כיצד לחתור אל האמת (22)

כיצד אתם מרגישים לאחר ששמעתם את האמירות והתוכן על תכונות האנושיוּת ששותפו בתקופה האחרונה? האם ברורות לכם מעט יותר התכונות של אנשים שבאמת ניחנים באנושיות? (הדברים ברורים לנו מעט יותר מאשר קודם). אם כן, לאחר ששמעתם זאת, האם הגעתם למסקנות כלשהן לגבי המאפיינים העיקריים של אנשים שניחנים בתכונות האנושיוּת? האם אתם מסוגלים להבין מהם מאפייני האנושיות של אדם על סמך הפרטים והדברים הספציפיים ששותפו? (הודות לשיתוף האחרון של האל, אני מבין כעת שאנשים בעלי התכונות של אנושיות ניחנים במצפון ובהיגיון, ומסוגלים להבחין בין טוב לרע). אדם שניחן באנושיותו בתכונות של מצפון והיגיון, רואה אנשים ודברים ומתנהל ופועל על סמך המצפון וההיגיון שלו. השקפותיו על אנשים ועקרונותיו להתנהלות עצמית מושתתים על בסיס זה של מצפון והיגיון. זה מדויק מאוד, הלא כן? (כן). לאדם שאינו ניחן במצפון ובהיגיון יש מאפיינים מסוימים בנוגע להשקפותיו על אנשים ולעקרונותיו להתנהלות עצמית. במקביל גם לאנשים שאכן ניחנים במצפון ובהיגיון יש מאפיינים מסוימים בנוגע להשקפותיהם על אנשים ולעקרונותיהם להתנהלות עצמית, והמאפיינים הללו אינם חלולים כלל; למעשה, הם נחשפים ובאים לידי ביטוי בחיי היומיום של אנשים בעלי מצפון והיגיון. לא משנה באיזה עידן או באיזו סביבה חברתית אדם חי, אם הוא ניחן במצפון ובהיגיון, הוא יביא לידי ביטוי כמה מתכונות האנושיות. בכל עניין בחייו, או ברוב העניינים הכרוכים במחשבות ובהשקפות ובעקרונות להתנהלות עצמית, הוא יחשוף בבירור את תכונות המצפון וההיגיון; זה כלל לא דבר חלול. בידקו זאת על פי האנשים מסביבכם – האין זה כך? (זה באמת כך). כאשר אדם ניחן במצפון ובהיגיון, יהיו לו ביטויים של יושרה וטוב לב. מכיוון שמצפונו דוחף אותו ומשפיע עליו, יהיו לו סייגים מסוימים באופן שבו הוא מתנהל ופועל, והודות לתפקוד ההיגיון שלו ולהשפעה המרסנת שיש לו עליו ו או לסייגי ההיגיון שלו – יהיו לו ביטויים ספציפיים ומימוש ספציפי בחייו. לכן, כדי לקבוע אם אדם ניחן במצפון ובהיגיון, התבוננו בביטויים הממשיים שלו; בידקו אם נקודות המבט, העקרונות והסייגים הרגילים שלו לגבי האופן שבו הוא רואה אנשים ודברים ומתנהל ופועל, תואמים לאמות המידה של מצפון והיגיון, ואם הסף התחתון שלו נמצא בגבולות המצפון וההיגיון ונתון לשליטת המצפון וההיגיון שלו. אם המצפון וההיגיון של האדם אינם מתפקדים כאשר הוא רואה אנשים ודברים וכאשר הוא מתנהל ופועל, והוא עצמו אינו נשלט ומרוסן על ידי המצפון וההיגיון שלו, יתברר לעתים קרובות שהוא פועל בניגוד למצפון ולהיגיון, או שהוא איבד את המצפון וההיגיון שלו. בחיי היומיום, מה שאדם זה מבטא ומממש הוא פשוט חוסר מצפון והיעדר היגיון. כשהוא נתקל בבעיות, הוא בסך הכול פולט טיעונים מעוותים, ומחשבותיו והשקפותיו קיצוניות, עקשניות וחריגות במיוחד. הוא אינו מקפיד על האופן שבו הוא מדבר, וכשהוא מדבר הוא אינו מבחין בין מי ששייך לכנסייה לבין מי שלא; כל מה שהוא אומר חסר היגיון ומבולבל. פעולותיו גם הן, לעתים קרובות, חורגות מגבולות ההיגיון, חסרות עקרונות, סייגים, ועל אחת כמה וכמה הן חסרות חוכמה, ופזיזות במיוחד; הוא עושה רק דברים אוויליים וטיפשיים. בין אם מדובר בהתרועעות עם אחרים או בטיפול בעניינים, הוא לעולם אינו מצליח למצוא את העקרונות או את הכיוון הנכונים, קל וחומר אין לו שום עקרונות או סייגים באופן שבו הוא מתנהל. הוא אינו יודע כיצד להתנהל; הוא אינו יודע מה פירוש הדבר להתנהל או איזה מין אדם עליו לנסות להיות, והוא גם אינו יודע מהם חיים אמיתיים או באיזה מין נתיב אנשים צריכים ללכת. אין לו שום מושג בליבו לגבי הדברים האלה; הוא מעביר את ימיו בקהות חושים, ללא כל מטרות או כיוון כלשהו. בכל פעם שהוא נתקל בבעיה, הוא פשוט מדשדש דרכה, ואינו מסוגל להפיק מכך שום ניסיון או לקחים, או לצאת עם נתיבים נכונים כלשהם ליישום בפועל. לא משנה כמה זמן הוא יחיה, הוא תמיד יישאר משובש דעת ומבולבל. האם אנשים כאלה ניחנים במצפון ובהיגיון? (לא). נראה שחיי היום-יום שלהם שמחים וקלים ביותר, והם מתנהגים כמו שוטים חסרי דאגות, בלי לחוות קשיים כלשהם. אך כשהם נתקלים בעניינים בבעיות הכרוכים במחשבות, בהשקפות ובעקרונות להתנהלות עצמית, גוברים הבלבול וחוסר האונים שלהם. במיוחד כשהם נתקלים באנשים, מאורעות ודברים מורכבים, חסרים להם אפילו החוכמה, התבונה והעקרונות הבסיסיים ביותר להתנהלות עצמית. בין אם מבחינת מנת משכל ובין אם מבחינת עקרונות להתנהלות עצמית, אנשים כאלה אינם ניחנים בתכונות האנושיות. בחיים בעולם הזה, אנשים יתמודדו עם כל מיני אנשים, מאורעות ודברים, כמו גם עם ענייני החיים הגדולים והקטנים. בן אנוש אמיתי ניחן במצפון ובהיגיון; כשהוא נתקל באנשים, במאורעות ובדברים הללו, יש לו עקרונות, והוא מחזיק בכמה מחשבות והשקפות נכונות וחיוביות יחסית. יתר על כן, בעת הטיפול באנשים, במאורעות ובדברים הללו, הוא ישפוט בגבולות הרציונליות. גם אם הוא לא קיבל את עבודת האל ואינו מבין את האמת, הוא עדיין ישפוט ויטפל בעניינים הללו בגבולות המצפון וההיגיון. הוא אינו משובש דעת או מבולבל כשהואמתמודד עם מצבים, אלא המצפון וההיגיון שלו מניעים ומרסנים אותו, ולכן יהיו לו עקרונות בסיסיים להתנהלות עצמית לצורך טיפול בעניינים הללו. פרט ליושרה ולטוב לב, מאפיין בולט נוסף של אנשים שניחנים באנושיותם בתכונות של מצפון והיגיון הוא קיומה של תחושת בושה. שיתפתי מעט על קיומה של תחושת בושה כששיתפתי קודם לכן על ביטויי היושרה וטוב הלב. מלבד מה ששיתפתי אז, יש עדיין תוכן רב שהוא ספציפי יותר, והיום נמשיך בנושא זה.

מכיוון שלמי שניחן במצפון ובהיגיון יש מצפון מתפקד והיגיון, מובטח שיתקיים בו המאפיין של קיומה של תחושת בושה באופן שבו הוא מתנהל. ראשית, הבה נדבר על כמה ביטויים או אמירות לגבי קיומה של תחושת בושה שנתקלתם בהם בחיי היומיום. לדוגמה, ישנן מילים גסות מסוימות שאינך מסוגל להביא את עצמך לומר; עצם העלאתן על דל שפתיך מביך בעיניך – האם זהו קיומה של תחושת בושה? (כן). וישנם דברים מכוערים ומרושעים; אי אפשר לבצעם בגלוי, ואינך מסוגל להביא את עצמך לעשות אותם – האם זהו קיומה של תחושת בושה? כשאתה עושה דברים מבישים, אתה חש חרטה בליבך ושונא את עצמך – האם זהו קיומה של תחושת בושה? (כן). אילו עוד ביטויים ישנם? (לאנשים עם תחושת בושה אכפת מכבודם, וכשצריך הם יודעים לחוש בושה). אלה דברים שכל אחד יכול לחשוב עליהם. מהי דרך נוספת לומר "קיומה של תחושת בושה"? (קיומו של רגש בושה). בחיי היומיום, האם איננו אומרים לעתים קרובות, "אין לך בושה?" (כן). במה כרוך בעיקר קיומה של תחושת בושה? האם זה כרוך ביושרה ובכבוד? (כן). כשיש לאדם תחושת בושה, אכפת לו במיוחד מהיושרה ומהכבוד שלו. הוא לא יוותר על יושרתו ולא ישתמש בכבודו בתמורה לדברים שאנשים מחשיבים לטובים או לדברים שמועילים לו. במובן מסוים, קיומה של תחושת בושה פירושו שמירה על יושרתו וכבודו של אדם גם אם פירוש הדבר הקרבת אינטרסים אישיים. מצפונם של אנשים בעלי תחושת בושה מתפקד כשהם פועלים; כלומר, בעיני אחרים, יש להם יחסית יותר יושרה וכבוד. בדיבורם ובמעשיהם אין להם מה להסתיר והם גלויים וישרים. הם אינם עושים דברים נתעבים ושפלים, והעקרונות שבהם הם דבקים או ההיגיון שהם מבטאים יכולים לעמוד בבחינתם של אנשים; אחרים אינם מותחים עליהם ביקורת מאחורי גבם ואינם מרכלים עליהם. כלומר, אם לאדם יש תחושת בושה, דרכיו ושיטותיו בעשיית דברים יהיו גלויות והוגנות יחסית. הוא אינו מנסה לעשות שום דבר מפוקפק, והוא אינו נתעב או שפל. הסייגים לפעולותיהם של אנשים כאלה והדרכים שבהן הם פועלים נמצאים עקרונית בגבולות המצפון וההיגיון. העקרונות והדרכים שבאמצעותם אנשים בעלי תחושת בושה מתנהלים, והמטרות שהם מציבים להתנהלותם העצמית, הם בדיוק כאלה. מלבד הדברים הללו, לאנשים בעלי תחושת בושה יש בהחלט כמה ביטויים ספציפיים, והם מממשים בחייהם וחושפים דברים ספציפיים. לחלופין בעניינים מסוימים יש להם כמה מחשבות והשקפות חיוביות יחסית, והם מתנהלים ופועלים בהדרכתן של המחשבות וההשקפות החיוביות הללו. דוגמה אחת היא כשהכנסייה בוחרת מנהיגים בכל הדרגים. מכיוון שלאנשים בעלי תחושת בושה יש צביונות מושחתים, הם אוהבים מעמד ויש להם שאיפות בדיוק כמו לכל אחד אחר; הם גם רוצים שיעריכו אותם, ורוצים במעמד וביוקרה רבה בקרב הזולת – מבחינה זו הם כמו כולם. עם זאת, הדרך שבה אדם בעל תחושת בושה משיג מעמד אינה ניסיון בכל אמצעי להתפאר ולהתרברב כדי לזכות בהערכתם של האחים והאחיות, או התחרות חסרת בושה באחרים, תוך שימוש באמצעים חריגים או בדרכים לא מכובדות כדי לעשות דברים שפלים. אלא אדם כזה רוצה להיבחר למנהיג על סמך יכולותיו האמיתיות; לדוגמה, על ידי השגת תוצאות בתחום מקצועי באמצעות ניצול חוזקותיו או עמידה בקשיים ותשלום מחיר – או על ידי עשיית דברים שתורמים לאחים ולאחיות הודות לכך שהוא מביא יפה לידי ביטוי את אנושיותו – כל זאת כדי לזכות בהכרתם של רוב האחים והאחיות, וכך להיבחר למנהיג. אם הוא לא נבחר, גם הוא חש מעט טינה בתוכו. הטינה הזו היא גילוי נורמלי של שחיתות, וביטוי טבעי מאוד של האנושות המושחתת. אך הוא מסוגל להתייחס לעניין זה כראוי: "העובדה שאנשים לא בחרו בי מראה שעדיין חסר לי משהו. אולי אני עדיין לא מספיק טוב בתחומים מסוימים. לא נבחרתי – אסור לי להתעקש ולנסות להתחרות על כך עכשיו. לכל הפחות חייבות להיות לי תכונות רצויות מבחינת איכות, אנושיות או יכולת עבודה כדי שאנשים יבחרו בי. אם לא נבחרתי בגלל שאין לי שום תכונות רצויות, ובכל זאת אתעקש בחוסר בושה להיות מנהיג, זה יהיה כל כך לא מכובד!" אף על פי שהוא חש מעט מאוכזב ועצוב בליבו לאחר שהפסיד בבחירות, הוא מסוגל להרהר בעצמו ולהכיר את עצמו, ולהיווכח אילו חסרונות ופגמים יש לו. לאחר מכן הוא בוחן אילו חוזקות יש לאדם שכן נבחר, מדוע האחים והאחיות בחרו באותו אדם, באילו היבטים הוא מבצע את העבודה טוב ממנו, ובאילו דרכים איכותו של אותו אדם טובה משלו. אדם בעל תחושת בושה יתייחס לעניין זה באופן רציונלי; לאחר שיפסיד בבחירות, הוא בשום אופן לא יתנגד, יתלונן, ימתח ביקורת או יטיח עלבונות. הוא בשום אופן לא יעשה את הדברים האלה. מדוע הוא לא יעשה את הדברים האלה? מכיוון שסוג זה של אדם ניחן בהיגיון. גם כשהוא נוחל מפלות וכישלונות מסוימים, הוא אינו מאבד את הראש; הוא עדיין חי בגבולות ההיגיון ויתייחס לעניין שעל הפרק באופן רציונלי. גם אם צביונותיו המושחתים דוחפים אותו או פועלים עליו כך שהוא ירגיש מועקה, ייעשה שלילי, או אפילו יחוש התרסה מסוימת, מכיוון שהוא ניחן בהיגיון, הוא עד מהרה יתאים את הלך הרוח והמצב שלו, ואז יתייחס לעניין ההפסד בבחירות באופן רציונלי. הוא לא יתחרה על תפקיד המנהיג, וגם לא ישתמש באמצעים או בדרכים נלוזות כדי להשיג את מטרתו; הוא לא יעשה דברים קיצוניים. כלומר, בעיני הזולת, אדם זה דומה לאנשים אחרים בעלי צביונות מושחתים: גם הם אוהבים מעמד ויש להם את השאיפה והרצון להשיג אותו, אך אהבתם למעמד ודרכם להשגתו חוסות בתחום המוסדר על ידי תכונת קיומה של תחושת בושה באנושיותם. הם לא ישתמשו באמצעים חריגים כדי להשיג מעמד, וגם לא יתרברבו למען המעמד או כדי לספק את שאיפתם ורצונם על ידי אמירת דברים חסרי בושה כדי לזכות בהערכה. הם בהחלט לא יאמרו או יעשו דברים כאלה. במקום זאת, הם משקיעים מאמץ בשקט בחתירה אל האמת ובביצוע חובתם. הם מרבים בעשייה ומפחיתים בדיבורים, ומנסים כמיטב יכולתם לרסן את שאיפתם ורצונם למעמד. הם מקווים להשיג תוצאות ולתפקד טוב יותר הודות למאמציהם, ומכינים לעצמם שיעור קומה מספק כדי לעמוד בתנאים לכהונה כמנהיג או כעובד. הם גם מקווים שמאמציהם ייראו ויזכו להכרה מצד האחים והאחיות, ושהם יוכלו להיבחר כמנהיגים בעתיד. גם אם לאדם בעל תחושת בושה יש שאיפה להיבחר כמנהיג, הוא על אף זאת עושה דברים רציונליים יחסית בגבולות המצפון וההיגיון. במילים אחרות, גם אם יש להם אותן שאיפות כשל האנושות המושחתת, אכפת להם עדיין מיושרתם ומכבודם; בלי לוותר על יושרתם ועל כבודם, הם עושים דברים שנחשבים נכונים, צודקים וחיוביים יחסית על פי המחשבות והתפיסות של האנושות המושחתת. לכן אנשים בעלי תחושת בושה מפגינים את תחושת הבושה הזו באופן ברור במיוחד גם לנוכח מעמד ורצון. גם אם הם אוהבים מעמד ורוצים להיות מנהיגים, עדיין אכפת להם מיושרתם ומכבודם; כלומר, מחשבותיהם והשקפותיהם לגבי עניינים כאלה, כמו גם נוהגיהם ועקרונות פעולתם, הם רציונליים וחיוביים יחסית. ראשית, הם אינם בודים עובדות כדי לזכות במרמה באמונם או בהערכתם של אנשים; שנית, הם אינם משתמשים בחלקת לשון או בחזות חיצונית שקרית שיכולים להערים על אנשים לחבב אותם כדי לזכות בהערכתם. גם אם הם אוהבים מעמד ורוצים להיבחר כמנהיגים, הם אינם בודים דברים, אינם עוסקים בהונאה ואינם נוקטים תכסיסים. הם מאמינים שהעיקרון הבסיסי שעליהם לדבוק בו יותר מכול הוא ביצוע דברים בצורה מציאותית, תוך השקעת מאמץ רב בעשיית כל מה שהאל דורש וכל מה שנכון, בשאיפה לעשות זאת היטב, ובהשקעת מאמץ רב עוד יותר באמת. הם חושבים לעצמם: "אם אבין יותר את האמת ואדע כיצד לשתף על האמת, האם האחים והאחיות לא יבחרו בי למנהיג?" הם מקווים לזכות בהכרה באמצעות המאמץ שהם משקיעים, על ידי מימוש מעשי של ביטויי המצפון וההיגיון הללו, ולא באמצעות בדיה. במילים פשוטות, הם רוצים לזכות בהכרה על ידי הסתמכות על יכולותיהם האמיתיות, כישרונותיהם הממשיים ועבודתם המעשית, ואז לקבל את ההזדמנות להיבחר כמנהיגים. אם כן, האם לדעתך אנשים כאלה ניחנים בתחושת בושה? (כן). האם הייתם אומרים שזוהי הערכה אובייקטיבית של אדם מסוג זה? (כן). באיזה אופן היא אובייקטיבית? (אף על פי שאדם מסוג זה אוהב גם הוא מוניטין ומעמד, ויש לו שאיפות ורצונות, הוא עדיין מסוגל להשתמש באמות מידה של מצפון כדי לרסן את עצמו, ואכפת לו מהיושרה ומהכבוד שלו. הוא אינו עוסק בהעמדת פנים או בהונאה כדי לזכות בהערכתם ובאמונם של אנשים, אלא הוא רוצה לזכות בהכרה באמצעות תשלום מחיר אמיתי והשקעת מאמץ. באופן יחסי לאנשים כאלה יש לדעתי תחושת בושה מסוימת). כשלנוכח מעמד אין למישהו אפילו ביטויים של מצפון והיגיון, ובכל זאת אנשים אומרים שיש לו תחושת בושה, האין המילים הללו חלולות ולא מעשיות? (כן). אם כך באילו נסיבות זה אובייקטיבי ולא חלול לומר שלאנשים יש תחושת בושה? כאשר הם באמת ניחנים בביטויים של קיום מצפון והיגיון כשהם נתקלים בסוגיות, ודבר זה מגלם בתוכו את הביטוי של תחושת בושה המצויה באנושיות תקינה. האם תחושת בושה היא משהו שאמור להיות לאנשים בעלי אנושיות תקינה? (כן).

