלים, הם מבולבלים וחשים שאין להם נתיב התקדמות. הם אף פעם לא משתפים, או חולקים עם אחרים את רעיונותיהם, את מצבם, את מחשבותיהם ודעותיהם, את סטיותיהם ואת פגמיהם – הם מסוגרים לחלוטין. על פניו יש היגיון מסוים בדבריהם, ומעשיהם רציונליים יחסית, אולם שאיפותיהם ורצונותיהם הפנימיים עזים עד מאוד. הם מייחלים בכל הכוח ונאבקים, סובלים ומשלמים מחיר על מנת לממש את שאיפותיהם ואת רצונותיהם, והם יכולים להשקיע מעצמם הכול לשם תקוותיהם לזכות בברכות. אולם כשאינם רואים את התוצאה שברצונם להשיג, הם מתמלאים עוינות וכעס כלפי האל, כלפי בית האל, ואפילו כלפי כולם בכנסייה. הם שונאים את כולם על שאינם מבחינים במאמציהם הרבים, על שאינם רואים את חוזקותיהם ואת יתרונותיהם, והם גם שונאים את האל על שאינו מעניק להם הזדמנויות, על שאינו מקדם אותם או מקצה להם תפקיד חשוב. לאור קנאה ושנאה כה עזות המתעוררות בלבם, האם הם יכולים לאהוב את אחיהם ואת אחיותיהם? האם הם יכולים לשבח את האל? האם הם יכולים לוותר על שאיפותיהם ועל רצונותיהם על מנת לקבל את האמת, לבצע היטב את חובתם עם שתי רגליים על הקרקע, ולהיות אנשים מן השורה? האם הם יכולים להגיע להחלטה שכזו? (לא). לא זו בלבד שאין להם נחישות שכזו, אין בהם אפילו רצון להכות על חטא. לאחר שהם מסווים את עצמם כך במשך שנים רבות, מתעצמת שנאתם כלפי בית האל, כלפי האחים והאחיות, ואפילו כלפי האל. עד כמה מתעצמת שנאתם? הם מקווים שאחיהם ואחיותיהם לא יצליחו לבצע היטב את חובותיהם, שהעבודה של בית האל תיעצר כליל, שתוכנית הניהול של האל לא תניב תוצאות, ואפילו שהדרקון הגדול האדום כאש יתפוס את אחיהם ואת אחיותיהם. הם שונאים את אחיהם ואת אחיותיהם, והם שונאים גם את האל. הם מתלוננים שהאל אינו צודק, הם מקללים את העולם על שאין לו מושיע, והארשת השדית שלהם נחשפת כליל. אדם שכזה בדרך כלל מוסווה עמוקות, אך הוא מיומן מאוד בשמירה על מראית עין על פני השטח, ומעמיד פנים שהוא צנוע, עדין, ואוהב, כשבפועל הוא זאב בעור של כבש. הוא אף פעם לא חושף את כוונתו המרושעת הסודית, איש לא יכול לראותו כפי שהוא באמת, ואיש אינו יודע איך הוא באמת או מה הוא חושב. מי שמתרועע עמו במשך זמן מה יכול לראות שהוא אדם קנאי מאוד, שהוא תמיד מתחרה באחרים ונדחף אל אור הזרקורים, שחשוב לו מאוד להתעלות על אחרים, ושבכל אחד ממעשיו, הוא רוצה לזכות במקום הראשון. כך הוא נראה כלפי חוץ, אולם האם הוא כזה באמת? למעשה, רצונו לזכות בברכות הוא חזק עוד יותר; הוא מקווה שבעודו עובד קשה, משקיע מעצמו, ומשלם מחיר, ועושה זאת בשקט, אחרים יכולים להבחין במעלותיו ובכישורי העבודה שלו, ושבעקבות כך יוקצה לו תפקיד חשוב בבית האל. ומה יקרה כתוצאה מכך שיוקצה לו תפקיד חשוב? כולם יעריכו אותו מאוד, והוא יוכל סוף סוף לממש את שאיפתו הגדולה; הוא יוכל להיות דמות יוצאת דופן בקרב אחרים, מישהו שכולם מעריכים ומעריצים אותו, וכל שנות העבודה הקשה, המחירים ששילם והייחולים, ישתלמו – אלה הם השאיפות והרצונות המצויים בעומק לבם של אנשים אלה.