אילו מין ביטויים יש לאדם בעל תחושת בושה כשהוא נמצא בחברת אנשים אחרים? הוא נוקט פעולה מעשית. הוא אינו מסתמך על אמצעים כגון התרפסות וחנופה, יצירת קליקות, הסתת הזולת, בדיית דברים, העמדת פנים, הונאה, שקר או התנהגות מסוימת בפני אנשים ואחרת מאחורי גבם, כדי להשיג את היוקרה והמעמד שהוא רוצה; במקום זאת הוא עובד קשה ובהתמדה. מהי העובדה האובייקטיבית כאן? העובדה היא שלאנשים בעלי תחושת בושה יש צביונות מושחתים, ולכן הם יפגינו באופן טבעי מאוד כמה תכונות, מחשבות והשקפות, ושאיפות ורצונות של האנושות המושחתת; זה נורמלי ביותר. אך למרות העובדה שגם להם יש שאיפות ושהם אוהבים מעמד, אנשים בעלי תחושת בושה לא ינקטו אמצעים חריגים כדי להשיג מעמד, אלא הם מבקשים להסתמך על יכולותיהם האמיתיות כדי לנקוט פעולה מעשית. מובןשאם אדם מסוג זה עומד בדרישות מבחינת איכותו, אנושיותו וכל ההיבטים האחרים, זה רק עניין של זמן עד שהוא אכן ייבחר למנהיג. אך בקבוצה חברתית או במקום העבודה, מה קורה בסופו של דבר לאנשים הללו שניחנים במצפון ובהיגיון? לא רק שהם לא יקודמו ולא יקבלו תפקידים חשובים, הם אפילו ינודו וידוכאו. הם אינם מתרפסים ומחניפים, וגם אינם מתחנפים למנהיגים או נותנים להם מתנות, קל וחומר הם אינם מנסים להתחבב על עמיתיהם. הם אינם נוקטים תכסיסים או מנסים להונות, וגם אינם משתמשים בפילוסופיות פיקחיות להתנהלות בעולם כדי להחזיק את המקל משני קצותיו. אם תבקש מהם לעשות את הדברים הללו, הם תמיד יחושו נבוכים; הם לא יהיו מסוגלים להביא את עצמם לעשותם. אם תבקש מהם להתרפס בפני המנהיגים ולומר עליהם רק דברים טובים, הם לא יהיו מסוגלים להביא את עצמם לעשות זאת, שכן הם אינם רואים שום דבר טוב במנהיגים. אם הם יפעלו בניגוד למה שהם באמת מרגישים ויפלטו הערה מתרפסת כמו: "המנהיגים מטפלים באינספור עניינים מדי יום ויוצאים מגדרם למעננו", הם ירגישו נבוכים, ומאוחר יותר יסטרו לעצמם על הפנים. הם חושבים לעצמם: "המנהיגים האלה כל היום אוכלים, שותים ומתהוללים; הם שמנים וסמוקי פנים. איך הם מטפלים באינספור עניינים מדי יום? הם כולם פקידים מושחתים שלא עושים שום עבודה ראויה, אלא רק אוכלים, שותים, מתהוללים ומהמרים. הם כולם שדים שאוכלים בשר אדם ושותים דם אדם!" בליבם הם שונאים עמוקות את האנשים הללו ואינם רוצים לפעול בניגוד למה שהם באמת מרגישים ולומר להם ולו מילה מתרפסת אחת. אמירת דברי חנופה מעוררת בהם קבס, ובשום אופן הם לא יאמרו אותם. אף על פי שמגמות חברתיות השחיתו אותם והם מסוגלים לומר דברים מסוימים שמנוגדים למה שהם באמת מרגישים, יש להם גבול; הם לא ירחיקו לכת ויהפכו למאוסים. אם הם אכן נותנים מתנות ומבקשים טובות הנאה כדי להשיג משהו, זה בגלל שלא הייתה להם ברירה. רק כשהם באמת נדחקים לפינה ואין להם אפשרויות אחרות, הם יפעלו בניגוד למה שהם באמת מרגישים ויעשו דבר כזה. אך לאחר שיעשו זאת הם יתחרטו על כך, וירגישו שאיבדו את כבודם ושהם מתביישים מדי להסתכל למישהו בעיניים. זה נחקק בהם, והם לא יוכלו להתגבר על העניין הזה למשך שארית חייהם. כאשר אנשים בעלי תחושת בושה מוצאים את עצמם בנסיבות מיוחדות ועקב תחושת חוסר אונים, לחצי החיים או לחץ חיצוני אין להם ברירה אלא לעשות דברים שמביאים לאובדן יושרתם וכבודם, דבר זה הופך למקור השפלה לשארית חייהם. בכל פעם שהם חושבים על כך, הם חשים חרטה וכאב עמום בליבם, ונשבעים שלעולם לא יעשו זאת שוב.

קיומה של תחושת בושה הוא מאפיין בולט בין כלל תכונות האנושיוּת. מאפיין זה יכול לרסן אנשים מפני עשיית דברים שמביאים לאובדן יושרתם וכבודם, או לעזור להם להפחית בעשייתם של דברים כאלה. הוא יכול גם להגן על אנשים מפני חציית גבולות המצפון וההיגיון, ולעזור להם לבחור לעשות דברים חיוביים ונכונים יחסית. דבר זה חשוב מאוד. המצפון וההיגיון של אנשים בעלי תחושת בושה עדיין מרסנים אותם בכל מעשיהם, והם לא יחצו את הגבולות הללו אפילו נוכח מעמד, אינטרסים אישיים וכסף, ואף לא למעןהישרדות. אם מדי פעם הם חוצים אותם ועושים דברים שמנוגדים למצפון ולהיגיון שלהם, הדבר יגרום להם לאבד את כבודם ואת יושרתם ותחושת הבושה שלהם תתחזק עוד יותר, ונקיפות המצפון שלהם יתעצמו. זאת מכיוון שברגע שאדם מסוג זה חוצה את הגבולות שהציבה תחושת הבושה שלו, או משתחרר מהשליטה ומהריסון שתחושת הבושה שלו מספקת, הוא ירגיש אי נוחות ואשם עוד יותר, ויאשים את עצמו עוד יותר בליבו. באופן זה ניתן לראות שכאשר אנשים שיש להם תחושת בושה נמצאים בנוכחות אנשים בעלי מעמד ויוקרה, הם נראים מבודדים מאוד ולא במקומם, ואפילו מותירים על אחרים את הרושם שהם קצת מוזרים. מי שלחלוטין אין להם מצפון והיגיון מסתדרים זה עם זה בצורה מושלמת, ואילו אנשים בעלי מצפון והיגיון מרגישים נבוכים במיוחד כשהם עם אנשים כאלה. אנשים חסרי מצפון והיגיון אינם מרגישים מועקה בתוכם ולא משנה עד כמה דבריהם מנוגדים לעובדות; הם אינם מרגישים דבר, כל כמה שהדברים שהם אומרים מבישים. לעומת זאת, מכיוון שלאנשים בעלי מצפון והיגיון יש תחושת בושה, לא רק שהם אינם מסוגלים לגרום לעצמם לומר את הדברים הללו, הם גם מרגישים אי נוחות לשמע דברים כאלה והדבר בלתי נסבל מבחינתם. לכן התרועעות עם אנשים שאין להם תחושת בושה היא סוג של עינוי עבורם. עינוי זה נובע מחד מתחושת הבושה שלהם עצמם, ומאידך מהיותם מנודים. אנשים מדירים אותם או מתרחקים מהם מכיוון שהם נתפסים כצדקנים, ומכיוון שעקרונותיהם להתנהלות עצמית ולטיפול בעניינים גורמים לאחרים להרגיש שהם משונים מאוד ומוזרים, כאילו הם מנותקים לחלוטין מענייני העולם. לכן, אדם מעין זה יידחק הצידה בקרב כופרים, במיוחד במקום העבודה; במילותיהם של כופרים, אנשים כאלה אינם רצויים בשום מקום. כל הכופרים רוצים להתקדם תוך שימוש בכל מיני אמצעים חריגים, תוך נקיטת כל אמצעי שנדרש כדי להשיג את מבוקשם. לעומת זאת, אנשים בעלי תחושת בושה מבקשים תמיד להתפרנס בצורה הוגנת, סבירה וצודקת, תוך הסתמכות על יכולותיהם. זה לא יקדם אותם לשום מקום באף קבוצה חברתית, מכיוון שכללי המשחק בכל הקבוצות האלה אינם צודקים, וכולם פועלים על פי כללים בלתי כתובים. מי שמשגשגים ונהנים מיוקרה מיומנים בחיים על פי הכללים הבלתי כתובים הללו, אולם אנשים בעלי תחושת בושה לעולם אינם מסוגלים לקבל את הכללים הבלתי כתובים הללו של החברה, מכיוון שהם שומרים על יושרתם ועל כבודם. הם אינם מבינים את הכללים הללו, הם אינם אוהבים אותם, ועל אחת כמה וכמה הם מסרבים לפעול על פיהם. לכן בקבוצות של אנשים, ייתכן שאחרים מקודמים או זוכים בהערכה רבה מצד המנהיגים, אולם הם, מכיוון שיש להם תחושת בושה, תמיד מדברים ופועלים תוך היצמדות לכללים ואומרים את דעתם; לכן הם לעתים פוגעים בסופו של דבר בעמיתיהם ובמנהיגים, דורכים על הנקודות הרגישות של המנהיגים ואומרים בדיוק את אותם דברים שהמנהיגים רוצים פחות מכול לשמוע. עד שהם מבינים זאת, כבר מאוחר מדי. ומה קורה בסופו של דבר? לא משנה כמה שנים הם התאמצו או כמה זמן הם בתפקיד, הם לעולם אינם זוכים לקידום ולא מקבלים תפקידים חשובים. עבור מי שיש להם מצפון, היגיון ותחושת בושה, האם החיים בקרב אנשים כאלה הם מקור לאושר או לצער? (לצער). משלא עולה בידם לעמוד על טיבן של החברה הזו ושל האנושות המושחתת הזו, הם מנסים בכל אמצעי להשתלב בחברה הזו ובאנשים שבקרבם הם חיים. אולם מכיוון שיש להם מצפון והיגיון, הם אינם מסוגלים לגרום לעצמם לעשות דברים המנוגדים ליושרתם ולכבודם. לכן כל כמה שהם מנסים, וכל כמה שהם משקיעים מאמץ או מקריבים, התוצאה הסופית היא שהם לעולם אינם מצליחים להשתלב בחברה הזו או בקרב האנשים שלצידם הם חיים; בקרב האנשים הללו הם תמיד מרגישים לא במקום, והם אפילו אינם יודעים מדוע. הם אומרים לעצמם: "החברה הזו כל כך לא הוגנת. אם אינך יודע כיצד לנקוט תכסיסים או להתרפס ולהחניף, ואם אתה רוצה תמיד לשמור על יושרתך וכבודך או להשיג את מטרותיך, לא תגיע לשום מקום באף קבוצה של אנשים." זהו הניסיון שאנשים בעלי תחושת בושה מפיקים מהישרדות בחברה. מהי התחושה שנותרת בהם בסופו של דבר? האם הם מחבבים את החברה האנושית הזו או מאוכזבים ממנה? (הם מאוכזבים). הם יכולים רק להתאכזב. הם מטילים את עצמם לחברה מלאי תקווה, וסבורים שאנשים טובים עדיין מהווים את הרוב בחברה, ושבחברה יש הגינות, צדק ומקום שבו אנשים יכולים לשטוח את טענותיהם. אך לאחר שהתרוצצו ועמלו כה רבות בחברה במשך שנים ארוכות, מה הם מקבלים בסופו של דבר? מה שהם מקבלים זו ההבנה שלא רק שאין הגינות או צדק בעולם האנושי, אלא שהוא גם מרושע. כשנמר מסתער עליך, אתה יכול לפחות לנסות להתחמק ממנו; אך כשאנשים רודפים אחריך, לא תהיה לך אפילו הזדמנות לנסות. זה הלקח שהם מפיקים בסופו של דבר – הם בסופו של דבר מיואשים ומאוכזבים מהחברה ומהאנושות. הם רוצים לחקות את האנשים הללו על ידי נקיטת תכסיסים, התרפסות וחנופה, התקרבות למנהיגים ולממונים, מתן תשורות והתחבבות על אנשים, אך כל כמה שהם מנסים, הם לעולם אינם מצליחים ללמוד כיצד לעשות את הדברים הללו; הם אפילו אינם מסוגלים לומר בלי להתלעלע מילים אחדות של חנופה, ואם הם מנסים, הם מסיימים בבושת פנים והופכים מושא ללעג. אולם כל עוד הם חיים בחברה הזו, אין להם ברירה אלא לנהוג כך. מדי יום, מצפונם כורע תחת תוכחה עצמית ותחושה של אי נוחות. הם מרגישים שאפסה תקוותם בחיים; כל דבר מלחיץ או מייסר, ויום-יום הם חשים תסכול. ההתמודדות עם הבעיות השונות שצצות עם החברה הזו ועם קבוצת האנשים הזו היא מייסרת עבורם, והייסורים הללו מסבים להם תחושת אי נוחות אדירה בליבם. אף על פי שהם לומדים לומר כמה דברים חסרי בושה, או שהם מחקים אחרים על ידי עשיית דברים המנוגדים למצפון ולהיגיון שלהם, בליבם הם חשים אי נוחות, כמו גם תוכחה עצמית והלקאה עצמית. ככל שהם מרגישים מבפנים יותר אי נוחות, כך הם שונאים יותר בליבם את החברה הזו ואת האנושות, הלא כן? (כן. הם ירגישו שהחברה הזו אינה הוגנת ויפתחו כלפיה שנאה). הם ישנאו את האנושות וישנאו את החברה הזו. הם מייחלים להופעתם של הגינות וצדק, בתקווה שיופיע מישהו שיוכל להגן על הצדק ועל ההגינות, ושיהיה מקום שבו אנשים יוכלו להשמיע את טענותיהם. אך אלו הן רק משאלות; הן אינן יכולות להתממש בחיים האמיתיים; אין שום מקום בחברה שבו אנשים יכולים לשטוח את טענותיהם. אף על פי שהשפעת החברה הזו והחיים בקרב קבוצות שונות של אנשים מרושעים גורמיםשלא ביודעין להשחתתם בדברים שמגמות רעות או דברים אופנתיים יחסית קידמו והפכו לפופולריים, תחושת הבושה בעומק ליבם וכמיהתם לצדק ולדברים חיוביים לעולם אינן נעלמות או משתנות. בליבם, הם עדיין מייחלים להופעתם של הגינות וצדק, כדי שלא יצטרכו להתנהל בדרך המנוגדת למה שהם מרגישים באמת, כדי שלא יצטרכו לבגוד ביושרתם ובכבודם האישיים, וכדי שלא יצטרכו לוותר על תחושת הבושה שלהם למען פרנסה והישרדות ולחיות ולהתנהל בצורה כה מבישה. אף על פי שההתערות בחברה ובקרב אנשים מושחתים במשך זמן כה רב טבעה בהם כמה הרגלים רעים וגרמה להם להסתגל למגמות חברתיות, ולכאורה המצפון וההיגיון שלהם נשחקו והוסתרו, אם הם בני אנוש אמיתיים, המצפון וההיגיון שלהם לעולם לא יסתלקו מהם. מכיוון שהמצפון וההיגיון שלהם לא יסתלקו, תחושת הבושה שלהם תמיד תהיה שם. אולם לאחר שהיו בחברה זמן כה רב, ורכשו ידע רב ולמדו פילוסופיות רבות להתנהלות בעולם, דבקו באנושיותם ובצביונם כמה הרגלים רעים וכמה דברים שמקורם בשטן ובשדים, ולכן המצפון וההיגיון שלהם קהים ונרפים יחסית. אך כל עוד הם בני אנוש, והם ניחנים באנושיותם בתכונות של מצפון והיגיון, תחושת הבושה שלהם תיוותר שם תמיד – אנשים כאלה הם מי שניתן להושיע.

כאשר אדם ניחן במצפון ובהיגיון, יש לו גם תחושת בושה. מי שיש לו תחושת בושה הוא אדם שניחן ביושרה ובכבוד, ואדם כזה יאהב הגינות, צדק ודברים חיוביים. כלומר, אם נשפוט על פי מהות טבעם, אנשים כאלה אוהבים דברים חיוביים; אלא שהם אינם יודעים מה עליהם לאהוב ומה לא לפני שהם מבינים מהם דברים חיוביים. ברגע שהם מבינים מהם דברים חיוביים ומהם דברים שליליים, העדפתם לדברים חיוביים נעשית ספציפית ומדויקת יותר. אם אדם ניחן במצפון ובהיגיון, ביטוי בסיסי של איכויות אנושיותו הוא האהבה להגינות ולצדק. הוא מקווה שבחייו בחברת הזולת, יתייחסו אליו בהגינות, בלי שהוא יצטרך לנקוט תכסיסים או תחבולות, ובלי שייאלץ לפעול על פי כללים בלתי כתובים כלשהם. אנשים כאלה מקווים שהאינטראקציות בין אנשים יהיו הוגנות ושאנשים יזכו ליחס צודק. כלומר הם מקווים שהדברים יהיו ישירים וברורים: אם עשית משהו רע – עשית משהו רע, ועליך לקבל את העונש המגיע לך, ולעומת זאת אם לא עשית שום רע ותרמת תרומה, עליך לבוא על שכרך. כשלאנשים יש מיומנויות, ידע אמיתי והשכלה מעשית, יש לכבד אותם, לקדם אותם ולהציב אותם בתפקידים חשובים. אם חסרים להם ידע אמיתי והשכלה מעשית, אין להציב אותם בתפקידים חשובים. מי שניחנו במצפון ובהיגיון נהנים מאנשים כאלה, והם אוהבים סביבת חיים שכזו. גם אם לאחר הזמן הרב שעשו בחברה הם פיתחו הרגלים רעים מסוימים או קיבלו מחשבות והשקפות מופרכות מסוימות מכורך השפעתן של מגמות רעות, ונחלו מפלות ונתקלו במכשולים, בסופו של דבר הם מרגישים שראוי לחזור ולחוש תחושת בושה. במעשיהם הם יחזרו באופן לא מודע לעיקרון של שמירה על יושרה ועל כבוד עצמיים. כאשר אדם מסוג זה עושה זמן רב בחברה ובחברת הזולת ומושפע מהם, דומה הדבר לאבן ירקן משובחת שהושלכה למזבלה והתכסתה בזוהמה. גם אם שכבת הזוהמה עבה ומלוכלכת מאוד, מהות הירקן נותרת בעינה; ברגע שהזוהמה מוסרת, עדיין נגלית אבן ירקן. לכן כאשר אנשים שניחנו במצפון, בהיגיון ובתחושת בושה באים אל בית האל, סביבת החיים שם, כמו גם העבודה שהאל עושה והדברים שהוא מבטא, עונים באופן מושלם על הצרכים שבעומק ליבם. מהם הצרכים שבעומק ליבם? הם אוהבים הגינות וצדק, אוהבים דברים חיוביים, מתעבים רשעות, מתעבים את הכללים הבלתי כתובים של החברה, ומתעבים את מאבקי הכוח ואת הסכינים בגב שאנשים תוקעים זה לזה. כשאנשים כאלה באים אל בית האל, הודות לחוויית החשיפה, השיפוט והייסור של דברי האל, ולאחר מכן הודות לניסיונות והזיכוך של האל, ובסופו של דבר, הודות להתמסרות לדברי האל ולקבלה של השיפוט והייסור של דבריו – הם משליכים לאט לאט מאנושיותם את הצביונות המושחתים השונים הנחשפים, כמו גם את הזוהמה וההרגלים הרעים השכיחים שבתוכם, ואז הם הופכים לבני אדם חדשים. כלומר, ברגע שאנשים הניחנים בתחושת בושה עומדים באמת המידה הבסיסית הזאת של אנושיות – קבלת האמת, התמסרות לדברי האל ובחינת אנשים ודברים, והתנהלות ופעולה על פי דברי האל – הם יכולים, על סמך דברי האל, להכיר את צביונותיהם המושחתים ואת מחשבותיהם והשקפותיהם השגויות השונות, כמו גם את דרכי התנהלותם המוטעות ואת הנתיבים השגויים שבהם הם בחרו. בין שאדם למד את הדברים הללו מהחברה ובין שהם נבעו ישירות מהשחתתו של השטן, אם יש לו תחושת בושה, הרי שלאחר קבלת דברי האל הוא יוכל ליישם את האמת בפועל ולהשליך מעליו בהדרגה את הצביונות המושחתים הללו, וכך תהיה לו תקווה גדולה להשגת ישועה.

כשלאדם אין תחושת בושה, פשוט אין לו תנאי בסיסי זה של אנושיות – קבלת דברי האל, התמסרות לדברי האל, בחינת אנשים ודברים, והתנהלות ופעולה על פי דברי האל. מדוע אנשים כאלה אינם עומדים בתנאי הבסיסי הזה? מכיוון שאנשים חסרי תחושת בושה אינם סולדים מדברים שליליים, מהמגמות הרעות השונות של החברה, או מהפילוסופיות של השטן; אדרבה, הם להוטים אחר הדברים הללו, ואף יכולים לקבל, את נקודות המבט הללו, לסנגר עליהן ולהפיצן. לתחושתם אין זה מביש, והם גם לא מרגישים שהדבר נוגד את המצפון ואת ההיגיון. כלומר, אין להם תחושת בושה כלל וכלל. כל כמה שהם נוקטים תכסיסים או עושים דברים שמנוגדים למה שהם באמת מרגישים, הם אינם חשים בושה. אנשים בעלי אנושיות ותחושת בושה חשים מבוכה בשבילם, אך אנשים חסרי תחושת בושה לא רק שאינם נרתעים כלל מעשיית הדברים הללו, הם אף מתענגים עליהם. אנשים חסרי תחושת בושה מרגישים בסביבתם הטבעית בתוך בור השופכין הענק שהוא החברה, ללא כל תחושה של רתיעה או של שנאה – זה בדיוק המקום שבו הם משתעשעים. הם שונאים הגינות וצדק, והם גם שונאים כשאחרים מתייחסים אליהם באופן צודק. הם פשוט אוהבים את הדרכים הללו הלא הוגנות והלא צודקות בחברה, שכן הדבר נותן בידם את ההזדמנות להשיג את מבוקשם באמצעים פסולים שונים. הם סבורים שחוסר צדק הוא נהדר, ושהמגמות הרעות והכללים הבלתי כתובים הללו הם נפלאים. מדוע הם חושבים שהם כל כך נהדרים? מכיוון שהמגמות והכללים הבלתי כתובים השונים של העולם האנושי המרושע הזה מאפשרים להם להשיג כל מה שהם רוצים, ולספק את שאיפותיהם ורצונותיהם, כמו גם את דרישותיהם המרושעות השונות. אי לכך הם מרגישים שהעולם הזה הוא נפלא. לו הגינות וצדק היו מופיעים בחברה, הם לא היו מצליחים לשרוד ולא היו מסוגלים לממש את שאיפותיהם ורצונותיהם. דווקא בגלל שהחברה אינה הוגנת ויש בה כללים בלתי כתובים, יש להם הזדמנות לשגשג ולהתעלות מעל כולם. לו היו בעולם הזה הגינות וצדק, האנשים הרשעים הללו חסרי תחושת הבושה לא היו מסוגלים להתבלט. לכן, כשהם שומעים מילים של הגינות וצדק, הם נרתעים מהן ביתר שאת ונתקפים זעם. לעומת זאת, כאשר אנשים בעלי תחושת בושה שומעיםמילים של הגינות וצדק, הם מרגישים בליבם שהחיים מלאים באור, והם מתמלאים תקווה. בראותם את האור, ליבם משתחרר. אם הם נוכחים שהחברה מלאה ברשעות, ושכולם חיים על פי הפילוסופיות של השטן ופועלים על פי כללים בלתי כתובים, הם מרגישים שהדרך לפניהם עגומה ונטולת אור. לכן עבור אנשים בעלי תחושת בושה, הופעת האל ועבודתו, והאמיתות המבוטאות על ידי האל, הם בדיוק מה שעולמותיהם הפנימיים זקוקים לו, והם גם מה שהם צמאים לו ומייחלים לו בליבם. הופעת האל, עבודת האל, והעובדה שהאמת מושלת בבית האל מאפשרות לאנשים בעלי תחושת בושה ואיכויות של אנושיות לראות תקווה ולראות את האור. לאחר בואם אל בית האל, אף על פי שצביונותיהם המושחתים עדיין שולטים בדבריהם ובמעשיהם, הם כמהים בליבם לדברים חיוביים ומוכנים לקבל את האמת. מבחינת צורכי אנושיותם, המצפון וההיגיון שולטים בהם, ניתן לרסן את דבריהם ואת מעשיהם, והם מסוגלים להכיר את עצמם כשהם מגלים שחיתות. אם הם יצליחו להבין את האמת ולפעול על פי עקרונות, הם יוכלו לזכות באישורו של האל. בחייהם בבית האל, הם חשים תקווה; הם צופים עתיד מזהיר, וליבם מלא תקווה. בכל פעם שנאמר כי "האמת מושלת בבית האל, האל הוא צודק, ובכל מקום שבו האל מושל יש הגינות וצדק", אנשים בעלי מצפון והיגיון חשים שמחה ונחמה בליבם, ומובן שהם גם כמהים לכך. למה הכוונה במילה "כמהים"? הכוונה שכאשר אומרים כי "האמת מושלת בבית האל", הם חשים שמחה ושחרור בליבם; בעומק ליבם, הם מאמינים במילים האלה וחשים סוג של עונג. כאשר נאמר כי "האמת מושלת בבית האל, ובכל מקום שבו האל פועל, הגינות וצדק מושלים", אנשים שניחנים באנושיותם באיכויות של מצפון והיגיון חשים סיפוק מיוחד בתוכם. שתי האמירות הללו מתוות כיוון לחייהם וגם מספקות את צורכי אנושיותם. הם לא בהכרח מבינים הרבה אמת, והם לא בהכרח מסוגלים ליישם בפועל רבים מדברי האל, אך עצם שמיעת הביטוי "האמת מושלת בבית האל" גורמת להם לחוש נחמה וסיפוק מיוחדים בליבם. ביטוי זה מהדהד בהם בחוזקה ומרגש אותם; זהו ביטוי של צורכי אנושיותם. גישתו של אדם לביטוי זה ומה שהוא מרגיש בעומק ליבו מעידים רבות על מהותו ועל סיווגו. עליך להבין, כאשר השטן והשדים שומעים ש"האמת מושלת בבית האל", הם חשים שאט נפש: "מה זאת אומרת 'האמת מושלת'? לא ראיתי שהאמת מושלת!" כשהם שומעים ש"האמת מושלת בבית האל", הם מרגישים כאילו הדבר מוקיע אותם ומאיים על חייהם, ולכן הם סולדים מכך; כך מגיבים שטן ושדים כשהם שומעים את המילים הללו. לעומת זאת, כאשר אנשים פזורי נפש וכאלה שהתגלגלו מחיות שומעים את המילים הללו, הם מאשרים מילולית שהאמת מושלת בבית האל, אך אינם מרגישים דבר בליבם. הם אינם חשים שום אושר או שמחה, וגם לא שום הדהוד. אף על פי שהם יכולים להסכים עם אמירה זו ואינם מתנגדים לה, זה לא דבר שהם זקוקים לו בליבם. אך בן אנוש אמיתי שונה מהם. הוא כמה וצמא להגינות ולצדק, ולכן כשהוא שומע שהאמת מושלת בבית האל, ליבו נמלא בתקווה. גם אם הוא נתקל בקשיים ובמכשולים מיוחדים, או סובל מיחס לא הוגן מצד צוררי משיח ואנשים רעים, כשהוא חושב על כך שהאמת מושלת בבית האל, ליבו נמלא בתקווה, מצבו הולך ומשתפר, ויש אף מי שמתמלא בשמחה חסרת גבולות. התחושות שיש לבן אנוש אמיתי כשהוא שומע את המילים "האמת מושלת בבית האל" שונות מאלה של אנשים בני מינם של השטן והשדים, או של מי שהתגלגלו מחיות. אתה מבין, ארנב שרואה גזרים ועשב לועס אותם ללא הרף כי הם לטעמו. אך כאשר זאב רואה גזרים ועשב, הוא חש סלידה ואומר: "מה כל כך טעים בזה? ארנבים ותרנגולות טעימים הרבה יותר לדעתי!" לא משנה שתחזור ותגיד לו שגזרים ועשב הם מזינים, הזאב נותר אדיש לחלוטין. בדומה לכך כאשר אנשים שהתגלגלו מחיות שומעים את המילים "האמת מושלת בבית האל", אף על פי שהם מאשרים מבחינת הדוקטרינה שהמילים הללו נכונות, הם נרתעים מהן בליבם. הם אינם מקבלים מילים אלה מכל וכול, ולעולם לא יאשרו שהן עובדתיות. לעומת זאת כאשר בן אנוש אמיתי שומע ש"האמת מושלת בבית האל, ועם האל ישהגינות וצדק", הוא חש סיפוק מיוחד בליבו. הוא מרגיש שכעת יש לו נתיב, ושיש לו תקווה כאדם. עליך להבין שלאנשים מסיווגים שונים יש ביטויים שונים באופן שבו הם מתייחסים לאותו עניין. מכיוון שלבן אנוש אמיתי יש תחושות כה מובהקות כלפי הביטוי "האמת מושלת בבית האל", כשמדובר באמיתות אחרות – הכרוכות ביישומים ספציפיים מסוימים ובהוראות ספציפיות של האל לאנשים – מי שניחנו במצפון ובהיגיון ישתוקקו אליהן במיוחד. גם אם כיום צביונותיהם המושחתים נותרים ללא כל שינוי, יישום האמת בפועל קצת קשה להםמחמת שיעור קומתם הנמוך והם הושחתו קשות בידי השטן – בכל פעם שהם קוראים את דברי האל הללו, הם מתרגשים בליבם וחשים השראה. הם יגמרו אומר בדעתם להתמסר לדברי האל וליישם אותם בפועל. עבורם, דברי האל הם הכוח המניע שמעורר בהם השראה להמשיך בדרכם, ומובן שהם גם מהווים את הנתיב המעשי עבורם לחתור להפוך לאדם שהאל אוהב. לדוגמה, כאשר האל מדבר על סיפוריהם של נח, איוב, אברהם ופטרוס, מי שניחנים באיכויות של אנושיות ישמעו אותם ויחושו תחילה קנאה. עד כמה הם מקנאים? אם לנקוט ביטוי לא הולם, הם "מזילים ריר". כלומר, כשהם שומעים שאנשים אלה ניחנו ביראה ובהתמסרות כה רבות לאל, גם הם רוצים להיות אנשים כאלה, וחושבים: "אני רוצה לעבוד את האל כמו איוב ונח, ואני מקווה להשיג התמסרות מוחלטת לאל כמו אברהם, ללא כל סייג אישי." יש להם סוג של כמיהה; כלומר, כשהם שומעים את הסיפורים והעדויות של האישים הללו, ליבם מתרגש והם חשים השראה. מה פירוש הדבר שליבם מתרגש? פירוש הדבר שהם רוצים להיות אנשים כמותם. הם מרגישים שלהיות אנשים כאלה הוא דבר טוב ושזהו הצורך הפנימי שלהם; הם מרגישים שלהיות אנשים מסוג זה מאפשר להם לרצות את האל, להתמסר לאל ולשאת עדות למען האל, ושזהו הדבר הנפלא, המשמעותי ויקר הערך ביותר. לשיטתם, דברים אלה הם היקרים ביותר והראויים ביותר להוקרה. לכן כשהם שומעים על הדברים החיוביים הללו, הם נוגעים לליבם; הם אוהבים אותם במיוחד, מתעניינים בהם במיוחד, ומתרשמים מהם עמוקות. מכיוון שהדברים הללו עונים באופן מושלם על הצורך הפנימי שלהם בהגינות ובצדק, ועל צימאונם לדברים חיוביים, אלה הדברים שמעניינים אותם, והם לא יכולים בלעדם בחייהם. אשר לדברים חסרי ערך וחסרי משמעות, אין להם עניין בהם. לפני שהם באו במגע עם האמת ועם דברי האל, ייתכן שהם קראו יצירות ספרות כלשהן מהעולם או מאמרים על השקפות עולם ופילוסופיות חיים, אך מאז שהם החלו להאמין באל ונתקלו בדברי האל, כשהם משווים את הדברים הללו לסיפוריהן של הדמויות המוזכרות בדברי האל או לאמיתות שבדברי האל, הם כבר לא אוהבים את הדברים הללו של עולם הכפירה; מה שהם אוהבים יותר מכול הוא התוכן הזה שמכיל את האמת. כלומר, הם צמאים וכמהים בליבם לדברים חיוביים, לדברי האל ולסיפורים על דמויות שמגלמים בתוכם את האמת. על יסוד זה אנשים יכולים, צעד-צעד, להבין את האמת ולהיכנס אל מציאות-האמת. בתור התחלה, הדברים החיוביים, האמת, וההגינות והצדק הם צורכי אנושיותם. כשהם שומעים את האמת והצרכים הללו קיימים באנושיותם, הם מסוגלים להפגין צימאון וכמיהה לאמת, ורק אז הם יכולים ללכת צעד אחד קדימה כדי לקבל אותה, להתמסר אליה ולהיכנס אליה. רק לאנשים כאלה יש תקווה להיטהר ולהיוושע. לכן, חשוב מאוד שתהיה לאדם תחושת בושה באנושיותו.