אנשים שכאלה אינם חותרים אל האמת, ובכל זאת הם תמיד רוצים לזכות בקידום ולקבל תפקיד חשוב בבית האל. הם סבורים בלבם שככל שאדם ניחן בכישורי עבודה רבים יותר, ככל שהוא מרבה לקבל תפקידים חשובים, וכן קידום והערכה בבית האל, כך גוברים הסיכויים שלו לזכות בברכות, בעטרת, ובתגמולים. הם סבורים שאם מישהו לא מצטיין במיוחד בעבודתו, או שהוא לא ניחן בחוזקה מסוימת, אזי הוא לא כשיר לזכות בברכות. הם סבורים שכישרונותיו, חוזקותיו, יכולותיו, ומיומנותיו של אדם, וכן רמת השכלתו, כישורי העבודה שלו, ואפילו החוזקות והמעלות כביכול במסגרת אנושיותו, שזוכות להערכה בעולם החילוני, כמו למשל נחישותו להתעלות על אחרים וגישתו הבלתי מנוצחת, יכולים לשמש כהון לשם קבלת ברכות ותגמולים. איזה מין רף הוא זה? האם רף כזה עולה בקנה אחד עם האמת? (לא). הוא איננו עולה בקנה אחד עם הסטנדרטים של האמת. אם כך, האין זה ההיגיון של השטן? האין זה ההיגיון של עידן מרושע, ושל מגמות גשמיות מרושעות? (אכן). בהתחשב בהיגיון, בשיטות, ובקריטריונים בהם משתמשים אנשים כאלה על מנת לאמוד דברים, כמו גם בגישתם וביחסם כלפי אותם דברים, עושה רושם שהם מעולם לא שמעו את דברי האל או קראו אותם, שהם כלל לא מודעים להם. אולם למעשה, הם מאזינים לדברי האל, קוראים אותם, וקוראים אותם קריאת-תפילה, מדי יום ביומו. אם כך, מדוע השקפתם לא משתנה לעולם? דבר אחד בטוח – אין זה משנה כמה הם מאזינים לדברי האל או קוראים אותם, בלבם הם אף פעם לא יהיו בטוחים שדברי האל הם האמת, ושהם הקריטריון לאומדן כל דבר; הם לא יבינו עובדה זו או יקבלו אותה מכל הלב. לכן, אין זה משנה עד כמה מגוחכת ומוטית היא השקפתם, הם ידבקו בה לנצח, ואין זה משנה עד כמה נכונים הם דברי האל, הם ידחו ויוקיעו אותם. זהו טבעם הזדוני של צוררי המשיח. ברגע שהם לא מצליחים להשיג תפקיד חשוב, וששאיפותיהם ורצונותיהם אינם מתממשים, אופיים המרושע נחשף, טבעם הזדוני מתגלה, והם רוצים להתכחש לקיומו של האל. למעשה, גם לפני שהם מתכחשים לקיומו של האל, הם מתכחשים לכך שדברי האל הם האמת. בדיוק משום שמהות טבעם מתכחשת לאמת, ומתכחשת לכך שדברי האל הם הקריטריון לפיו אומדים כל דבר, הם מסוגלים להתייחס לאל בעוינות שכזו, ולחשוב להתכחש לו, לבגוד בו, ולדחות אותו, וכן לעזוב את בית האל כאשר עדיין לא מקצים להם תפקיד חשוב לאחר כל חישוביהם, מזימותיהם, ועבודתם הקשה. אף שלא נראה כי הם נלחמים עם אחרים על כוח ועל רווח, או שהם מתנהלים כפי שהם מוצאים לנכון, מקימים בגלוי מלכות עצמאית משלהם, או דואגים למעמדם האישי, ממהות טבעם אנו למדים כי הם צוררי משיח בכל רמ"ח איבריהם. הם חושבים שכל חתירה שלהם היא נכונה, ואין זה משנה מה אומרים דברי האל, מבחינתם אותם דברים אינם