אם תבקש מאדם בעל תחושת בושה לפעול בניגוד ליושרה ולכבוד שלו, הוא יחוש מיוסר בתוכו; חיים של כבוד ויושרה הם צורך של אנושיותו. על סמך זה ניתן לומר שקבלת האמת היא דבר טבעי מאוד עבורו; אפשר גם לומר שזהו דבר מובן מאליו, ובאופן טבעי, דבר קל יחסית בשבילו. הסיבה שניתן לומר שזה דבר קל יחסית היא שלאנשים עדיין יש צביונות מושחתים, אך מבחינת האנושיות גרדא, קל יותר לאנשים בעלי תחושת בושה לקבל את האמת. נוסף על כך, אנשים בעלי תחושת בושה שיש להם חוזקות, מעלות וכישרונות מסוימים והם תורמים תרומה כלשהי ומגיעים להישגים מסוימים בעת ביצוע חובתם בכנסייה, ישתפו אותם באופן טבעי מאוד עם אחרים מכורח המצפון וההיגיון שלהם. כל בני האדם הושחתו בידי השטן, וכאשר אנשים בעלי תחושת בושה משתפים את חוויותיהם, את ההבנה שלהם ואת הישגיהם, הם מתרברבים מדי פעם בחוזקותיהם ובמעלותיהם. אולם מכיוון שיש להם תחושת בושה, הם מרוסנים ושקולים במעשיהם. מה הדבר שמאפשר להם להיות שקולים? הדבר נובע מהמצפון ומההיגיון שלהם. אף על פי שלעתים הם מתרברבים ורוצים באופן לא מודע לזכות בהערכה רבה מצד אחרים, בשל תחושת הבושה שלהם והריסון של ההיגיון שבאנושיותם, גם אם הם אכן מתרברבים, הם לא יגזימו ולא יהיו כה מופקרים וחסרי רסן. לכן דבריהם אובייקטיביים ורציונליים יחסית. לדוגמה, כאשר ההתרברבות שלהם מגיעה למצב שבו היא עומדת בסתירה לתחושת הבושה שלהם, הם ירסנו את עצמם ויעצרו, במקום להציג את עצמם לראווה במצח נחושה וללא כל עכבות, ובמקום להתרברב ולרומם את עצמם ולהעיד על עצמם או לחתור ללא בושה לזכות בהערכתם, בהערצתם ובהוקרתם של אנשים בכל אמצעי שיידרש. אף על פי שיש להם גם גילויים וביטויים של צביונות מושחתים, ומחשבות או רצונות המוכתבים על ידי צביונות מושחתים, אנשים בעלי תחושת בושה יפעלו בעת ביצוע חובתם על סמך מצפון והיגיון, ועל יסוד השמירה על יושרתם ועל כבודם. גם אם הם חושפים צביון מושחת, הדבר נעשה באופן מוגבל. לעומת זאת, אנשים חסרי תחושת בושה מנסים בכל דרך אפשרית להתרברב ולרומם את עצמם בכל סביבה ובכל הנסיבות. הם מדברים ללא כל רסן, ואומרים כל מיני דברים. הם אפילו תובעים לעצמם הכרה על דברים טובים שעשו אחרים, או משתמשים בדיבורים על חסרונותיהם וטעויותיהם של אחרים כדי להתרברב בכך שהם נעלים על אחרים וטובים מהם, ומספרים כמה הם טובים וכמה הם עולים על אחרים על סמך דיכוי שלהם וזלזול בהם. אצל אנשים מסוימים, ככל שיש יותר קהל, כך גובר רצונם להתרברב. כאשר יש מעט אנשים הם מרגישים שרצונם אינו בא על סיפוקו, וככל שיש יותר אנשים כך הם רוצים יותר להתרברב ולהציג את עצמם לראווה והם נעשים חצופים יותר ומאבדים את תחושת הבושה – הם נושאים מונולוגים אינסופיים, ואינם מסוגלים לשלוט בעצמם. הם מחפשים כל הזדמנות להתרברב, ומתפארים בכך שמעמדם ותפקידם כה נכבדים, שהשכלתם כה רחבה, שידיעותיהם כה עשירות, ושמעמדם בחברה כה גבוה, וכן בדרג המנהיגות שהם כיהנו בו בבית האל, בתרומות שהם תרמו וכדומה. הם מחפשים כל הזדמנות להבליט את תכונותיהם יוצאות הדופן ולהתרברב בכך שהם שונים מזולתם. הם מתרברבים ללא הרף, וככל שהם מדברים יותר, כך הם מתלהבים יותר. אם תבקש מהם לשתף על הבנתם את האמת או על חוויות ההיווכחות בחיים שלהם, דבריהם יהיו יבשים והם יאמרו דברים ספורים בלבד. אך כשמדובר בהתרברבות, בדיבורים על כך שהם שונים מזולתם ועל התרומות שהם תרמו, הם מדברים ללא הפסקה ובלי די, וממשיכים עוד ועוד ללא שמץ של תחושת בושה. כשהם מסיימים לומר את הדברים הללו ולא נותר להם עוד מה לומר, הם מדברים על הלוחמים הקשוחים שהם היו בצעירותם, על כך שאיש לא יכול היה להביס אותם במכות, ושהם אפילו עיוורו ילד באחת מעיניו. הם אפילו אומרים: "כל המבוגרים אמרו, 'הילד הזה הוא בלתי רגיל; הוא לא יהיה אדם רגיל כשיגדל!'" האין אנשים שאומרים דברים כאלה חסרי תחושת בושה? אין להם שום תחושת בושה; זהו דיבור רברבני והתפארות. אנשים חסרי תחושת בושה מנצלים כל הזדמנות להתרברב ולרומם את עצמם, והם מוכנים לשלם כל מחיר כדי לעשות זאת. לא משנה כיצד אחרים רואים אותם, אין להם בושה כלל וכלל. לעומת זאת, אנשים שכן יש להם תחושת בושה יתרברבו וירוממו את עצמם גם כן, אך גם אם הם אינם מבינים את האמת וטרם עברו ייסור ושיפוט, כשהם עושים דברים כאלה הם שקולים. מילותיהם הן, לכל הפחות, אובייקטיביות. הם לא יאמרו שהם יכולים לעשות דברים שהם אינם יכולים לעשות, הם לא ידברו גבוהה גבוהה או יתרברבו, קל וחומר הם לא יתבעו לעצמם הכרה עבור דברים טובים שעשו אחרים. הם לא יאמרו דברים שהומצאו יש מאין או יבדו עובדות. מדוע זה כך? הם אינם מסוגלים להביא את עצמם לומר דברים כאלה. הם חושבים: "אם לא עשיתי את זה, למה שאגיד שכן?" הם ירגישו נקיפות מצפון. לדוגמה, אם לאדם בעל מצפון והיגיון ותחושת בושה היו ציונים גרועים בבית הספר, אף שהוא היה רוצה להתפאר בכך שיש לו איכות טובה ושהוא אינו גרוע מהאדם הממוצע, לכל היותר הוא יאמר: "למדתי קשה. עברתי את בחינות הכניסה לחטיבת הביניים ולתיכון בכוחות עצמי בלי להוציא כסף כדי לשמן את המערכת, ומאוחר יותר הצלחתי איכשהו להתקבל למכללה." הוא רק אומר: "גם אני הלכתי למכללה", ואינו מתפאר בשום דבר. זה לא יכול להיחשב כהתרברבות, מכיוון שמה שהוא אומר הוא אובייקטיבי ונכון. ייתכן שהוא ישמיט דברים שמביכים אותו או מבזים אותו, אך הוא בשום אופן לא יאמר: "הייתי תלמיד מעולה; תמיד הייתי בין עשרת הטובים בכיתה שלי." הוא לא יבדה עובדות, לא ימציא דברים יש מאין, ולא יאמר דברים שמעולם לא קרו. מהי הסיבה לכך שהוא אינו אומר את הדברים הללו? הסיבה היא שיש לו מצפון ותחושת בושה. יש האומרים: "האם זה בגלל שמישהו בסביבתו יודע את האמת עליו?" גם אם איש אינו יודע את האמת עליו, הוא עדיין אינו מסוגל להביא את עצמו לומר את הדברים הללו, מכיוון שיש לו תחושת בושה ואכפת לו מכבודו העצמי. לתחושתו המצאת דברים יש מאין ובדיית עובדות זה מביש מדי וחסר יושרה וכבוד. יש האומרים: "אם אחרים אינם יודעים את האמת עליו, הוא יכול לזייף קצת. מה כל כך נורא בזיוף?" אך הוא בכל זאת לא יעשה זאת. זה עניין של טבע האדם; בסופו של דבר מדובר בסיווג שלך. אם אתה אדם בעל תחושת בושה, דיבורך ומעשיך יישארו תמיד בגבולות שיש לאדם בעל תחושת בושה. אינך יכול לחרוג מהגבולות הללו; אם מדי פעם אתה אכן חורג מהם קלות, אלו נסיבות מיוחדות מאוד. ברגע שאתה חורג מהם, אתה חש תחושה של אי-נוחות ונקיפות מצפון; אתה מרגיש מבפנים לא בנוח. לכן גם אם אנשים בעלי תחושת בושה מתרברבים ומתפארים, יש גבול וסייג שפועלים כאן. הם בשום אופן לא ישמיעו מילים ריקות או ידברו גבוהה גבוהה ללא בושה ובעזות מצח כדי להתפאר ולהתרברב, והם גם לא ימציאו דברים יש מאין ויבדו עובדות כדי לתבוע לעצמם קרדיט על כל העבודה הטובה. הם בשום אופן אינם אנשים כאלה. תחושת הבושה ממלאת תפקיד בתוך אנשים; היא אינה דבר חלול. מכיוון שתחושת בושה היא איכות של אנושיות, היא דבר מולד באנשים; היא בשום אופן לא השפעה שנגרמת הודות לריסון של אנשים, מאורעות ודברים חיצוניים. דברים חיצוניים אינם יכולים לרסן את מחשבותיך ומעשיך; מחשבותיו של אדם, צרכיו הפנימיים, ומהותו וסיווגו הם עניינים פנימיים שלו. גם אם אדם בעל תחושת בושה רוצה להתרברב או לרומם ולהעיד על עצמו כדי לזכות במעט יוקרה בקרב אנשים, מכיוון שיש לו תחושת בושה, יש גבול וסייג שפועלים כשהוא עושה את הדברים הללו. כלומר, מצפונו מזהיר אותו ללא הרף בליבו: "המעשה הזה מרחיק לכת מדי ומביש. אל תעשה את זה! אם תעשה זאת, מאוחר יותר יהיה מאוד מביך ולא מכובד כשאנשים יחשפו את פרצופך האמיתי! אם אתה מתנהל כך, האם אתה עדיין בן אדם?" המחשבות וההשקפות הללו מרסנות אותו תמיד, ולכן קיים סייג כשהוא עושה דברים כאלה. תראה למשל נשים בעלות תחושת בושה שלובשות בגד מסוים שנראה טוב, אך בהתבוננות במראה נוכחות שהוא קצת שקוף ומרגישות שלא יהיה טוב ללבוש אותו בחוץ. יש שיגידו: "מה זה משנה אם זה שקוף? כולן היום מתלבשות ככה. זה רק קצת חושפני ואת מרגישה מובכת – אחרות לובשות בגדים הרבה יותר חושפניים ולא אכפת להן בכלל." הן משיבות: "בשום אופן לא; אני לא יכולה ללבוש את זה בחוץ." בשום פנים ואופן הן לא מוכנות לצאת ככה. מדוע? הן פשוט לא מסוגלות ליישב זאת עם תחושת הבושה שלהן; תחושת הבושה שלהן מרסנת אותן. אנשים בעלי תחושת בושה יהיו שקולים באופן שבו הם מתנהלים ומטפלים בעניינים או בלבושם ובהופעתם, ואילו אנשים חסרי תחושת בושה שונים מהם. בדיוק כפי שאנשים מסוימים מתלבשים כראוי כשהם עם האחים והאחיות, אך מתלבשים אחרת לאחר שהם חוזרים הביתה, ולובשים כל מה שכופרים אוהבים ללבוש – יש שאפילו תולשים מעליהם את הבגדים שלבשו לכינוס ברגע שהם מגיעים הביתה, ואומרים: "אני ממש לא אוהב ללבוש את הבגדים האלה. הם מרושלים מדי; אני נראה כמו אחד מהכפר. מי רוצה ללבוש את התלבושת הזאת!" בין אם הם עם האחים והאחיות ובין אם לא, הלבוש וההופעה של אנשים שבאמת יש להם תחושת בושה הם תמיד מכובדים וצנועים. גם אם הם לא היו מאמינים באל, הם היו מתלבשים כך ולא היו מגזימים.

כאשר אדם בעל יושרה וכבוד מתרברב ומרומם את עצמו בכינוסים בזמן שיתוף על הבנתו החווייתית, הוא חש בושה בתוכו, כאילו אנשים רבים צופים בו, ותחושה זו מעוררת בו את המחשבה: "לא טוב להגיד את זה, נכון? לא טוב לעשות את זה, נכון?" הוא מרגיש מבויש. כלומר, לא משנה מה הוא אומר או עושה, או עד כמה דבריו או מעשיו מרחיקים לכת, תחושת הבושה שבעומק ליבו מניעה אותו, מרסנת אותו ושולטת בו כל הזמן. לפיכך, במידה מסוימת, המילים שהוא אומר והדברים שהוא עושה משקפים מידה יחסית של יושרה וכבוד. גם אם לאדם מסוג זה יש צביונות מושחתים או פגמים מסוימים באנושיותו, או שהוא מושפע ממגמות רעות – בשל סיווגו המולד הוא עדיין מסוגל להנגיד את עצמו באופן לא מודע ביחס לדברי האל כשהוא שומע את דבריו החושפים ושופטים אנשים. הוא חושב: "באמירה הזו האל מדבר עליי. היה לי סוג כזה של מצב וגילוי, וגם היה לי ביטוי כזה." הוא יפגין מצב וביטוי של הנגדה מודעת של עצמו ביחס לדברי האל. במילים אחרות, כאשר אדם בעל תחושת בושה שומע את דברי האל החושפים ושופטים אנשים, הוא יקבל אותם באופן לא מודע וישווה את עצמו אליהם באופן לא מודע. הוא יהרהר על עצמו על סמך דברי האל, ויודה שהוא מושחת בדרך זו ושיש לו גילויים וביטויים כאלה. בעומק ליבו הוא ירגיש לא בנוח: "מתברר שגם בי יש שחיתות. מתברר שאני אדם בעל צביון גאוותן כפי שנחשף בדברי האל. אני גם מתריס ומרדן, ואני לא אדם טוב. איך אני יכול להיות כל כך מושחת? פעם חשבתי שאני הגון, שאני אדם טוב בעל מצפון והיגיון שאוהב לתת לאחרים, ושנוטה להזדהות עם אחרים ולרחם עליהם. חשבתי שאוכל להילקח ישירות לאחר שאקבל את עבודת האל. כלל לא חשבתי שגם אני חבר באנושות המושחתת." מכיוון שיש לו התנאי הבסיסי הזה של תחושת בושה, הוא יקבל באופן טבעי ורגיל את העובדות האמיתיות על אנשים שנחשפות בדברי האל, ולאחר מכן ינגיד את עצמו ביחס אליהן כדי להרהר ולהכיר את עצמו. הדבר מספק בידו הזדמנות נהדרת להתמודד נכונה עם דברי האל, לקבל את דברי האל ללא חיכוך, ולאחר מכן להשיג אט-אט התמסרות. על מה כל זה מסתמך? זה מסתמך על כך שיש לו תחושת בושה. לפיכך הוא מסוגל להבין שיש בו כמה גילויי שחיתות מבישים ומרושעים, ולאחר מכן, כשתחושת הבושה שלו פועלת עליו את פעולתה, הוא מסוגל לדחות מיוזמתו את מה שהוא מחשיב כדברים שליליים ומבישים. כשהוא שומע את האמירות, המצבים, הגילויים הספציפיים, ואפילו את האירועים הספציפיים בדברי האל החושפים את צביונותיה המושחתים של האנושות, הוא מסוגל להבין שיש בו צביונות מושחתים כאלה. הוא יקבל אותם כדי להרהר ולהכיר את עצמו. לאחר מכן, כשייתקל שוב בעניינים כאלה, אם הוא יפעל בניגוד לדברי האל או יגלה שוב את המצבים שנחשפו בדברי האל, תחושת הבושה שלו עדיין תעורר בליבו את המחשבה: "בעשותך זאת, האינך פועל בניגוד לדברי האל? אינך אדם טוב, וגם אינך אדם שמתמסר לדברי האל או אוהב את האמת!" מכיוון שיש לו תחושת בושה, הוא מסוגל לקבל את החשיפה והשיפוט של דברי האל. לדברי האל נודעת אז השפעה מרסנת עליו ובכוחם לתקן את מחשבותיו והשקפותיו. האם אתה מבין שלתחושת הבושה יש תפקיד חשוב מאוד? (כן.) כאשר הוא אינו מבין את האמת, יש לו סייג מוסרי בסיסי. כאשר הוא מבין את עקרונות-האמת או תופס את הפרטים שבדברי האל, אמת המידה שעל פיה תחושת הבושה שלו מרסנת אותו אינה עוד הסייג המוסרי שלו, וגם אינה רק סייג של המצפון וההיגיון שלו, אלא עקרונות-האמת הופכים לסייג שלו. האין סייג זה נעלה על הסייג האנושי של מצפון והיגיון? האין בכך העלאה לדרגה גבוהה יותר של הסייג הזה? (כן.) במקור, כאשר אנשים בעלי תחושת בושה אינם מבינים את האמת, יש להם סייג מוסרי בסיסי במחשבותיהם ובהשקפותיהם. לאחר שהם מבינים את האמת, הסייג המוסרי שלהם מורם ונוטה בהדרגה לעבר עקרונות-האמת. האינך חושב שאדם מסוג זה השתנה? אתן דוגמה ותבינו. בתחילה למשל, באינטראקציה עם הזולת, הוא לא ניצל אנשים, לא היכה ולא קילל, לא עשה דברים מתוך כוונה לרמות ולפגוע, ולא הונה ועשק אחרים. הוא חשב שטוב לפעול כך. האם הימנעות ממכות או מקללות, ומרמאות או מפגיעה בזולת, היא עקרון-אמת של יחס לאנשים? (זהו רק ביטוי בסיסי של אנושיות; זה לא עקרון-אמת.) זהו רק הסייג המוסרי לאופן שבו אנשים בעלי מצפון והיגיון מתנהלים: הם משתדלים כמיטב יכולתם לא להכות או לקלל אנשים, ולא לרמות או לפגוע בזולתם. זו בסך הכול הימנעות מעשיית רע. אולם עקרונות-האמת עולים על הסייג המוסרי של אדם. היחס לאנשים על פי עקרונות-האמת אינו עוד רק דבקות בסייג המוסרי שלך; זה מרומם יותר. אז מה דורשים דברי האל כשמדובר בעיקרון זה ליחס לאנשים שהוא מרומם יותר מהסייג המוסרי של אדם? (להתייחס לאנשים בהגינות על פי עקרונות.) נכון, להתייחס לאנשים בהגינות. זהו עקרון-אמת. אז האם עקרון-אמת זה הוא סייג מוסרי? (לא, עיקרון זה נעלה על סייג מוסרי.) זה אינו סייג מוסרי; זהו עקרון-אמת המבוסס על סייג מוסרי ונעלה ממנו. זהו העיקרון האמיתי לאופן שבו יש להתייחס לאנשים. הימנעות ממכות או מקללות, ומרמאות או מפגיעה בזולת, אינה עקרון-אמת; זו בסך הכול הימנעות מעשיית דברים במובן השלילי. אך עצם העובדה שאתה נמנע מעשייתם אין משמעה שיש לך עקרונות באופן ההתייחסות שלך לאנשים; זה שאתה לא מכה ולא מקלל אנשים לא אומר שהעקרונות שלך להתייחסות לאנשים הם נכונים. האם הימנעות ממכות ומקללות, ומרמאות או מפגיעה בזולת, שקולה ליחס הוגן כלפיהם? זה לא שקול, נכון? אם מדובר במישהו שפגע בך בעבר או שלא הסתדרת איתו, או באדם שאינך אוהב אך על סמך אנושיותו ואיכותו הוא מתאים להיות מנהיג, האם תבחר בו? אם היית מודד זאת על פי העיקרון שאומר לא להכות ולא לקלל אנשים, ולא לרמות או לפגוע בהם, מה היית עושה? לא היה לך נתיב ללכת בו. כאדם מושחת, ללא עקרונות מדויקים ליחס לאנשים, לכל היותר היית אומר: "לא הכיתי ולא קיללתי אותו, וגם לא אמרתי אם הוא טוב או רע. לא עיכבתי אותו, אז אינך יכול לומר שרימיתי אותו או שפגעתי בו. בכל מקרה, אני לא אוהב אותו, אז לא אבחר בו." האם אי-בחירתו היא יחס הוגן לאנשים? (לא.) למעשה, אם הוא מועמד שמתאים להיות מנהיג, עליך לבחור בו; זה בלבד מהווה יחס הוגן לאנשים. בחירתו אינה מבוססת על העיקרון שאומר לא להכות ולא לקלל אנשים, ולא לרמותם או לפגוע בהם, אז על מה, אם כן? היא מבוססת על העיקרון של יחס הוגן לאנשים כפי שנדרש בדברי האל; רק זה מהווה עקרון-אמת. לכן אנשים מסוימים חושבים: "אני לא מכה ולא מקלל אנשים, וגם לא מרמה אותם או פוגע בהם – האם זה לא הופך אותי לאדם טוב?" ועל כך אני משיב: "אינך אדם טוב. במקרה הטוב, התמזל מזלך להיחשב בכלל לבן אדם." אדם טוב באמת הוא מי שמסוגל ליישם בפועל על פי עקרונות-האמת. כלומר, כשמדובר באופן שבו יש להתייחס לאנשים, מלבד הימנעות ממכות, מקללות, מרמאות או מפגיעה בהם, אתה יכול גם להתייחס אליהם בהגינות ובצדק; רק אז אתה אדם טוב. האם שיתוף הדברים באופן זה מבהיר זאת? (כן.) סייג מוסרי הוא עיקרון בסיסי להתנהלות עצמית עבור אנשים שניחנים באנושיותם במצפון ובהיגיון. אף על פי שעיקרון זה להתנהלות עצמית תואם למצפון ולהיגיון של האנושיות, הוא אינו יכול להחליף את עקרונות-האמת; בהשוואה לעקרונות-האמת, עדיין קיים פער. במקרה הטוב, מי שיש לו סייג מוסרי הוא אדם מן השורה, אך לא ניתן לכנותו אדם טוב. רק מי שמסוגלים להתנהל ולפעול על פי עקרונות-האמת הם אנשים טובים. לדוגמה, כשמדובר באופן שבו אדם ממוצע מתייחס לאחרים, כשהוא מצליח לא לרמות אנשים ולא לפגוע בהם, ולא להכות או לקלל אותם, זה יפה. אולם העקרונות של אדם טוב להתייחסות לאנשים הם נעלים יותר: הוא מסוגל להתייחס לאנשים בהגינות ועל פי עקרונות-האמת. כלומר, לבן אנוש אמיתי יש סייג מוסרי ותחושת בושה, ויש לו תנאים בסיסיים להתנהלות ראויה. לפיכך לאדם כזה יש הזדמנות להשיג יחס הוגן לאנשים, להתנהל על פי עקרונות-האמת, וליישם בפועל על פי עקרונות-האמת. האם יש הבדל בין סייג מוסרי לבין עקרונות-האמת? (כן.)