שווים אזכור, אין טעם להאזין להם, ובהחלט אין טעם להשתמש בהם. איזו מין זוהמה הם אנשים כאלה? דברי האל אינם משפיעים עליהם כלל; הם לא מרגשים אותם, ואף לא נוגעים ללבם או מעוררים אותם. אם כך, מה הם מוקירים? את מתנותיהם של אנשים, את כישרונותיהם, את יכולותיהם, את הידע והאסטרטגיות שלהם, ואת שאיפותיהם, וכן את התוכניות וההתחייבויות הגדולות שלהם. את הדברים האלה הם מוקירים. מהם כל הדברים האלה? האם האל מעריך אותם? לא. אלה דברים שבני אנוש מושחתים מכבדים ומעריכים, והם גם דברים שהשטן מעריך אותם וסוגד להם. הם הניגוד הגמור לדרכו של האל, לדבריו, ולדרישותיו מהאנשים אותם הוא מושיע. אולם אנשים כאלה מעולם לא העלו בדעתם שהדברים האלה שייכים לשטן, שהם מרושעים ומנוגדים לאמת. במקום זאת, הם מוקירים אותם, ודבקים בהם בחוזקה ובנחישות, ובעיניהם הם מתעלים על כל דבר אחר, והם משתמשים בהם כמחליפי מקום של החתירה אל האמת וקבלתה. האין זה מרדני להחריד? ובסופו של דבר, מה יהיה הקץ היחידי של מרדנותם המחרידה, של התנהגותם משוללת ההיגיון? שאי אפשר יהיה להושיע את אותם אנשים, ושאיש לא יהיה מסוגל לשנותם. גורלם הוא שקצם יהיה כזה. אימרו לי, האין אלה אנשים אשר מתחזקים בסתר וממתינים לרגע הנכון? העיקרון שהם פועלים לפיו הוא שבמוקדם או במאוחר יתגלו חוזקותיהם, שעליהם ללמוד להתחזק בסתר, להמתין לרגע הנכון, ולחכות להזדמנות המתאימה, ובינתיים, לערוך הכנות, לתכנן את עתידם ואת מימוש משאלותיהם וחלומותיהם. כשבוחנים זאת על בסיס העקרונות שהם פועלים לפיהם, עקרונות ההישרדות שלהם, המטרות אליהן הם חותרים, והדברים שהם מייחלים להם במהותם הפנימית, אנשים אלה הם צוררי משיח בכל רמ"ח איבריהם. יש כאלה שאומרים, "אבל צוררי משיח הרי מקימים מלכויות עצמאיות משלהם, ונלחמים למען מעמד, הלא כן?" ובכן, האם אנשים כאלה מסוגלים להקים מלכות עצמאית משלהם לאחר שהם משיגים כוח? האם הם מסוגלים לענות אנשים? (כן). ברגע שהם יהיו מצויים בעמדת כוח, האם הם יהיו מסוגלים לפעול בהתאמה עם עקרונות-האמת? האם הם יהיו מסוגלים לחתור אל האמת? האם הם יצליחו להביא אנשים לפני האל? (לא). מה יקרה אם אנשים כאלה יקבלו תפקיד חשוב? הם יקדמו אנשים מוכשרים, רהוטים, ומלומדים, ואין זה משנה אם אותם אנשים מסוגלים לבצע את העבודה או לא; הם יקדמו אנשים דומים להם, ולא יתייחסו לאנשים הנכונים, שהם כנים, בעלי הבנה רוחנית, וחותרים אל האמת. כשקורה מצב מעין זה, נחשפת מהות צורר המשיח של אנשים כאלה, הלא כן? האין היא הופכת ניכרת מאוד? כשאמרתי בתחילה שצורר משיח הוא כל מי שרוצה לסגת כשלא מוקצה לו תפקיד חשוב וכשאין לו תקווה לזכות בברכות, ישנם כאלה שלא באמת הבינו זאת. אבל האם כעת ברור לכם שהם צוררי משיח? (כן).