כשלאדם יש תחושת בושה באנושיותו, הוא ניחן ביושרה ובכבוד באופן שבו הוא מתנהל ופועל. הסייג שלו הוא שעליו לשמור על יושרתו ועל כבודו ולא לאבד אותם. במילים פשוטות, אדם כזה עקרונית לא איבד את מצפונו; הוא מקפיד על האופן שבו הוא עושה דברים, הוא מוקיר יושרה, ויש לו מגע אנושי. לא משנה מה הוא עושה, כשמדובר באינטרסים אישיים, במעמד או בכסף, יש לו סייג. סייג זה שומר על יושרתו ועל כבודו; כלומר, הוא לא יחרוג ממה שיושרתו וכבודו מאפשרים כדי לעשות דברים חסרי עכבות שאינם מוצדקים מבחינת צדק מוסרי או אתיקה אנושית. זה קיומה של תחושת בושה. נוסף על כך, לאנשים הניחנים באנושיותם באיכויות של מצפון והיגיון יש השקפות ובחירות משלהם לגבי אכילה, שתייה והוללות, ולגבי המגמות הרעות השונות בחברה. הם בשום אופן לא ינהו אחר מגמות רעות כדי לחיות חיים של בלבול והוללות, תוך התמכרות שרירותית לתענוגות ולהתנהגות מופקרת. יש להם בחירות משלהם כשמדובר בענייני העולם האנושי או במגמות רעות. בחירות אלו עשויות להיות מושתתות על הגינותם ועל טוב ליבם, או על תחושת הבושה שלהם; הדבר תלוי בעניין שעל הפרק. לא משנה עד כמה פופולריים דברים שונים שמופיעים בעולם, ולא משנה עד כמה הם זוכים לאישור החברה והציבור, בעומק ליבם לאנשים כאלה עדיין יש מחשבות והשקפות משלהם על הדברים הללו, והם עדיין יעשו את הבחירות הנכונות שלהם. בליבם הם מאמינים: "לא משנה מהן הנסיבות, אינך יכול לאבד את אנושיותך. אתה תמיד תישאר בן אדם. אינך יכול לעשות דברים שחיות עושות. אינך יכול לעשות דברים ששדים עושים. אינך יכול לדמות את עצמך לחיות ולשדים." לכן לא משנה מה הם עושים, המצפון וההיגיון שלהם מרסנים אותם. ריסון זה פירושו, באופן ספציפי, שהמצפון וההיגיון שלהם כל הזמן מניעים אותם ושולטים בהם. לדוגמה, נניח שאדם כזה ואדם נוסף עוסקים שניהם במסחר. האדם האחר כל הזמן מרמה ועושק אנשים, ומוכר פריט בשווי עשרה יואן בשלוש מאות עד חמש מאות יואן, ואילו הוא מוכר אותו רק בחמישים יואן, ומרוויח רק כדי לקיים את עצמו בקושי. בראותו את האדם האחר מפיק רווחי עתק בעוד הוא עובד שנים ארוכות בשקדנות כה רבה רק כדי להרוויח מספיק כדי לקיים את עצמו בצמצום, הוא תמיד חש צרימה בליבו. גם הוא רוצה להיות חסר עכבות כמו האדם האחר, אך אז הוא חושב: "התנהגות כזו תהיה בניגוד גמור למצפוני. אני לא מסוגל להביא את עצמי לעשות זאת! מה אם איחשף לאחר שאעשה זאת? האם זו תהיה עבירה על החוק? האם אלך לכלא?" אתה מבין, הוא חושב על כך רבות, ובהרהרו בכך הוא חש תחושה מתמדת של נקיפות מצפון. אף על פי שהוא הולך שולל אחר המגמות הרעות השונות של העולם ומושפע מהן, וגם רוצה להרוויח יותר כסף כדי ליהנות מחיים חומריים טובים, לאחר הרהור, בסופו של דבר הוא עדיין אינו מסוגל להביא את עצמו לרמות ולעשוק אחרים. יש האומרים: "אנשים כאלה הם פשוט פחדנים, לא?" חלקם פחדנים, אך חלקם לא; הם פשוט מרוסנים על ידי המצפון וההיגיון שלהם ומרגישים שאינם יכולים לרמות ולעשוק את הזולת. גם אם הם עושים זאת מדי פעם, הם מתחרטים על כך לאחר מכן, וחיים בפחד יומיומי שדבר מה ישתבש ושמישהו יתדפק על דלתם. הם חושבים לעצמם: "לא הרווחתי את הכסף הזה ביושר. אם אנשים יגלו, האם הם ימתחו עליי ביקורת מאחורי גבי? בשום אופן לא אעשה זאת שוב. דעתי נוחה רק כאשר הכסף שאני מוציא מגיע מזיעת אפי, ורק אז שנתי חפה מסיוטים." הם מתייסרים זמן רב לאחר שרימו כך מישהו פעם אחת; הם אינם ישנים היטב, הם לא מסוגלים לבלוע את מזונם, והם תמיד חשים אי-נוחות בליבם. מובן שאדם מסוג זה כמעט ואינו קיים בחברה. החברה מלאה באנשים שהם בני מינם של שדים ושהתגלגלו מחיות; הם אינם מרגישים דבר כשמדובר ברמאות ובעושק של הזולת באופן זה.

גם אם אדם בעל מצפון והיגיון בא במגע לעתים קרובות עם עניינים שונים הכרוכים באכילה, שתייה והוללות, המצפון וההיגיון שלו עדיין ימלאו את תפקידם. הוא לא ינהה אחר הבשר או אחר מגמות רעות כדי לספק את רצונותיו השונים עד תום. במקום זאת קיים סייג – ולא משנה מה הוא אוכל, שותה או נהנה ממנו. הוא חושב: "לאכול אוכל טוב, ללבוש בגדים יפים, וליהנות מהתענוגות הגשמיים הטובים ביותר – הכול הבל. האם באמת לשם כך אנשים חיים?" בליבו של אדם מסוג זה, תענוגות גשמיים, אכילה, שתייה והוללות אינם מספקים את צורכי עולמו הפנימי. הוא חושב לעצמו: "אנשים תמיד חותרים ליהנות מדברים טובים. עכשיו נהניתי מהם בעצמי, ואינני חש שום אושר. מהו בעצם אושר? כיצד אדם צריך לחיות כדי לזכות באושר אמיתי? נהניתי מכל האכילה, השתייה וההוללות הללו, כמו גם מתענוגות גשמיים שונים – האין אלה הדברים שעליהם מושתתים חיי אנוש? האם אלה הם החיים? אם אדם חי כך את כל חייו, רק במרדף אחרי אכילה, שתייה והוללות, ובמרדף אחר תענוגות גשמיים, במה הוא שונה מחיה? אם בני אדם, כמו חיות, חיים גם הם רק בשביל שלוש ארוחות ביום, אינם מבינים את מהותם של החיים, נותרים בלתי מסופקים במחשבותיהם, בעולמם הרוחני ובליבם, ואינם מבינים דברים רבים על החיים, מה הטעם שדור אחר דור יחיה כך?" הצעירים מלאים בסקרנות לגבי העולם. ישנם דברים רבים שהם לא יודעים ושהם לא ראו, ודברים רבים שהם לא חוו, והם מרגישים שאם יצאו ויתמודדו עם העולם, חייהם עשויים להיות מאושרים ומספקים מאוד, או שהם יחיו חיים מופלאים וייחודיים. אך לאחר שהם חווים את החברה באמת, הם נוכחים שהאנושות חיה כך דור אחר דור. כל אחד מעביר את חייו בטיפשות ובבורות בנעוריו ולאחר שעבר דברים מסוימים בחברה חווה סבל רב ורוכש ניסיון חיים מסוים. כולם עוברים את התהליך של מרדף אחר הזדמנויות ואחר תהילה ורווח, והתמקדות באכילה, שתייה, הוללות ותענוגות גשמיים. בבגרותם, אף על פי שרכשו ניסיון חיים מסוים, נראה שהם לא קצרו דבר, והם גם אינם מבינים את מהותם של החיים. האאין חיים שלמים מעין אלה חסרי משמעות? אנשים חשים לעתים קרובות ריקנות בלתי מוסברת. כלומר, כשהם באמת מהרהרים בליבם בחיים ומנסים לחשוב על משהו משמעותי ובעל ערך, הם אינם מצליחים לחשוב על דבר, והתחושה היא שליבם ריק לחלוטין. הם אינם יודעים מדוע זה כך, והם גם אינם יודעים לְמה ליבם אמור להזדקק או היכן הוא אמור למצוא מנוחה. הם מרגישים שאין להם על מה להישען וחשים מבוכה עמוקה, וחושבים לעצמם: "חוויתי לא מעט דברים בחיים האלה, וטעמתי קשיים וכאבים שונים. האם כך בעצם מסתיימים החיים?" כשהם מסתכלים על הזקנים, נראה שגם הם עברו את החיים בדרך זו. הם מרגישים אז שחיי האנשים הם חסרי משמעות. הם תמיד חתרו לתהילה ולרווח, למעמד ולתענוגות גשמיים. כשאין להם אותם, הם נחושים להשיגם; כשהם משיגים אותם, הם חשים קצת אושר ושמחים מעט לזמן מה, אך בטווח הארוך הם לא באמת מאושרים. לאחר שהתרוצצו במשך רוב חייהם, הם עדיין חשים ריקנות, ואין להם דבר ששווה להיאחז בו. הם כל הזמן מרגישים כאילו הם לופתים את האוויר בשתי ידיהם ובה בעת מקווים להפיק מכך משהו. האם תאמרו שזו תחושה טובה? (לא.) אז מה מקור התחושה הזו? (מכך שכל האכילה, השתייה וההוללות בעולם אינם יכולים לספק את צורכיהם הפנימיים של אנשים.) האם כולם חושבים כך? איזה מין אנשים חושבים כך? (אנשים בעלי מצפון והיגיון חושבים כך.) אימרו לי, האם אנשים חסרי מחשבות, חסרי חשיבה הגיונית וחסרי דעת היו חושבים כך? (לא.) אנשים חסרי דעת הם אלה שאין להם מצפון והיגיון; הם מעין בהמות. הם אינם חושבים על עניינים אלה של אנושיות, והם גם אינם שוקלים את חיי האנוש, את העתיד, או באיזה נתיב ללכת. הם אינם מקדישים כל מחשבה לדברים הללו. כל עוד הם יכולים לאכול ולשתות, הם חשים סיפוק. הם פשוט מעבירים מדי יום את הזמן, מתהוללים יום-יום ונהנים מכל יום שהם יכולים. הם אינם שוקלים את העניינים הללו הכרוכים בחיים. אז מה הקשר בין הדברים הללו למצפון ולהיגיון של האנושיות? אם לאדם יש מצפון והיגיון, הוא יפגין רציונליות במעשיו. רציונליות חשובה מאוד לאנשים. כאשר לאנשים יש רציונליות, רוב הזמן הם אינם חיים על פי רגש, אלא חיים באופן רציונלי באותו רגע של ההווה. הם ישקלו: "האם באמת הרווחתי משהו בחיים האלה? האם היה שווה לחיות את החיים האלה? האם עשיתי משהו משמעותי ובעל ערך? האם הדברים שאני חותר אליהם הם מה שאני זקוק לו מבפנים? האם צרכיי הפנימיים סופקו? הם לא סופקו, ואני מרגיש מאוד ריק. שום דבר חומרי, וגם לא חיבת המשפחה או חברות, יכולים לספק אותי בעומק ליבי. דבר מכל זה הוא לא מה שאנושיותי זקוקה לו." הם יחשבו על הדברים הללו באופן רציונלי. כלומר, ככל שהם יתבגרו, כך הם יראו את הדברים הללו באופן רציונלי יותר, ואם הם לא יקבלו תשובות, הם יחושו כאב רב. לפני שיחוו את הדברים הללו, אנשים ישפטו וידמיינו דברים מסוימים במסגרת ההיגיון באופן מתוכנן ותוך שימוש ברציונליות רגילה. אך לאחר שהם עוברים את התהליך של הדברים הללו ומסתכלים לאחור, הם נעשים רציונליים יותר. הם יראו באופן רציונלי את הדברים שחוו ואת הדברים שעברו, והם ייווכחו שהדברים הללו כולם הם הבל, ושדבר מהם אינו משמעותי. מדוע אני אומר זאת? מכיוון שכל מה שאנשים עושים הוא למען אוכל ולבוש, למען שלוש ארוחות ביום עבור בשרם, ולצורך דאגה לתענוגות גשמיים. הם מתחרים על תהילה ורווח, ומתחרים זה בזה. אם אדם חי את כל חייו רק למען הדברים הללו, וחי כמו חיה, הרי שהוא אינו מפותח בהרבה מבעל חיים; לחיים כאלה אין כל ערך. אנשים בעלי היגיון אנושי יהרהרו בדברים הללו בליבם. לכן כשהם יגיעו לגיל מסוים, דפוסי חיים אלה החוזרים על עצמם ללא הרף, כללי המשחק ודרכי הטיפול בעניינים יגרמו להם לחוש עייפות, רתיעה, גועל ומיאוס. בסופו של דבר תתפתח בהם תחושת ריקנות, והם ירגישו שנהנו וחוו את כל הדברים הללו ועם זאת לא קצרו דבר, ולא השיגו שום דבר אמיתי ומוחשי המספק באמת את צורכי אנושיותם. בנסיבות אלה, אנשים בעלי מצפון והיגיון יחקרו, יחפשו ויגששו הלאה: מהם בדיוק חיי אנוש אמיתיים? כיצד בדיוק אדם צריך לחיות את חייו? אנשים חכמים מסוימים יחפשו נתיב בחיים וינסו למצוא אמונה דתית. בהקשר זה אנשים מסוימים באים אל בית האל. הם מגלים שרק דברי האל, ורק האמת, הדרך והחיים שהאל מספק לאנושות, יכולים לספק את צורכיהם. כשהם מבררים שאלות כמו מה ערך החיים ומשמעותם, רק דברי האל יכולים לתת להם את התשובות. רק אז מתפתח בהם צימאון לדברי האל, ובעקבות זאת הם מקבלים את דברי האל ולאחר מכן צועדים צעד נוסף קדימה ומתמסרים אליהם. צימאונם והתמסרותם לדברי האל וקבלתם מושתתים כולם על ניסיון חייהם, ומתהווים הודות להרהוריהם על כמה מחוויותיהם בחיים.

האם מה ששיתפנו עליו זה עתה מופשט לדעתכם? האם אתם מבינים זאת? (זה לא מופשט. אנחנו מבינים.) תוכן זה אינו מופשט ואינו חלול; אלה הכול דברים שאנשים יכולים לראות ולבוא איתם במגע בחיים האמיתיים. אם מישהו חושב ששיתוף על המצפון וההיגיון של האנושיות מנותק מהחיים האמיתיים, ומרגיש שתוכן זה חלול ומופשט מאוד, כאילו זה דבר שקורה בעולם אחר ולא נוגע לאנשים, הרי שלאדם זה יש בעיה, נכון? אינך מבין עניינים הכרוכים בהתנהלות עצמית, ובהתנהלותך העצמית אין לך שום מצפון או היגיון. אז מה אתה בדיוק – שד או חיה? קשה לומר, אך בכל מקרה, אינך בן אדם. אנשים בעלי מצפון והיגיון יכולים לתפוס את המחשבות או הביטויים הכרוכים במצפון ובהיגיון של האנושיות ולהזדהות עימם. אם מישהו אינו יכול להזדהות עם המחשבות או עם הביטויים החיוביים הללו אך יכול להזדהות עם השליליים, הדבר מעיד שאין בו מצפון או היגיון. אנשים מסוימים שאין להם מצפון והיגיון אף נרתעים עמוקות מהמחשבות ומההשקפות ומדרכי ההתנהלות הכרוכות במצפון ובהיגיון של האנושיות, ומרגישים שהם מבישים, מתועבים או מעוררי בוז – לאנשים אלה אין איכויות של אנושיות. אנשים שאין להם איכויות של אנושיות נרתעים מאוד מביטויי המצפון וההיגיון של האנושיות, וגם אינם יכולים לתפוס את המחשבות, ההתנהגויות ועקרונות היישום בפועל הספציפיים השונים שמפגינה אנושיותם של אנשים שאכן יש להם מצפון והיגיון. מכיוון שהם לא מאותו סוג, הם אינם יכולים לתפוס אותם. אימרו לי, האם חיות יכולות להבין על סמך אילו עקרונות אנשים פועלים או מדוע הם פועלים כך? (לא.) חיות אינן יודעות. מה חיות יודעות? הן יודעות מה לעשות ומתי לעשות זאת – רק את הדברים הקבועים הללו: מתי לאכול, כמה זמן לשחק, ולאן בעליהן לוקחים אותן בדרך כלל. אשר לשאלה מדוע בעליהן לוקחים אותן לשם או מדוע לא, אלה דברים שהן לא יודעות. הן גם לא יודעות מדוע כמות המזון שהן מקבלות שונה בין חורף לקיץ, והן גם אינן יודעות מהן כוונות בעליהן מאחורי כל מה שהם עושים עבורן. בעלי חיים רק יודעים: "בכל מקרה, הבעלים שלי טוב אליי. הבעלים שלי נותן לי אוכל טעים כל יום, וגם מארח לי לחברה ומגן עליי. הוא טוב אליי, אז הוא הבעלים שלי. אנשים אחרים אינם מאכילים אותי או מתייחסים אליי יפה, אז הם אינם הבעלים שלי, וגם אני לא קרוב אליהם." חיות יודעות רק את הדברים הפשוטים הללו. באופן דומה, אנשים שהם גלגול של חיות לעולם לא יוכלו להבין או לתפוס את העניינים האלה הכרוכים באנושיות, בהתנהלות עצמית, ובמחשבות והשקפות. גם אם תלמד אותם, כל מה שהם ילמדו ממך הוא דוקטרינות. אך הבנת דבר מבחינת הדוקטרינה אינה הבנה אמיתית שלו; הם אינם מבינים את ההשלכות, והם גם אינם מבינים את הערך של הדברים שאתה מלמד אותם עליהם. לכן, אנשים שהם גלגול של חיות אינם יכולים להבין כאשר מדברים על עניינים הכרוכים במצפון ובהיגיון של האנושיות. שדים יכולים להבין את הדברים הללו מבחינה דוקטרינרית, אך הם אינם מקבלים אותם. הם נרתעים וסולדים מהאמירות הללו, וחושבים שאתה פולט מילים גבוהות, ושאלה הן אמירות המנותקות מחייה האמיתיים של האנושות. בלי קשר לשאלה אם הם אינם מקבלים אותם או אינם יכולים להבין אותם, איני אומר את הדברים הללו על התנהלות עצמית כדי שישמעו מי שהם משל שדים או משל חיות. אם הם מוכנים לקבל אותם כדוקטרינות, זה בסדר; אם הם לא מוכנים, אין לי התנגדויות. לכל איש הסיווג שלו ולא ניתן לכפות עליו. יהיה אשר יהיה סיווגך, דבר זה קובע את הדברים שאתה אוהב. אם אין לך אנושיות ואינך חלק מהאנושות, לא תבין את המילים הכרוכות באמת ולא תהיה מוכן ללכת בנתיב שבו בני אדם צריכים ללכת. רק אנשים שמסווגים כאנושות יהיו מוכנים להקשיב לנושאים הללו הכרוכים בהתנהלות עצמית ובאמת. אם אנשים מסוימים אינם מוכנים להקשיב ואינם יכולים לקלוט זאת, הם אינם חייבים להקשיב. אנשים כאלה אינם מסווגים כאנושות, והאמת אינהמושמעת כדי שתגיע לאוזניהם.

זה עתה הזכרנו שאנשים שיש להם מצפון והיגיון באנושיותם, ככל שהם חווים ונתקלים יותר בדברים כגון אכילה, שתייה והוללות, כך הם מהרהרים כל הזמן בדבר הצרכים הפיזיים שלהם בחיים. ככל שהם חווים יותר אכילה, שתייה, הוללות ותענוגות בשר בחיים, כך הם מרגישים בליבם ביתר שאת שדברים אלה חסרי משמעות וריקים מתוכן. גם אם הם אינם מסוגלים לחדול מאורח חיים זה, הוא אינו מסב להם שמחה והם חשים חוסר אונים רב. מצב זה דוחף אותם עוד יותר לבקש להבין שאלות כמו משמעות החיים ומדוע אנשים חיים. לכן כשהם מקבלים את עבודת האל ומוצאים תשובות לשאלות האלה, הם חשים סיפוק רב בליבם, וחושבים שזו אכן הדרך הנכונה בחיי האדם. כשאדם כזה מקבל את אספקת האמת של דברי האל, הוא מרגיש שהדברים החיוביים השונים והדרישות השונות מאנשים המוזכרים בדברי האל עונים לחלוטין על הצרכים שבאנושיותו, או במידה מסוימת עולים איתם בקנה אחד. לכן הוא יקבל ברצון את דברי האל ואת דרישות האל מאנשים; הוא מאמין שזו באמת הדרך שבה אנשים צריכים ללכת, וכי אלה הם אכן העקרונות שצריכים להיות לאנשים להתנהלות עצמית. מכיוון שיש לו צרכים כאלה ומכיוון שאלה שיקוליו, דברי האל הם האספקה שלו ועזרה שמגיעה בעיתה. כשהוא יקבל את אספקת דברי האל, יהיו לו הרצון והנחישות לרצות את האל ולהפוך לבן אנוש אמיתי על פי דרישות האל. לדוגמה, האנשים הצדיקים שהאל מזכיר, כגון נח, אברהם, איוב ופטרוס – והסיפורים על האופן שבו הם התמסרו לאל וקיבלו את שליחויותיו – הם מה שאדם מסוג זה כמה אליו ומעריץ בליבו במיוחד. הוא מקווה שיום אחד גם הוא יתמסר התמסרות אמיתית ומוחלטת לאל, ממש כמו נח, אברהם והאחרים, והוא גם מצפה שיום אחד הוא יוכל לזכות באישור האל ויהפוך לאחד הצדיקים שהאל מדבר עליהם. הוא כמה להיות אדם טוב, אדם צדיק. הסיפורים על הצדיקים האלה שהאל מספר מרגשים אותו מאוד, ולעתים קרובות ליבו נרגש ושואב השראה מסיפוריהם ומגישותיהם ביחס לאל. מכיוון שהוא ניחן באנושיותו בתכונות של מצפון והיגיון, הוא מסוגל לקחת את הדמויות האלה המוזכרות בדברי האל כמודל לחיקוי וכדוגמאות שיש לפעול על פיהן; זהו גם סימן לכך שיש לו מצפון והיגיון. מובן שסוג כזה של ביטוי הוא גם תנאי בסיסי לכך שאדם יוכל לקבל את דברי האל ולהתמסר אליהם, ולאחר מכן להיטהר ולהיוושע. אם נשפוט על פי ביטוייו של אדם כזה ומה שהוא חושף בתהליך של חוויית החיים, הוא לפחות אינו אטום וחסר רגש. הוא אינו אדם חסר מחשבות, והוא גם אינו אדם שאין לו שום השקפות על החיים, על המציאות או על דברים כמו אכילה, שתייה והוללות. יש לו דעות, יש לו השקפות משלו, ויתרה מכך יש לו מחשבות והשקפות חיוביות. כלומר הוא אינו אטום וחסר רגש ביחס לדברים השונים בחיים, אלא הוא חושב עליהם. במיוחד לאחר שחווה כל מיני מהמורות, תבוסות וכישלונות, וטעם את השמחות והיגונות של החיים, הוא חש ביתר שאת שחייו ריקים וחסרי ערך אם יימשכו כך; שאם הוא רק יעבור בעולם הזה ויתנהל כך, אין לכך שום ערך ומשמעות; ושהוא בסופו של דבר לא ירוויח דבר מהתנהלות בדרך זו. הוא ירגיש חוסר נכונות להשלים עם כך, והדבר יהיה בלתי נתפס בעיניו: "האם כך באמת אנשים צריכים לחיות, להעביר את כל חייהם בצורה כזו? מה הטעם בכך שדור אחר דור חי בדרך זו?" אתה מבין, אף על פי שבסופו של דבר הוא אינו מגיע למסקנה כיצד אנשים צריכים לחיות, לכל הפחות הוא חושב על כך. הוא אינו שקוע באכילה, בשתייה, בהוללות, ובהנאה מנוחות הבשר, מחיבת משפחתו או מהאושר שבחיי המשפחה, ורק מעביר את ימיו בערפול חושים. גישתו לחיים היא בהחלט לא רק העברה של הזמן, מכיוון שמחמת ההיגיון השולט בו, הוא מרבה להרהר. דברים כמו אכילה, שתייה, הוללות ותענוגות הבשר בהחלט לא יספקו את צורכי ליבו. בנסיבות אלה הוא יחפש דברים שיכולים לספק את צורכי ליבו. בסופו של דבר, רק דברי האל ועבודת האל יכולים לספק את התשובות לשאלות החיים האלה שהוא מהרהר בהן, ולספק את הצרכים של ליבו.

אם אדם רק מעביר כך את חייו יום אחר יום, שנה אחר שנה, בלי לשקול לעולם באיזה נתיב עליו ללכת או כיצד עליו לחיות; אם, לאחר שחווה תבוסות, כישלונות, מהמורות ותלאות וטעם את טעם השמחות והיגונות של החיים הוא עדיין אינו שוקל את הדברים האלה כלל, אין לו שום השקפות על החיים או על האופן שבו עליו להתנהל, והוא ממשיך לחתור לתהילה, לרווח, למעמד ולתענוגות, ואף להוט במיוחד להתבוסס בתוך מגמות מרושעות שונות – ואין לו שום מודעות, הוא אינו חש מצוקה או כאב, ואינו מרגיש שחיים כאלה ריקים מתוכן – אזי אדם כזה בהחלט אינו בן אנוש. לו היה בן אנוש, ברגע שהיה מגיע לגיל מסוים הוא היה חושב על שאלות אלה הנוגעות לחיים. יש מי שמתחילים להרהר בענייני החיים בשנות העשרים לחייהם: "דור הסבים והסבתות שלי ודור ההורים שלי כולם חיו כך. האם גם אני אחיה כמותם, אתחתן ואביא ילדים בגיל מסוים וזהו, כך יהיו כל חיי? האם אני באמת חי רק כדי לגדל ילדים ולהתרבות? אם אדם חי כך כל חייו, זה חסר משמעות. אם דור אחר דור חי כך, האין זה ריק מתוכן?" אנשים אלה מרגישים בליבם במעומעם שהעתיד ריק ולא בטוח. הם מרגישים ש"אם אדם רק חותר לאכילה, לשתייה, להוללות ולתענוגות הבשר כל חייו, ואז מביא ילדים ומגדל אותם, ודואג שיטפלו בו לעת זיקנה ויעניקו לו קבורה ראויה, והוא יכול ליהנות משנותיו המאוחרות בשלווה – אם הוא רודף אחר מטרה זו, חייו יהיו כה חסרי משמעות!" עוד בטרם החלו באמת לחוות את החיים, הם כבר רואים שהדרך שלפניהם חשוכה ונטולת אור; הם כבר ראו כל שלב מתוכנן מראש בחיים שלפניהם. הם מרגישים בתוכם במעורפל שחיים כאלה חסרי משמעות ושאין להם למה לצפות! אנשים מסוימים המגיעים לשנות העשרים לחייהם, מתחילים לחשוב על הקמת משפחה, על קריירה ועל חיים טובים, וכיצד לאפשר להוריהם ליהנות מחיים טובים. וישנם גם מי שתמיד יש להם שאיפות; הם תמיד רוצים להתעשר או להפוך לנושאי משרה, להתבלט מעל כולם ולהביא כבוד לאבותיהם. בקצרה, בין שהם מושפעים מהוריהם ובין שהם מושפעים מהחברה, הם אינם יודעים להרהר על החיים. הם מאמינים באמונה שלמה שהחיים מסתכמים רק באוכל טוב, בבגדים יפים ובחיים טובים, והם אינם שוקלים שום דבר אחר. אנשים מסוימים חווים תבוסות רבות לפני שהם רואים בבירור שהחברה הזו והאנושות אינן טובות כפי שאנשים מדמיינים, והם מתחילים לשקול כיצד לחיות חיים בעלי ערך ומשמעות, כאלה שלא יחלפו לריק. אנשים כאלה מהווים מיעוט קטן ביותר. בקצרה, כל מי שמהרהרים בערך החיים ומבינים שאנשים חייבים לטפל בעניינים מעשיים בעודם בחיים, הם אנשים שיש להם מצפון והיגיון. העובדה שהם מהרהרים בדברים האלה מעידה שערכיהם שונים מערכיהם של אחרים. הערכים שלהם אינם מסתכמים באכילה לשובע ובהנאה מדברים יפים, וכן בשגשוג, בהתבלטות מעל כולם ובהשגת עתיד מזהיר בחיים האלה, ותו לא. ישנם אנשים רבים בעלי עתיד מזהיר, כמו אותם פקידים בכירים – האם מחכה להם בסוף משהו טוב? האם הם חיים באושר? אם תסתכל על חייהם מקרוב, מאחורי הקלעים, תראה שגם הם אינם מאושרים. זה גורם לך להרגיש שאם גם אתה תחפש מעמד ועתיד מזהיר, גם אתה תהיה אומלל, בדיוק כמותם. אנשים בעלי מחשבות של אנושיות רגילה יהרהרו: "הפקידים הבכירים האלה אינם מאושרים, מה שמוכיח שהנתיב שבו הם הולכים שגוי. מהו אם כן הנתיב הנכון שבו אנשים צריכים ללכת, שבאמת יכול להביא נחמה לליבם?" ליבם של אנשים זקוק לדבר מה שינחם אותם. מקור הנחמה הזה אינו תענוגות חומריים כמו כסף, בתי יוקרה או מכוניות מפוארות, והוא גם אינו איש סוד שיכול לעמוד איתם באומץ מול תלאות, קל וחומר אין אלה נישואים מושלמים או ילדים מסורים. דבר מכל אלה אינו יכול באמת להביא נחמה לליבם של אנשים. מה שבאמת יכול להביא נחמה לליבם של אנשים הם הדברים שליבם זקוק להם. הם צריכים לקבל תשובות מסוימות; כלומר, ישנם דברים מסוימים שאנשים רוצים להבין במהלך החיים: מאין באים אנשים? מתי הם ימותו? מי שולט במוות? האם יש דבר כזה בחיים, גורל? מי אחראי לגורל? אם הוריו של אדם אחראים לו, מי אם כן אחראי לגורלם של הוריו? הורים אינם יכולים אפילו לשלוט בגורלם שלהם, אז האם הם יכולים לשלוט בגורל ילדיהם? וכיצד אנשים צריכים להתנהל? כיצד עליהם להתנהל כדי שחייהם יהיו כדאיים, וכדי שלא יעברו בעולם הזה לריק? אם לאנשים יש נשמות, האם לאחר שהם מתים יש לנשמותיהם לאן ללכת? אם לנשמות יש לאן ללכת, האם זה קשור לחיים האלה? מה אנשים חייבים לעשות בחיים האלה כדי שנשמותיהם יוכלו להגיע למקום טוב לאחר המוות? כיצד הם יכולים להימנע מהגעה למקום רע או לשנות לצורך כך את מסלולם? כל אלה שאלות שאנשים צריכים לחשוב עליהן. כשאנשים חושבים על השאלות האלה אך אינם יכולים לקבל תשובות, האם הם חשים מיוסרים מבפנים? (כן). ככל שאתה מתקשה יותר לקבל תשובות, כך אתה חש מיוסר יותר מבפנים, ומצב הרוח שלך ירוד יותר ואינו מאפשר לך ליהנות מהחיים, מחיבת המשפחה או מאהבה רומנטית – מכיוון שלא משנה כמה אתה נהנה מהם, הדברים האלה יכולים רק באופן זמני למלא את הריקנות בליבך. ברגע שתסיים ליהנות מהדברים האלה, עמוק בפנים תרגיש ריק עוד יותר, מכיוון שהדברים שברשותך או שאתה נהנה מהם באופן זמני רק מאלחשים את ליבך ומספקים את צרכיך הזמניים; הם אינם יכולים לספק תשובות לשאלות שאתה מהרהר בהן. בסופו של דבר, לא משנה כמה כסף יש לך, כמה אתה נהנה מחיי חומר טובים או כמה ילדים יש לצידך שמכבדים אותך, דבר מזה אינו יכול לענות על השאלות האלה שבעומק ליבך, ודבר מזה גם אינו יכול לעזור לך למצוא את התשובות שאתה רוצה. כלומר, הדברים שאתה נהנה מהם בחיים האלה, הדברים שכבר השגת, אינם יכולים לצפות את עתידך ולומר לך לאן תלך לאחר שהחיים האלה יסתיימו, ואם תבוא על עונשך או תזכה בתגמול. איש אינו יכול לתת לך תשובה מדויקת לשאלות האלה, ואינך יכול למצוא תשובות מדויקות בספרים או במשאבים מכל סוג שהוא. אם בעת הרהור בשאלות אלה אתה מרגיש במעומעם שהחיים ריקים מתוכן – שההנאה מחיבת המשפחה היא ריקה, שההנאה מאהבה רומנטית, מנישואים ומהמשפחה היא ריקה, שההנאה ממסירותם של הילדים היא ריקה, ושההנאה מדברים כמו אכילה, שתייה והוללות היא כולה ריקה – ואם ככל שאתה נהנה יותר מהדברים האלה ומשיג יותר מהם, כך תחושת הריקנות הזו הופכת לחזקה ומכבידה יותר – אזי תרגיש ביתר שאת שלצורך נחמה ליבך זקוק למשהו אחר מלבד הדברים האלה. דבר זה יאיץ בך ביתר שאת לחפש דברים שיכולים להביא נחמה לליבך, ולחפש את התשובות לחיים ואת נתיב החיים. כאשר לא ניתן להשיג את הדברים האלה, אנשים מאמצים גישה חסרת אונים ושטחית ביחס לענייני העולם: "אני פשוט אחיה כך. כך מכל מקום אנשים חיים כל חייהם." לא משנה עד כמה נחמדים הדברים שיש לאדם בעל מצפון והיגיון או שהוא נהנה מהם, הכול ריק מתוכן עבורו. אנשים כאלה אינם כמו מי שהם בני מינן של הבהמות, שלעולם אינם יודעים שובע ולא משנה כמה הם אוכלים, ולעולם אינם מסופקים ולא משנה כמה הם נהנים, ואשר אפילו חושבים: "מוטב שאנשים ייהנו כך כל חייהם. בחיים האלה, מוטב להיות עשיר ובריא." זהו ההיגיון של אנשים שהתגלגלו מבעלי חיים. האמרה הזו – "מוטב להיות עשיר ובריא" – היא פילוסופיית החיים שהם מפיקים לאחר שחוו את החיים. אולם אדם שיש לו מצפון והיגיון השומע את המילים האלה, חושב: "להיות עני זה אכן רע; כשאין לך כסף אבל אתה זקוק לו, זה מעמיד אותך בבעיה. אבל האם כסף יכול לפתור את בעיית הריקנות? הוא בשום אופן אינו יכול לפתור אותה. גם כשיש יותר מדי כסף זו טרחה. תמיד יש מי שחומדים אותו, ולא תדע איפה בטוח לשמור אותו. זה לא בטוח לשים אותו בבנק, אינך מרגיש שום ביטחון בהשקעתו, ובכל מקרה אינך יכול לבזבז כל כך הרבה. לאחר זמן מה שתוציא את הכסף על תענוגות של אכילה, שתייה והוללות, מגורים בבית יוקרה ונהיגה במכוניות מפוארות, ולאחר שתיהנה מהתרפסותם של אנשים, מהערצתם ומהערכתם, בעודם הולכים אחריך ומקיפים אותך בכל אשר תלך כמו נחיל מזמזם ללא הרף של זבובי בשר שאינו מרפה ממך ולו לרגע – תחוש מבפנים סלידה, ותחשוב כמה נפלא יהיה למצוא מקום להיות בו בשקט לזמן מה ולמצוא מנוח לדעתך. גם אם תוכל לטייל בעולם ולהרחיב את אופקיך, לאחר מכן, כאשר תמצא שקט פנימי, עדיין תרגיש שחיים כאלה הם חסרי משמעות, ותרגיש ריק עוד יותר." למעשה, כשאנשים מרגישים ריקנות ביחס לכל זה, ליבם זקוק לנחמה. כלומר, כשהם מגיעים לגיל מסוים ולשלב מסוים בנתיב החיים, יהיו להם שאלות ותהיות רבות על החיים שהם אינם מבינים, שיהיה עליהם לקבל עליהן תשובות ולפתור אותן. כשלא ניתן לפתור את השאלות האלה, לא נותר להם אלא לחיות כמו גופה מהלכת, להתמודד עם כל דבר בחוסר רצון, ונקודות המבט שלהם על כל דבר הן שליליות ופסיביות במיוחד, ולא פרואקטיביות. אלה הן כמה מהתחושות לגבי החיים של אנשים הניחנים באנושיותם במצפון ובהיגיון.