כאשר אנשים מסוימים מפוטרים מתפקידם כמנהיגים, והם שומעים את העליון אומרים שלא יטפחו אותם או ישתמשו בהם שוב, הם חשים עצב רב, והם בוכים מרות, כאילו סולקו – איזו בעיה היא זאת? האם משום שלא יטפחו אותם או ישתמשו בהם שוב, פירוש הדבר הוא שמסלקים אותם? האם פירוש הדבר הוא שהם לא יכולים לזכות בישועה? האם תהילה, רווח, ומעמד באמת חשובים להם עד כדי כך? אם הם חותרים אל האמת, כאשר הם מאבדים את התהילה, הרווח, והמעמד שלהם, עליהם להרהר בעצמם, ולחוש חרטה אמיתית; עליהם לבחור בנתיב החתירה אל האמת, לפתוח דף חדש, ולא להתעצב מדי או להרבות בבכי. אם בלבם הם יודעים שבית האל פיטר אותם משום שאינם מבצעים עבודה אמיתית ואינם חותרים אל האמת, והם שומעים את בית האל אומר שלא יקדמו אותם שוב, עליהם לחוש בושה, שהם חייבים לאל, ושהם אכזבו אותו; עליהם לדעת שהם לא ראויים לכך שהאל ישתמש בהם, וכך ניתן יהיה לקבוע שיש להם שמץ של היגיון. אולם כשהם שומעים שבית האל לא יטפח אותם או ישתמש בהם שוב, הם נעצבים והופכים שליליים, והדבר מעיד על כך שהם חותרים אל תהילה, אל רווח, ואל מעמד, ושאין הם אנשים אשר חותרים אל האמת. רצונם לזכות בברכות הוא חזק עד כדי כך, והם מוקירים מעמד עד כדי כך ואינם מבצעים עבודה אמיתית, כך שמוכרחים לפטרם, ועליהם להרהר בצביונותיהם המושחתים וללמוד להבינם. עליהם לדעת שהנתיב שהם הולכים בו הוא שגוי, שבעצם חתירתם אל מעמד, אל תהילה, ואל רווח, הם הולכים בנתיב של צורר משיח, שלא זו בלבד שהאל לא יאשר אותם, הם גם יפגעו בצביונו, וכן שאם הם יבצעו מעשה עוולה כלשהו, האל גם יעניש אותם. גם לכם יש בעיה כזאת, הלא כן? לו הייתי אומר כעת שאין לכם הבנה רוחנית, גם אתם הייתם נעצבים, הלא כן? (כן). כשאנשים מסוימים שומעים מנהיג בכיר אומר שאין להם הבנה רוחנית, הם חשים שאינם מסוגלים להבין את האמת, שהאל לבטח לא רוצה בהם, שאין להם תקווה לזכות בברכות; אולם למרות העצב שהם חשים, הם עדיין מסוגלים לבצע את חובתם כרגיל – אנשים כאלה ניחנו במעט היגיון. כשאנשים מסוימים שומעים מישהו אומר שאין להם הבנה רוחנית, הם הופכים שליליים, והם כבר לא רוצים לבצע את חובתם. הם חושבים, "אתה אומר שאין לי הבנה רוחנית – האין זה אומר שאין לי תקווה לזכות בברכות? לשם מה אני עדיין מאמין, אם לא אקבל ברכות בעתיד? לא אסכים שיהפכו אותי לנותן שירות. מי יעמול למענך מבלי לקבל דבר בתמורה? אני לא טיפש עד כדי כך!" האם לאנשים כאלה יש מצפון והיגיון? הם נהנים מחסד כה רב מידי האל, אולם הם לא יודעים לגמול על כך, והם אפילו לא רוצים לתת שירות. אנשים כאלה הם אבודים. הם אפילו לא יכולים לתת שירות עד הסוף, ואין להם אמונה אמיתית באל; הם חסרי אמונה. אם לבם כן למען האל ויש להם אמונה אמיתית בו, אז אין זה משנה כיצד אומדים אותם, זה רק יאפשר להם להכיר את עצמם בצורה אמיתית ומדויקת יותר – עליהם להתייחס כראוי לעניין זה ולא לאפשר לו להשפיע על נהייתם אחר האל או על ביצוע חובתם. גם אם הם לא יכולים לזכות בברכות, עדיין עליהם להיות מוכנים לתת שירות למען האל עד הסוף, ולעשות זאת בשמחה, ללא תלונות, ועליהם לאפשר לאל לתזמר אותם בכל הדברים כולם – רק אז הם יהיו אנשים בעלי מצפון והיגיון. זכייתו של אדם בברכות או אסון שמומט עליו מצויים בידי האל, האל הוא ריבון על כך ומסדר זאת, ואין זה משהו שאנשים יכולים לבקש או לעבוד לקראתו. במקום זאת, הדבר תלוי בשאלה האם אותו אדם יכול לציית לדברי האל, לקבל את האמת, ולבצע היטב את חובתו על פי דרישות האל – האל יגמול לכל אדם על פי מעשיו. אם אדם ניחן בשמץ של כנות, והוא מקדיש את כל הכוח שביכולתו לגייס למען החובה שעליו לבצע, אזי די בכך, והוא יזכה באישור האל, ובברכתו. לעומת זאת, אם מישהו אינו מבצע כראוי את חובתו ואף מבצע מעשי עוולה שונים, אך הוא עדיין מייחל לזכות בברכות מן האל, האין זו התנהגות משוללת היגיון לחלוטין? אם אתה חש שלא הגעת להישגים מרשימים, שאינך מסוגל עדיין להתנהל על פי עקרונות למרות המאמצים הרבים שהשקעת, ואתה מרגיש שאתה חייב לאל, ועם זאת הוא מברך אותך ומרעיף עליך חסד, האין זה אומר שהאל תומך בך? אם האל רוצה לברך אותך, איש אינו יכול לשנות זאת. אולי אתה חושב שלא הגעת להישגים מרשימים, אולם על פי האומדן של האל, הוא אומר שאתה ישר ושהשקעת את כל-כולך, והוא רוצה להרעיף עליך חסד ולברך אותך. אף אחד ממעשיו של האל איננו טעות, ועליך לשבח את צדקתו. אין זה משנה מה עושה האל, המעשה תמיד נכון, ואפילו אם יש לך תפיסות באשר למעשי האל, אם אתה מאמין שהם אינם מתחשבים ברגשות אנושיים, ואם הם לא לרוחך, עדיין עליך לשבח את האל. מדוע עליך לעשות זאת? נכון שאינכם יודעים מה הסיבה? האמת היא שקל מאוד להסביר זאת: משום שהאל הוא האל, ואתה בן אנוש; הוא הבורא, ואתה יציר בריאה. אינך מתאים לדרוש שהאל יתנהג בצורה מסוימת, או שהוא יעניק לך יחס מסוים, ולעומת זאת האל מתאים לדרוש ממך דברים. ברכות, חסד, תגמולים, ועטרות – האל הוא שמחליט כיצד להעניק אותם ולמי. מדוע האל הוא זה שמחליט? הדברים האלה שייכים לאל; הם לא רכוש משותף של האדם ושל האל, שמתחלק בניהם שווה בשווה. הם שייכים לאל, והאל מרעיף אותם על מי שהוא מבטיח להרעיף אותם עליו. אם האל לא מבטיח להרעיף אותם עליך, עדיין עליך להתמסר לו. אם תחדל להאמין באל מסיבה זו, אילו בעיות זה יפתור? האם תחדל להיות יציר בריאה? האם אתה יכול לחמוק מריבונות האל? לאל עדיין יש ריבונות על כל הדברים, וזוהי עובדה שאי אפשר לשנותה. אף פעם אי אפשר להשוות בין הזהות, המעמד, והמהות של האל, לבין אלה של האדם, וגם לעולם לא יחול בהם שינוי – האל יהיה האל לנצח, והאדם יהיה אדם לנצח. מה צריך לעשות אדם שמסוגל להבין זאת? עליו להתמסר לריבונותו של האל ולסידוריו – זהו אופן הפעולה הרציונלי ביותר, ומלבד זאת, אין שום נתיב אחר שאפשר לבחור בו. אם אינך מתמסר, אזי אתה מרדן, ואם אתה מתריס ומתווכח, אזי התנהגותך היא מרדנית להחריד, ויש להשמידך. היכולת להתמסר לריבונותו של האל ולסידוריו מעידה על כך שניחנת בהיגיון; זוהי הגישה שמוכרחה להיות לאנשים, וזוהי הגישה היחידה שמוכרחה להיות ליצירי בריאה. לדוגמה, נניח שיש לך חתול או כלב קטן – האם החתול או