כשאנשים הניחנים במצפון ובהיגיון מגיעים לגיל מסוים, מלבד תחושות מסוימות שיש להם לגבי החיים יהיו להם גם תובנות מסוימות על חיי האדם והם יהרהרו בשאלות שונות. מכיוון שיש להם מצפון – או ליתר דיוק, מכיוון שלאנשים כאלה יש לב ורוח – בהשפעתם המתמדת של המצפון וההיגיון שלהם הם יהרהרו בשלבים שונים של החיים בשאלות שונות: כיצד יש להתייחס לכל מיני אנשים? כיצד אדם צריך להתייחס להוריו ולילדיו? מהי באמת מהות החיים? בחיים, מהי באמת מהותם של אכילה, שתייה ותענוגות, ושל תהילה, רווח, מעמד וסיכויים לעתיד? לאחר שחוו את שלבי החיים השונים, גם אם הם אינם מבינים את האמת, הם יסיקו כמה מסקנות על החיים. הם יסיקו מסקנות מכיוון שהם מהרהרים. מסקנות אלה עשויות להיות אובייקטיביות או להיות תובנות אישיות בלבד. אך לכל הפחות אנשים בעלי מצפון והיגיון כבר עברו דברים מסוימים בתהליך של חוויית החיים. משצברו מידה מסוימת של ניסיון חיים, הם ירגישו: "בחיים האלה, דברים רבים אינם מתנהלים כפי שאדם רוצה; דברים רבים אינם בשליטתו של אדם. כביכול אי שם בנסתר, השמים סידרו הכול." זוהי תובנה שהם מפיקים מחוויית החיים, וזהו גם אחד מהישגיהם. מבחינת האנושיות, הישג זה הוא הרהור מסוג חיובי וטבעי מאוד שנוצר כתוצאה מתפקוד המצפון וההיגיון. מדוע יש להם הרהור מסוג זה? מכיוון שבתהליך חוויית החיים, ישנם דברים רבים שמתנהלים כרצונם וישנם דברים שלא, ישנם דברים שעולים בקנה אחד עם תשוקותיהם וישנם דברים שלא. בתהליך החוויה של דברים אלה, הם כל הזמן יפיקו לקחים ובסופו של דבר יגיעו למסקנה: לאנשים יש גורל. בין שחייו של אדם מתנהלים על מי מנוחות ועל פי רצונו, ובין שהם מלאים במהמורות ובאכזבות, בין שהם כרוכים בסבל ובין שבאושר, יש דבר כזה גורל. על סמך זה הם יהרהרו בכמה שאלות: "זה שלאנשים יש גורל זה דבר ודאי, אבל האם אנשים בוחרים את גורלם? האם הוריהם מעצבים אותו? נראה שלא כך הדבר. אם הורים מעצבים וקובעים את גורלם של ילדיהם, הרי שכל הורה היה מקווה שילדיו יצליחו ויתבלטו מעל כולם, ושיהיו להם חיים מאושרים המתנהלים בהתאם למבוקשם. אבל מדוע חיי לא התנהלו על פי רצון הוריי, וגם לא על פי רצונותיי שלי? ברור שהגורל אינו נקבע על ידי אנשים. לומר שהטבע מעצב את גורלם של אנשים זה דיבורים בעלמא; זה לחלוטין בלתי אפשרי. בהחלט ישנו ריבון, השמים, שמסדר את העניין הזה בעולם הנסתר." לאחר שחוו כמה משלבי החיים, יש להם כמה תובנות. ולגבי שלבי חיים מסוימים שהם טרם חוו, הם שואבים הבנה ותובנות מסוימות מהוריהם או מאבות-אבותיהם; מובן שגם אלה הן תובנות על החיים. קודם כול, הם מאמינים בגורל, ועל סמך זה הם מאמינים שהשמים קיימים. האם זה אובייקטיבי? (כן). יש מי שיגידו אולי: "מה שאתה אומר אינו אובייקטיבי. גם אנחנו בני אדם, אבל אנחנו לא חושבים כך." כשאנו אומרים שאנשים בעלי מצפון והיגיון מהרהרים בשאלות החיים, אין פירוש הדבר שהם פשוט יושבים שם בחוסר מעש וחושבים על כך במשך ארבעים וחמש דקות כאילו היו בשיעור, ואז מגיעים לתשובה. אלא שככל שהם מתבגרים וחווים יותר ויותר דברים, הם זוכים בתובנות על החיים בלי שיהיו מודעים לכך כלל. התובנות האלה אינן מתהווות בן לילה, וגם אינן מגיעות לאחר שנה. מגיל שלושים, אולי, הם מתחילים לחוות את החיים ולבוא במגע עם החברה ועם אנשים אחרים; לאחר שהם חווים בהדרגה דברים שונים, הם צוברים אט אט ניסיון, ודבר זה מוביל אותם למסקנה כזו. כלומר, בהגיעם לגיל מסוים, לאחר שעברו כמה ממסעות החיים, אנשים בעלי מצפון והיגיון יאמינו קודם כול שלאנשים יש גורל, ושגורלם נתון לריבונות השמים ולסידוריהם; הם מסיקים את המסקנה הזו. מה עוד הם מסיקים? "בין שאדם נהנה מברכות או סובל מקשיים בחיים האלה, בין שהוא עני או עשיר, בין שהוא הופך לפקיד בכיר ובין שהוא בסך הכול אדם פשוט – דבר מכל זה אינו תלוי בו." אם חושבים על כך מנקודת מבט אנושית, מי אינו רוצה להיות נושא משרה, ליהנות מחיי חומר טובים, ולחיות חיים מאושרים ונטולי קשיים שבהם הכול מתנהל כרצונו? אך שאיפות כאלה לא בהכרח יתממשו; גורלו של כל אדם שונה. לדוגמה, יש מי שנראים חסרי ייחוד ומוזנחים בצעירותם, אך בבגרותם זוכים להצלחה; אנשים לא מצליחים לתפוס זאת. למשל נערה שמגיל צעיר הייתה חדורת מוטיבציה להצטיין; היא מצליחה בלימודיה ומראֶה החיצוני נאה במיוחד. אבל מה עולה בסופה? היא מתחתנת עם פרחח, סופגת מדי יום מכות, וילדיה אינם יפים כפי שדמיינה; מראה כולם מוזר ובלתי מושך. היא כל כך חדורת מוטיבציה, היא נראית כל כך טוב ויש לה כל כך הרבה מחזרים, ובכל זאת לאחר שבררה בין כל האפשרויות שלה, היא בחרה בסופו של דבר בפרחח; זה דבר שאיש לא ציפה לו. או למשל צעיר אחר, שאפתן במיוחד, שחולם להפוך כשיגדל לגנרל או למושל מחוז. מה עולה בסופו? כשהוא גדל, הוא מתפרנס מחקלאות. הוא משכיל למדי, מרכיב משקפיים כל היום ומדבר ברהיטות. לכל מקום שהוא הולך, הוא מספר לאחרים מעשיות וסיפורים מההיסטוריה. הוא יודע הכול, מאסטרונומיה ועד גאוגרפיה, ומסוגל להגיד עתידות. אבל בסופו של דבר, הוא אינו משיג דבר ונשאר חקלאי כל חייו. דברים אלה מראים שהשמים מסדירים את גורלו של אדם לאורך חייו. גם אם יש לך שאיפות ומשאלות טובות, הן לא בהכרח יתממשו, וגם אם אין לך, אולי מזל טוב יפקוד אותך במפתיע. דבר זה מגשים את אמרתם של הכופרים שלשמים יש עיניים. הדבר מסור לחלוטין לריבונות הבורא ולסידוריו. יתר על כן, כל מי שעני עכשיו, לא בהכרח יהיה עני כל חייו. כשאדם עני, אשתו עשויה לזלזל בו ולעזוב אותו. אולם כמה שנים מאוחר יותר, עסקיו משגשגים והוא הופך למיליונר, נוהג במכוניות מפוארות, גר באחוזה, ועוטה זהב וכסף. אשתו רוצה אז לחזור, אבל הוא מעדיף לא להתחתן שוב לעולם מאשר לקבל אותה בחזרה. אתה מבין, לאשתו פשוט אין מזל טוב; נגזר עליה להיות ענייה. לאדם אין שליטה אם יהיה בחייו עני או עשיר. לעולם אינך יודע מתי אתה עשוי להתעשר, ואינך יודע לעולם מה עלול לגרום לך להפוך לעני. עשירים מסוימים חושבים שיהיו עשירים כל חייהם, ולכן הם מזלזלים בעניים ומתעלמים מהם. אולם כמה שנים מאוחר יותר הם הופכים לעניים, ומי שהם נהגו להתעמר בהם ולהתעלם מהם עשירים מהם כעת, ואין להם שום רצון להתייחס אליהם. מלבד ההבנה שהעושר או העוני אינם בשליטתו של אדם, לאילו תובנות נוספות על החיים מגיעים אנשים בעלי מצפון והיגיון? יש האומרים: "בחיים האלה, גם אם אינך עושה דברים טובים, אל תעשה רע. לשמים יש עיניים! תראה את המשפחה הזאת; הם רקובים עוד מדור הסבים והסבתות שלהם, תמיד מרמים ופוגעים באחרים. ומה קרה להם בסופו של דבר? נכדם נענש ונולד נכה. לכן, אל תעשה רע. לשמים יש עיניים; אם תעשה רע, תבוא על עונשך במוקדם או במאוחר!" אנשים בעלי מצפון והיגיון שאינם מבינים עוד את האמת חווים דברים רבים וסובלים רבות. כשהם יגיעו לשנות החמישים או השישים לחייהם, כבר יהיו להם תובנות שונות על החיים. תובנות אלה מסתכמות בסופו של דבר בקיומם של גורל ושמים; בכך שבעולם הנסתר גורלם של אנשים נתון לריבונותם ולסידוריהם של השמים; בכך שאנשים באים על עונשם לאחר מותם; בכך שאדם צריך לא לעשות רע; ובכך שלא משנה איזה רע אדם עושה, לשמים יש עיניים והם צופים. אל תחשוב שלאחרים אין מושג שעשית רע; אנשים אולי לא מודעים, אבל השמים יודעים גם יודעים. את החובות שאדם חב בחיים אלה יש להחזיר בגלגול הבא, ויידרשו אולי כמה גלגולי חיים אפילו כדי להחזירם. אתה מבין, מימי קדם ועד ימינו, סופם של כל מי שעשו יותר מדי רע היה מר והם באו על עונשם. היו שרצחו יותר מדי ונענשו; במשך מאות שנים, הם לא התגלגלו כבני אדם ולו פעם אחת. הם התגלגלו ללא הרף כפרות וכחזירים, ולאחר שנשחטו התגלגלו שוב כחזירים וכפרות, ועברו את המעגל הזה דור אחר דור. זה הגמול על מעשים. גם אם אנשים בעלי מצפון והיגיון אינם מבינים את האמת, עדיין יכולות להיות להם תחושות מסוימות לגבי ענייני החיים, הם מסוגלים להבין דברים חיוביים מסוימים, ובסופו של דבר לקבל תשובות חיוביות מסוימות. תשובות חיוביות אלה מאפשרות להם להפיק כמה עקרונות להתנהלות עצמית שצריכים להיות לאנשים, ואת נתיב ההתנהלות העצמית שבו אנשים צריכים ללכת. כשהם חיים כך את כל חייהם, הם יכולים לפחות לעשות פחות רע ולהינצל מענישה מסוימת. ככל שלאנשים יש יותר ניסיון חיים וככל שהם זוכים ביותר תובנות על החיים, כך הם יכולים להתמודד בצורה נכונה יותר עם עתידם ועם סיכוייהם, וכך הם יכולים לתת לדברים להתנהל במסלולם הטבעי, ולאפשר לכל דבר לקרות באופן שהוא אמור לקרות, במקום לנסות בכוח ובמכוון לשלוט בכל הדברים האלה. לדוגמה, בדברים כמו סיכוייהם העתידיים של ילדיהם ונישואיהם, או האופן שבו ילדיהם מתייחסים לקשישים, הורים ייתנו לדברים להתנהל במסלולם הטבעי ויתמודדו עם הדברים האלה בצורה נכונה, במקום לנקוט אמצעים מלאכותיים או לנהוג באופן קיצוני כדי לתמרן את הכול. לכן, כשלאדם יש תובנות כאלה על החיים, במידה מסוימת הוא יכול לציית לסידורי השמים ולסידורי הגורל, ולעשות פחות דברים טיפשיים או לא לעשותם כלל.

ישנן תובנות רבות שניתן להפיק לגבי החיים. מלבד אלה שזה עתה שיתפנו עליהן, אילו עוד תובנות היו לכם? (גם לידה, הזדקנות, מחלה ומוות אינם בשליטתם של אנשים). נכון, לידה, הזדקנות, מחלה ומוות אינם בשליטתם של אנשים. אתה מבין, אנשים מסוימים שהם בריאים ביותר, לפעמים מצטננים ומתים בתוך ימים אחדים. לעומת זאת, אנשים מסוימים שהם חולניים ונוטלים תרופות כל השנה, בכל זאת מאריכים חיים עד שנות השמונים לחייהם. מתי אדם מת, גם זה אינו בשליטתו; זה לא משהו שאפשר לבחור. אילו עוד תובנות על החיים ישנן? (אהבה רומנטית ונישואים גם הם אינם בשליטתו של אדם). אנשים אינם יכולים לראות בבירור דברים רבים באותו זמן, אך בגיל מסוים הם יגיעו לכמה תובנות. לדוגמה, ישנם דברים רבים שבני אדם אינם יכולים לייצר; הם אינם משתנים על פי רצון האדם, וגם אינם נקבעים על ידו. אימרו לי, עבור אדם שמסוגל להרהר בשאלות האלה ולהגיע לתובנות האלה על החיים, כשהוא שומע את דברי האל, האין הדברים מתבהרים בליבו במידה ניכרת? (כן). אם הוא יכול לקבל תשובות מדברי האל, האם הוא יכול לקבל את דברי האל? האם הוא יכיר באמיתותם של דברי האל? (כן, הוא יכיר בה). לאחר שאנשים בעלי מצפון והיגיון חווים כמה משלבי החיים, הם יגיעו לכמה תובנות על החיים. הנקודה הבסיסית ביותר מבין התובנות הללו היא אמונה בגורל ואמונה שהאל קיים. על בסיס זה, כשהם באים בפני האל, דברי האל מספקים בידם תשובות וגם מספקים להם נתיב, מאשרים את התובנות שהם השיגו בתהליך חוויית החיים, וגם מספקים להם תשובות ספציפיות. כלומר, דברי האל משלימים בצורה מושלמת כמה פרטים ספציפיים שהם לא הצליחו להבין בתהליך של חוויית החיים, הם עוזרים להם להבין טוב יותר ולהאמין ביתר שאת שהאל קיים, ושאין כל ספק שהאל ריבון על גורלם של אנשים. הבסיס הזה היה להם מלכתחילה, והם כבר השיגו תשובות כאלה בתהליך של חוויית החיים. כשהם באים בפני האל ומבינים מדבריו את האמת, דבריו גורמים להם להאמין ביתר שאת בקיומו ובעובדה שהוא ריבון על גורלם של אנשים. כלומר, דברי האל מאפשרים להם לאשר שהתובנות שלהם נכונות ומדויקות. לכן על בסיס התובנות שיש להם על החיים, הם מאמינים ביתר שאת שהאל אכן קיים, ושאף על פי שלא ניתן לראותו או לגעת בו, קיומו אינו מוטל בספק. למעשה, כבר הייתה להם מודעות ותחושה לגבי זה לפני שהם באו בפני האל. כשהם מקבלים אישור מדברי האל, אמונתם באופן טבעי מתחזקת; במקום להפוך לספקנים יותר, אמונתם באל ובקיומו רבה ועזה יותר. כתוצאה מכך הם מתקשים פחות מרוב האנשים לקבל את דברי האל. ממש כמו איוב – מה הייתה התובנה שלו לגבי החיים? "יְהוָה נָתַן וַיהוָה לָקָח יְהִי שֵׁם יְהוָה מְבֹרָךְ" (איוב א' 21). לפני שהאל העמיד אותו בניסיון, ולפני שהאל התייצב מולו פנים אל פנים, הוא כבר הרגיש זאת. לכן כשהאל העמיד אותו בניסיון, הוא האמין בליבו ביתר שאת כי הניסיון הוא מעשה ידי האל, וכי אין לטעות בכך. כלומר, כשהאל העמיד אותו בניסיון, הוא לא התחיל מחוסר ידיעה מוחלט של הכרת האל ולא בא במגע לראשונה עם מעשי האל ולמד להכירם ולהכיר בריבונות האל; אלא הוא כבר הבין ותפס את מעשי האל ואת ריבונות האל. על בסיס זה, הוא שב ואישר שהידע והתובנות שלו היו נכונים, ושהאל אכן פועל בדרך זו. אשר לאנשים בעלי מצפון והיגיון, כשהם באים בפני האל לאחר שהשיגו תובנות על החיים, הם כמעט ואינם מתקשים לקבל את דברי האל. הם יכולים להאמין ביתר שאת שדברי האל נכונים. אלא שחסרים להם פרטים רבים בתובנות שלהם על החיים, ודבר זה גורם להם להאמין ביתר שאת ומאשר כי הידע שלהם נכון, ולא מותיר בהם ספקות לגבי האל. מכיוון שאין להם ספקות לגבי האל והם מאמינים באמונה שלמה בקיומו, האם קשה להם לקבל את ריבונות האל ואת דבריו? בהשוואה למי שאינם מאמינים או מכירים כלל בקיומו של האל, או שמטילים בכך ספק, האם קשה להם פחות? (כן). גם אם צביונותיהם המושחתים מעכבים בעדם, גישתם כלפי דברי האל והאמת מושתתת לפחות על יסוד אמונתם האיתנה ונטולת הספקות שהאל הוא ריבון האנושות. כלומר, כשהאל מעמיד אותם בניסיון או מייסר ושופט אותם, ראשית, הם לפחות אינם מתכחשים לקיומו של האל; שנית, הם אינם מטילים ספק בריבונות האל; ושלישית, הם אינם דוחים את ריבונות האל. במקום זאת הם מתמקדים אך ורק בפתרון צביונותיהם המושחתים. מצב זה שונה ממצבם של מי שאינם מאמינים כלל שהאל קיים או שספקנים לגביו. אשר למי שאינם מאמינים כלל בקיומו של האל, כאשר ייסוריו ושיפוטו של האל באים עליהם, או כשהאל קובע סביבות כדי להטיל עליהם משמעת, הם קודם כול מתנגדים לאל. הם מתכחשים לקיומו של האל ואומרים: "זה לא מעשה ידי האל; האל לעולם לא היה פועל בדרך זו!" או "איפה האל? זה מעשה ידי אדם!" הם מתנהגים ומשמיעים הצהרות האופייניות לחסרי אמונה. לעומת זאת, מי שספקנים לגבי האל תוהים תמיד: "האם זה מעשה ידי האל? אני פשוט לא מאמין שהאל היה פועל בדרך זו. האל אוהב אנשים ודואג להם; האם הוא היה מפעיל כך את ריבונותו? אני לא חושב שהוא היה עושה זאת. בכל מקרה, אני לא רוצה לקבל את זה; אם משהו לא תואם לתפיסות שלי, אני לא מקבל אותו!" אתה מבין, שני סוגי האנשים הללו מחזיקים בגישות שונות כלפי ייסוריו ושיפוטו של האל, כלפי המשמעת שלו וכלפי ניסיונותיו. אשר למי שניחנים באנושיותם בתכונות של מצפון והיגיון ומאמינים באמת ובתמים בקיומו של האל, כשהאל קובע סביבות כדי להעמיד אותם בניסיון, הם קודם כול מתייחסים לסביבות שהאל סידר מנקודת המבט של האנושות הנבראת. בהתייחסותם לבורא ולאל יש בליבם גישה של התמסרות. גישתם אינה הטלת ספק, דחייה או התכחשות, אלא הם מאמינים כי "זהו מעשה ידי האל; זה נתון לריבונות האל." אף על פי שגם הם עשויים לפתח מרדנות ותפיסות, ולנסות להתווכח, לפחות גישתם כלפי הסביבות היא: "זהו מעשה ידי האל; האל ריבון על הכול." יתר על כן, הם לפחות לא יטילו ספק בקיומו של האל; זה משהו שפשוט לא יקרה. לכן לא משנה איזו עבודה האל עושה עליהם, גישתם כלפיו היא גישה של יציר בריאה כלפי האל, ולא גישה כלפי אדם מן השורה. האין גישתם של אנשים בעלי מצפון והיגיון כלפי האל שונה מזו של חסרי אמונה ושל אנשים שמטילים בו ספק? (כן).

חסרי אמונה מתייחסים לאל כאילו היה אוויר, ואפילו כאל אדם מן השורה שמעמדו שווה לשלהם. כשלא קורה להם דבר, יש למי שמטילים ספק באל דמיונות ריקים ומעורפלים ביחס לאל; כשהם נתקלים בבעיות, הם מתמלאים בכל מיני חשדות, ספקות ואפילו פקפוק ביחס לאל. לעומת זאת, מי שניחנו במצפון ובהיגיון מתייחסים לאל לכל הפחות בגישה של יציר בריאה ביחס לבוראו, מכיוון שהם בטוחים בליבם שהאל קיים ובטוחים בזהותו ובמהותו, ולא משנה אילו תפיסות או מרדנות הם מפתחים כלפיו. האם ההבדל בין אנשים מסוג זה לשני הסוגים הקודמים הוא גדול? (כן). הם לא יטילו ספק באל, והם גם לא יתייחסו אליו כאל אדם מן השורה. מדוע אנו מדברים על ההבדל הזה? מכיוון שאצל אדם בעל אנושיות, לא משנה אילו צביונות מושחתים הוא מגלה, ולא משנה אם הוא מפתח תפיסות או מרדנות כלפי האל, המצפון וההיגיון של אנושיותו מגבילים את הביטוי של כל אלה. ראשית, אנשים כאלה לא יקללו את האל; שנית, הם לא ישפטו את האל ולא יגדפו אותו; ושלישית, הם לא יתנגדו לעבודה שהאל מבצע עליהם. לכל היותר הם ינסו להתווכח, או לא יהיו מוכנים לקבל את המצב הנתון, או לא ירצו לקבל עבודה כזו של האל. אך לפחות הם מתייחסים לאל כאל, וגם אם יש להם גילויים מסוימים של מרדנות, הללו תחומים בגבולות המצפון וההיגיון. לעומת זאת, לאנשים שמתכחשים לאל ואינם מתמודדים עם מצבים כלשהם, אין כל מודעות לשאלה אם האל קיים. אולם כשהם אכן נתקלים במצב כלשהו, הם מאמינים שהאל עשה משהו כנגדם – אולי הוא מטיל עליהם משמעת, או שולל מהם דבר מה כך שאינטרסים אישיים מסוימים שלהם נפגעים – ובהיותם משוללי לב ירא-אל, הם ימתחו ביקורת על האל ללא כל עכבות, יקללו אותו ויגדפו אותו בליבם. גישתם כלפי האל שונה מזו של מי שניחנים במצפון ובהיגיון. הם מעזים לקלל את האל, וקללה זו אינה רק מרדנות; הם מקללים את האל ללא כל ריסון או איפוק. מדוע הם לא מרסנים את עצמם ולא מתאפקים? מכיוון שהם אינם בני אדם ואין להם מצפון והיגיון; הם מתייחסים לאל ממש כאילו היה האדם הרגיל ביותר בסביבה. ואם דברי האל נוגעים בבעיותיהם, הם מתייחסים לאל כאל אויב, וחושבים: "אם דבריך מופנים נגדי, אני אכעס ואתקוף אותך בחזרה! כל עוד דבריך ופעולותיך אינם נוגעים לי, לא תהיה לי שום בעיה איתך. אם יקרה משהו שיפגע באינטרסים שלי או אם אעמוד בפני מעצר, אני אתכחש לאל ואדחה אותו כהרף עין!" הם גם יאמרו בליבם: "האמונה באל היא חסרת טעם – אנחנו אפילו נאלצים לסבול רדיפה ודיכוי. אני, מצידי, לא אסבול את הקושי הזה!" אתה מבין, בכל עת הם הוגים באפשרות לוותר על אמונתם באל ולנטוש אותו. כשהם נתקלים בדברים שאינם מתנהלים כרצונם, עולות בהם המחשבות הללו והם רוצים להתרחק מהאל. זהו המצב הנפוץ ביותר של שדים ושל חסרי אמונה. ברגע שאנשים אלה נתקלים בדברים שאינם מיטיבים עימם, הם רוצים להתכחש לאל, להפסיק להאמין בו, לדחות את שמו ולהימלט. לא רק שהם נוטשים את שם האל, הם אף מתלוננים שהוא אינו יכול להגן עליהם או לשמור על האינטרסים שלהם. יש שאף אומרים: "האם האל באמת קיים? האם הוא באמת יכול להיות ריבון על הכול?" ואחרים אומרים: "לשרת את האל זה לא קל; להיות קרוב למלך זה מסוכן כמו לשכב עם נמר!" אתה מבין, הם מעזים לומר דברים מרדניים להחריד. כשבוחנים זאת מנקודת המבט של המצפון וההיגיון של אדם רגיל, שבאמת מתייחס לאל כאל ובאמת מאמין שיש אל, האם בתור אדם שכזה היית שופט את האל ומגדף אותו כך לו היית נתקל בדברים שאינם מיטיבים עימך? לא היית עושה זאת, מכיוון שמצפונך פשוט לא היה מאפשר זאת, ולכן לא היית מפתח את המחשבות הללו כלל. אם כך, האם עדיין היית אומר דברים כאלה? מילים כאלה לעולם לא היו יוצאות מפיך. כשאותם שדים וחסרי אמונה ייתקלו בדברים שאינם מיטיבים עימם, הם יקללו ויגדפו את האל, ובסופו של דבר ינטשו את האל ויפסיקו להאמין. ישנם גם אנשים מסוימים שכאשר הם נתקלים בדברים שאינם מתנהלים כרצונם, הם מוחים ופותחים בשביתה, משליכים מידם את עבודתם ומסרבים לבצע את חובותיהם. היה פעם חסר אמונה שעשה רע והסב הפסדים כבדים לבית האל. בית האל הדיח אותו, וכשהוא שובץ לכנסייה רגילה, הוא סירב לקבל זאת ואמר: "אם תשבצו אותי לכנסייה רגילה, לא אוכל. אמות ממש כאן!" כמה אחים ואחיות גזמו אותו ושיתפו איתו. אמרתי: "האין זה טיפשי מצידך לרדת לרמתו של אדם כזה? זהו שד שחושף את פרצופו האמיתי, אז מדוע אתה לוקח אותו כל כך ברצינות?" לו הוא היה בן אדם, האם הוא היה מסוגל לעשות דבר כזה? למי הוא מתנגד? נעזוב לרגע את העובדה שהוא עשה כל כך הרבה רע והסב הפסדים כה כבדים לבית האל – ובמקרה זה מוצדק וראוי לחלוטין שבית האל יטפל בו – גם אם הוא לא היה עושה שום רע, האם לא היה זה ראוי שבית האל ידיח אותו מכיוון שהוא לא היה מסוגל לבצע את העבודה? פעולה זו תואמת לעקרונות, אז איזה מין תעלול חסר בושה הוא ניסה לעשות? בניסיונו לבצע את התעלול חסר הבושה הזה הוא נחשף, וזו הייתה סיבה טובה עוד יותר לשלח אותו לדרכו. הוא יכול ללכת לאן שהוא רוצה; הכנסייה רק צריכה למחוק את שמו, ובזאת יסתיים העניין. זהו שד, אז מדוע אתה לוקח אותו כל כך ברצינות? טיפשי לקחת אותו ברצינות; האם אתה יכול לדבר עם שד בהיגיון? לחסר אמונה זה אין מצפון והיגיון, הוא עושה כל מיני דברים שפלים ומנסה לבצע תעלולים חסרי בושה, במחשבה שאם יעשה זאת בית האל לא יוכל להגיב. קל לטפל באדם כזה; פשוט שלח אותו לדרכו וחסל – רחוק מהעין, רחוק מהלב. האין זה טיפשי להתייחס לחסר אמונה שהוא שד כאל אדם רגיל? שד אינו מקבל את האמת ולו במעט, ולא משנה כיצד הוא מאמין, הוא לא ישיג את האמת. אם תשתף איתו על האמת, האין זו ברכה לבטלה? אם אתה רוצה שהוא יטוהר וייוושע, זה בלתי אפשרי. הוא פשוט שד שחושף את פרצופו האמיתי, ויש להרחיקו. כך יש לטפל בחסרי אמונה.