הכלב האלה מתאימים לדרוש שתקנה להם שלל מאכלים טעימים או צעצועים מהנים? האם ישנם חתולים או כלבים משוללי היגיון עד כדי כך שהם באים בדרישות לבעליהם? (לא). והאם ישנו כלב שיבחר לא להישאר עם בעליו לאחר שהוא רואה שכלב אחר בביתו של מישהו אחר חי טוב יותר ממנו? (לא). האינסטינקט הטבעי שלו הוא לחשוב, "הבעלים שלי נותן לי אוכל ומקום לינה, לכן עליי להשגיח על הבית למענו. גם אם הבעלים שלי לא נותן לי אוכל, או שהאוכל שהוא נותן לי לא טעים במיוחד, עדיין עליי לשמור על ביתו". לכלב אין מחשבות לא ראויות אחרות על חריגה ממעמדו. אין זה משנה אם בעליו מתייחס אליו כראוי או לא, הכלב שמח מאוד בכל פעם שהוא חוזר הביתה, הוא מכשכש בזנבו ללא הרף, ואין גבול לאושרו. הוא אף פעם לא משנה את התנהגותו כלפי בעליו, בין אם הבעלים אוהב אותו או לא, או קונה לו מאכלים טעימים או לא, והוא עדיין משגיח על ביתו. בהתבסס על כך, אנשים הם גרועים מכלבים, הלא כן? (אכן). אנשים תמיד באים בדרישות לאל, ותמיד מתמרדים נגדו. מהו שורש הבעיה הזאת? שלאנשים יש צביונות מושחתים, שהם לא יכולים להישאר במקומם של יצירי בריאה, ועל כן הם מאבדים את האינסטינקטים שלהם והופכים לשטנים; האינסטינקטים שלהם הופכים לאינסטינקט שטני של מרד באל, של דחיית האמת, של עשיית רע, ושל אי התמסרות לאל. כיצד אפשר להשיב את האינסטינקטים האנושיים שלהם? הם מוכרחים להיות בעלי מצפון והיגיון, עליהם לעשות את מה שבני אנוש אמורים לעשות, ולבצע את החובה שעליהם לבצעה. בדיוק כפי שכלב שומר על הבית, וחתול תופס עכברים – אין זה משנה איזה יחס הם מקבלים מבעליהם, הם מגייסים את כל כוחם על מנת לעשות את הדברים האלה, הם משקיעים את כל-כולם באותן המשימות, והם נשארים במקומם ומנצלים את האינסטינקטים שלהם עד תום, וכך הבעלים שלהם מחבב אותם. לו אנשים היו מצליחים לעשות זאת, לאל לא היה צורך לומר את כל הדברים האלה או להביע את כל האמיתות האלה. בני אנוש הם מושחתים עמוקות, משוללי היגיון ומצפון, ויושרתם מועטה עד מאוד; צביונותיהם המושחתים תמיד יוצרים בעיות, נחשפים בהם, משפיעים על בחירותיהם ועל חשיבתם, גורמים להם למרוד באל ולא להיות מסוגלים להתמסר לו, ומביאים לכך שתמיד יש להם רצונות, רעיונות, והעדפות משלהם, ולכך שהאמת אף פעם לא יכולה לשלוט בתוכם, ולהפוך לחייהם. עקב כל הסיבות הללו, האל מוכרח לשפוט אותם, להעמידם בניסיון ולזכך אותם בעזרת דבריו – זאת על מנת שאפשר יהיה להושיעם. מצד שני, צוררי המשיח תמיד מגלמים תפקידים שליליים בקרב אנשים. הם שדים ושטנים בכל רמ"ח איבריהם; לא זו בלבד שאין הם מקבלים את האמת, הם לא מכירים בכך שיש להם צביונות מושחתים, והם גם דורסניים, ורוצים להשיג מן האל ברכות, עטרת, ותגמולים. כמה הם מרחיקים לכת במאבקם? עד כדי חוסר בושה מוחלט וחוסר היגיון משווע. אם חושפים ומסלקים אותם לאחר שביצעו שלל מעשי עוולה, בלבם הם ינטרו טינה. הם יקללו את האל, ואת המנהיגים והעובדים, וישנאו את הכנסייה ואת כל המאמינים האמיתיים. כך נחשפת במערומיה כליל הארשת הכעורה של כל האנשים הרעים וצוררי המשיח.

הפריט השנים עשר במסגרת הביטויים השונים של צוררי המשיח הוא: הם רוצים לסגת כשאין להם מעמד או תקווה לזכות בברכות. נסביר במונחים פשוטים מהי המשמעות של נסיגה. המשמעות המילולית של נסיגה היא לסגת ממקום אחד לאחר – זה ידוע במונח "נסיגה". בבית האל תמיד ישנם כאלה שאינם אוהבים את האמת, ועוזבים מרצונם את הכנסייה ואת האחים והאחיות משום שהם סולדים מהשתתפות בכינוסים ומהאזנה לדרשות, והם לא מוכנים לבצע את חובתם – הדבר נקרא נסיגה. זוהי נסיגה במשמעותה המילולית. אולם כשהאל באמת מגדיר אדם כלשהו כמי שנסוג, למעשה לא מדובר פשוט במישהו שעזב את בית האל, שלא נראה שוב, או שנמחק מרשומות הכנסייה. העובדה היא שאין זה משנה כמה חזקה אמונתו של אדם מסוים, ואין זה משנה אם הוא מזהה את עצמו כמאמין באל, אם הוא לא קורא את דברי האל, זוהי עדות לכך שבלבו הוא לא מכיר בקיומו של האל, ובכך שדבריו הם האמת. מבחינת האל, אותו אדם כבר נסוג, והוא כבר לא נחשב כחבר בבית האל. מי שלא קורא את דברי האל נמנה על סוג אחד של אנשים שנסוגו. סוג אחר הוא אנשים שאף פעם לא לוקחים חלק בחיי הכנסייה, ושאף פעם לא משתתפים בפעילויות הקשורות בחיי הכנסייה, כמו למשל כאשר האחים והאחיות שרים מזמורים, קוראים קריאת-תפילה את דברי האל, ומשתפים יחדיו על חוויותיהם האישיות ועל הבנתם. בעיני האל, אותם אנשים כבר נסוגו. ישנו סוג נוסף: אלה שמסרבים לבצע חובות. כל דבר שמבקש מהם בית האל, כל עבודה שהוא מטיל עליהם, כל חובה שהוא מקצה להם, בסוגיות חשובות ופעוטות כאחד, אפילו במשימה פשוטה כמו מסירת הודעה אקראית – הם לא רוצים לעשות זאת. הם, אשר הצהירו על עצמם כמאמינים באל, לא יכולים אפילו לבצע משימות שאפשר היה להטיל על כופר. אלה הם סירוב לקבל את האמת וסירוב לבצע חובה. אין זה משנה כיצד האחים והאחיות מנסים להאיץ בהם, הם מסרבים ואינם מקבלים זאת; כשהכנסייה מסדרת חובה שעליהם לבצעה, הם מתעלמים ממנה ומספקים תירוצים בשפע על מנת לסרב לה. אלה הם אנשים שמסרבים לבצע חובות. בעיני האל, אנשים כאלה כבר נסוגו. הנסיגה שלהם לא הייתה כרוכה בסילוקם מבית האל או במחיקתם מרשומותיו; אלא שלהם-עצמם אין אמונה אמיתית – הם לא מכירים בעצמם כמאמינים באל. כל מי שמתאים לאחת משלוש הקטגוריות האלה הוא אדם שכבר נסוג. האם זו הגדרה מדויקת? (כן). אם אינך קורא את דברי האל, האם אתה נחשב כמאמין באל? אם אינך חי את חיי הכנסייה, אם אינך מקיים אינטרקציה או מתרועע עם אחיך ועם אחיותיך, האם אתה נחשב כמאמין? אפילו פחות מכך. בנוסף, אם אתה מסרב לבצע את חובתך, ואפילו לא מממש את מחויבויותיך כיציר בריאה, זה חמור אף יותר. שלושת סוגי האנשים האלה הם מי שכבר נסוג, בעיני האל. הם לא גורשו או סולקו מבית האל; אלא, הם נסוגו מרצונם, וויתרו מרצונם. התנהגותם חושפת כליל את העובדה שהם לא אוהבים את האמת או מקבלים אותה, ושהם דוגמה קלאסית למי שמחפש לאכול מכיכרות הלחם ולשבוע, ומקווה לזכות בברכות.

17 באוקטובר 2020