אותם אנשים מבולבלים מקטגוריית החיות אינם מכירים באל מעומק ליבם ואינם מתייחסים אליו כאל, וגם אין להם כבוד לבשרו של האל או יראה כלפי האל שבשמים; מבחינתם, רק רווח אישי חשוב. כל עוד הם נהנים מברכות שמועילות להם, הם אומרים: "האל טוב, האל גדול, האל צודק, האל אציל!" אך אם יום אחד האל ייקח מהם את ההטבות שלהם ויגרום להם לסבול, הם יתכחשו לאל ויבגדו בו, ואפילו יאמרו: "זה לא בהכרח נכון שהאל כולו טוב; אני כבר לא מאמין באל!" אם בית האל מחלק הטבות מסוימות ומאפשר להם להשיג משהו בחינם, הם שמחים ואומרים: "האל כל כך אוהב אנשים, האל כל כך חביב! אני מהלל את האל בליבי!" הם כל כך שמחים שהם קופצים משמחה, ואפילו יכולים להתעורר בצחוק מחלומותיהם בלילה. אם אומרים להם שזה כבר לא בחינם, הם מיד משנים את עורם ואינם מרוצים עוד. הם כבר לא אומרים שהאל חביב או שהאל דואג לאנשים, אלא מותחים ביקורת על בית האל ואומרים שהוא קמצן מדי וחסר אהבה; התנהגותם משתנה מהר כל כך. האם לאנשים כאלה יש מצפון ורציונליות? (לא). לאנשים חסרי מצפון והיגיון אין תחושת בושה. כשהם מפיקים תועלת, הם אומרים שהאל טוב; כשהם לא יכולים להפיק תועלת, הם משנים את עורם ואומרים: "האל לא טוב, אין אל". הם אכן מסוגלים לומר דברים כאלה. הם מדברים בשני קולות, כאילו יש להם פיצול אישיות; הם אלה שאומרים שהאל טוב, והם גם אלה שאומרים שהאל לא טוב. על מה מבוססים דבריהם? הם מבוססים אך ורק על השאלה אם הם יכולים להפיק תועלת כלשהי; אם הם לא יכולים להפיק תועלת כלשהי, הם אומרים שהאל לא טוב – הם אכן מסוגלים לומר דברים כאלה. אם אדם שניחן במצפון והיגיון יגיד דברים כאלה, הוא בדרך כלל ירגיש אשם בתוכו: "אוי, אין לי מצפון. מה שאמרתי הרגע לא היה במקום. אסור לי לומר זאת בעתיד. מילה שנאמרה אין להשיבה; האמירה הזאת חשפה את האנושיות שלי". לאחר מכן הוא יהרהר בעצמו ויכיר את עצמו. אנשים שהתגלגלו מחיות לא יהרהרו בעצמם ולא יכירו את עצמם. הם חושבים שהם צודקים ולא משנה מה הם אומרים; הם אומרים דבר אחד כשהם שמחים, ודבר אחר כשהם לא שמחים. אין להם תחושת בושה ואין להם יושרה או כבוד, ולא אכפת להם איך אחרים רואים אותם. אם כך, האם באמת יש להם אל בליבם? למען הדיוק, אין להם. באופן אובייקטיבי, כשהם זקוקים לו, הם אומרים שיש אל, שהאל איתם, שהאל מעניק להם חסד ועוזר להם, ושהאל שומר עליהם ומגן עליהם. אולם כשהאל מוכיח אותם ומטיל עליהם משמעת, וגורם להם לאבד את כבודם ולחוש מושפלים, והם מרגישים שמה שהאל עושה אינו מיטיב עימם, הם אומרים שהאל לא טוב ומתחילים להיות ספקנים כלפיו. אימרו לי, איזה מצפון והיגיון יש לאנשים כאלה? הם מתייחסים לאל בדיוק כפי שהם מתייחסים לאנשים, בלי לשמור על סייג מצפוני כלשהו. הם אפילו מעזים לריב ולהתווכח עם האל ולהטיח בו עלבונות, ללא שמץ של פחד או יראה מפניו. לאחר מכן הם מתחרטים על כך: "אוי, אכזבתי את האל!" אך משהם שוב נתקלים בדברים כאלה, הם חוזרים ונוהגים באותו אופן. לעולם לא תהיה בליבם יראה אמיתית של האל; לאל אין מקום בליבם. לעומת זאת, בליבו של מי שבאמת ניחן במצפון ובהיגיון יש מקום קבוע לאל, והמקום הקבוע הזה הופך אותו לאדם כן, רציני ומלא כבוד כלפי האל יותר מאשר כלפי כל אחד אחר. הכנות, הרצינות והכבוד הללו מהווים את גישתם כלפי האל הודות להשפעת המצפון וההיגיון הבסיסיים שיש להם. לכן, בכל עת, בין שהם חלשים או שליליים ובין שהם נכשלו או שהוטלה עליהם משמעת, הם לא יעברו על הסייג הזה. לא משנה גודל הקשיים שהם נתקלים בהם או כמה כאב הם סובלים, הם לא יעברו על הסייג הזה, מכיוון שהם בני אדם אמיתיים. הם מאמינים שהאל קיים ושהוא ריבון על גורלותיהם של אנשים, ולכן הם לא יעברו על סייג מצפונם כדי לפגוע באל, וגם לא יקללו את האל במכוון, לא יתנגדו לו, ולא ימרדו בו במודע. העובדה שהם נמנעים מלעשות זאת במכוון פירושה שהמצפון וההיגיון שלהם פועלים לרסנם. מובן שבהשפעת המצפון וההיגיון שלהם, הם מסוגלים גם לעשות דברים מסוימים שאדם בעל אנושיות רגילה אמור לעשות. לדוגמה, לא משנה איזו עבודה האל עושה או אילו דברים האל אומר שאינם תואמים את התפיסות שלהם, הם לא ימתחו ביקורת ולא יעירו הערות במכוון. הם מסוגלים להתייחס לדברים אלה בצורה נכונה, או לחפש את האמת כדי לפתור את התפיסות האישיות שלהם; בתת-המודע שלהם קיים סייג בסיסי. הודות להשפעת המצפון וההיגיון שלהם, ומכיוון שהם מאמינים בקיום האל, הם יהרהרו בדברים הללו. לאחר שיהרהרו, יהיו להם גישה בסיסית ועקרונות בסיסיים לאופן שבו הם מתייחסים לאל. רק על יסוד העקרונות הבסיסיים הללו אנשים יכולים לשמור על יחסיהם עם האל כיחסים בין יציר בריאה לבוראו, ולשמר יחסים נכונים, רגילים וראויים שכאלה. רק כאשר היחסים הללו מתקיימים, אנשים יכולים לקבל את דברי האל באופן רגיל, ולהתמסר לדבריו וליישם אותם בפועל באופן רגיל. אימרו לי, האם אנשים שלעתים קרובות מקללים את האל, שבקלות רוצים להפסיק להאמין באל, ושמלינים עליו ושונאים אותו סתם כך, מסוגלים לקבל את דברי האל? האם הם מסוגלים ליישם בפועל את דברי האל? (לא). הגישה שיש לאנשים אלה כלפי האל היא גישתם של שדים כלפיו. מכיוון שזו גישתם של שדים, האם הם יכולים לראות בדברי האל את האמת? בשום אופן לא. רק יצירי בריאה יכולים להתייחס לדברי האל כאל האמת. רק על ידי התייחסות לדברי האל כאמת, אנשים יכולים לגלות נכונות לקבל את דברי האל, ולאחר מכן להתמסר להם, ליישם אותם בפועל ולהיכנס אליהם, ובסופו של דבר לעבור טיהור ולהיוושע.

למי שניחן בתכונות של מצפון והיגיון באנושיותו יש עיקרון בסיסי באופן שבו הוא מתייחס לאל, והוא הכוונה להתמסר. לא משנה מה יקרה לו, הוא בשום אופן לא ימתח ביקורת באופן שרירותי, אלא יתפלל לאל ויחפש את האמת; זהו הביטוי שאמור להיות לאדם רגיל. אם ביטוייו של אדם תואמים למצפון ולהיגיון של אנושיות רגילה, או אם הוא ניחן בוויסות, בריסון ובשליטה של המצפון וההיגיון, אזי אדם זה הוא בן אדם אמיתי, והוא נמנה עם מי שהאל מתכוון להושיע. איזה מין אדם הוא אם הוא פועל ללא ויסות של מצפון והיגיון, קל וחומר ללא ריסון שלו, ואם הוא מבולבל; אם הוא רוצה שתהיה לו גישה טובה כלפי האל אך לעולם אינו מסוגל לכך, אינו יודע כיצד בדיוק עליו להתייחס לאל, ואינו יודע לאילו עקרונות אנשים צריכים לציית בפני האל כדי להיות צודקים? מהו אם הוא אינו יודע דבר מכל אלה, והוא רק מבולבל ופזור נפש, מתנהג כטוב בקרב אנשים טובים וכרע בקרב אנשים רעים? כשהוא בקרב אנשים הניחנים במצפון ובהיגיון, הוא אינו עושה שום רע, אך אין זה אומר שהוא אדם בעל אנושיות. אם הוא בחברת אנשים רעים, הוא יעשה מעשים רעים. כשאנשים רעים מקללים את האל, גם הוא נעשה ספקן כלפיו; כשאנשים רעים מתכחשים לאל ומותחים עליו ביקורת, הוא אינו חש דחייה, הוא אינו מפעיל כל הבחנה, ולמרות זאת הוא ממשיך להתרועע עימם. הוא אף פעם אינו מגן על עבודתו של בית האל, על עדותו של האל או על האינטרסים של הכנסייה, אלא פועל כצופה מהצד, ואפילו אינו יודע מה נכון ומה שגוי. אדם כזה נמנה עם מי שהתגלגלו מחיה; הוא בשום אופן לא בן אדם. לעומת זאת, לאדם שניחן במצפון ובהיגיון עוד קודם שהוא נתקל בעבודת האל, יש הכבוד, הפחד או היראה הבסיסיים כלפי השמים שבני אדם מסוגלים להשיג. לכל הפחות השמים קדושים, צודקים ונשגבים בעיניו. לאחר שהוא מקבל את עבודת האל ומבין אמיתות מסוימות שהאל דורש שאנשים ירכשו, הוא מסוגל להבין את ההיגיון והגישה שאנשים צריכים לאמץ כלפי האל, הודות להשפעת המצפון וההיגיון שלו, גם אם הוא אינו מבין אמיתות רבות כל כך. בין שהדבר נוגע לזהות האל ובין שהוא נוגע להיבטים השונים של בשרו, תהיה לו מידה של כבוד, של יראה ושל פחד. טוב מכך, על סמך הבנת אמיתות מסוימות, ייתכן שתהיה לו יראת אל. הוא אינו מתייחס לאל באופן אגבי, אדיש, שרירותי או חסר כבוד, אלא בזהירות ובקפידה רבה. במיוחד כשמדובר בעבודת האל, בעדותו, בשמו, בזהותו, במעמדו ובמנחותיו, כמו גם בדברי האל, בדרישות האל ובהוראה ספציפית מהאל – הוא זהיר וקפדן במיוחד. הוא מתייחס לדברים אלה בלב ירא-אל ובגישה מכבדת. הוא אינו מטפל בהם כלאחר יד, והוא גם אינו עושה את המינימום ורק מבצע דברים למראית עין, אלא הוא מסוגל להתייחס אליהם ברצינות, בענווה ובגישה צנועה לכל הדברים הגלויים או הסמויים הקשורים לאל. זו הגישה שאדם שניחן במצפון ובהיגיון אמור מעל לכול לאמץ ביחס לאל. כשאינך מבין את האמת, ייתכן שאינך מבין במדויק את המילה "אל" ושאינך מבין את זהותו ומהותו של האל או את צביונו של האל, אך יש לך מידה של כבוד ופחד ביחס לשמים. לאחר שתבין את עבודת האל, תחווה את עבודת האל ותקבל את דברי האל, למה יהפכו היראה והפחד שלך מהאל? הם יהפכו לכנות, לרצינות וליראה, או לחיל ורעדה; זו הגישה כלפי האל שאמור לפתח אדם הניחן במצפון ובהיגיון של אנושיות רגילה. אם אדם מאמין באל שנים רבות וטוען שהוא מאמין כי האל קיים וכי הוא מכיר בקיומו של האל, אך בהשפעת המצפון וההיגיון הוא מעולם לא פיתח את הגישה שאמורה להיות לו כלפי האל – קל לדמיין מה חסר לאדם זה בתוכו. אם רק חסרות לו כנות ורצינות כלפי האל, אך עדיין יש בו מעט פחד ויראה מפניו, אפשר רק לומר שאדם זה אינו טוב במיוחד; אמנם הוא בן אדם, אך אין הוא בן אדם טוב במיוחד. ייתכן שהוא זוהם והושפע קשות מדי מהמגמות המרושעות של השטן בחברה, או שהוא הורעל מדי ועבר שטיפת מוח חמורה מדי. עם זאת, כשאתה ניחן ביראת אל, לכל הפחות אתה עדיין בן אדם. אם אין לך שמץ של כנות או פחד מפני האל, ואם אין לך שמץ של יראת אל, אפשר לומר שאינך בן אדם; אינך ראוי להיקרא בן אדם ואינך עומד באמת המידה לבן אדם. כשמדובר בכל הדברים הגלויים או הסמויים הקשורים לאל, אם אתה מתייחס אליהם בחוסר זהירות, באדישות ובשטחיות, או אפילו בצורה גסה וברברית, אינך בן אדם. זאת מכיוון שבאופן שבו אתה מתייחס לאל חסרים לך אפילו הוויסות והריסון של המצפון וההיגיון; די בכך כדי להמחיש את הבעיה, ודי בכך כדי לאפיין מישהו כמוך כמי שאינו בן אדם. כשלא האמנת באל ולא באת לבית האל, ניתן היה לסלוח על כך שלא היו לך כבוד ברור או גישה נכונה כלפי האל, ולא נשפטת בחומרה; אך כעת אתה מאמין באל, ואם בפרק הזמן שבו אתה נוהה אחר האל ומקבל את אספקת דברי החיים שלו עדיין אינך מסוגל לפתח כנות, רצינות ויראה כלפי האל, וגישתך כלפיו נותרת גסה וברברית – לא רק שחסרה בה יראה, היא גם כה אגבית ואדישה, ממש כמו גישתו של השטן כלפי האל – אפשר רק לומר שלמישהו כמוך אין מצפון והיגיון. אם מישהו כזה מתייחס כך לאל, ללא ריסון המצפון וההיגיון, האם הוא עדיין בן אדם? הוא אינו בן אדם.

זה כל מה שנשתף עליו, פחות או יותר, בנוגע להיבטים השונים של המצפון וההיגיון האנושיים. לא משנה על אילו ביטויים של מצפון והיגיון אנו מדברים, כולם נוגעים למחשבות, להשקפות ולהתנהגויות אנושיות מסוימות. אף אחד מההיבטים הללו אינו ריק מתוכן – חלקם נוגעים לאופן שבו יש להתייחס לאנשים, למאורעות ולדברים; חלקם נוגעים לאופן שבו יש לגשת לפילוסופיות להתנהלות בעולם ולהיבטים השונים של החיים; ואחרים נוגעים לאופן שבו יש להתייחס לאמת ולאל. לא משנה באיזה היבט תתמקד, תכונה בולטת של מי שניחן במצפון ובהיגיון היא שהתנהלותו העצמית ופעולותיו מרוסנות ונשלטות על ידי המצפון וההיגיון. פעולותיו מוגבלות בסייגים – זוהי התכונה המגדירה שלו. רק בזכות התכונה הזו הוא עומד בתנאי הבסיסי להשגת ישועה. האם אתם מבינים? (כן). האם יש משהו שאינכם מבינים? בנוגע לשלושת ההיבטים ששותפו היום – שאנשים אשר ניחנים במצפון ובהיגיון הם בעלי תחושת בושה, שהם מסוגלים להרהר על החיים, ושיש להם כבוד ופחד בסיסיים כלפי האל – האם אתם מרגישים שיש היבט כלשהו שאינכם יכולים להעמיד את עצמכם בהשוואה אליו? האם אתם מרגישים שאחד מהם ריק מתוכן? (לא. אנחנו מרגישים שאנחנו מסוגלים להשוות את עצמנו לשלושתם). אם כך, נסיים כאן את השיתוף שלנו להיום. להתראות!

1 ביוני 2024