20. לעולם לא אתלונן עוד על גורלי

כשגדלתי, המשפחה שלי הייתה ענייה יחסית. מעולם לא הובטחו לנו צרכים בסיסיים. לעתים קרובות, אמי נאלצה לבקש דגנים מהשכן שלנו רק כדי להאכיל אותנו, ובהרבה מהבגדים שלבשתי היו טלאים. לעתים קרובות היו נטפלים אלי ומפלים אותי לרעה, הילדים האחרים היו אומרים שבאתי מעוני. הרגשתי שנעשה לי סוג של עוול, וחשבתי שזה שלא נולדתי לעושר זה בוודאי גורל רע. בבית הספר למדתי בשקדנות, במחשבה: "אם אעבוד קשה עכשיו, ארשם לאוניברסיטה ואוכל להשיג עבודה טובה, ואז לבטח מזלי ישתנה ואני אחיה כמו האליטה?" הייתי לומדת עד מאוחר בלילה, ובסופו של דבר הייתי אחת התלמידות הטובות בכיתה. חשבתי אז שאולי זה כרטיס הכניסה שלי לחיים טובים יותר. אבל בחטיבת הביניים, אובחנתי עם קוצר ראייה חמור, בנוסף לקטרקט, עין עצלה ואסטיגמציה. לא יכולתי לדאוג לעצמי ונאלצתי לעזוב את בית הספר. באותו זמן הייתי שבורה לגמרי וחשבתי שחיי הסתיימו, שגורלי נקבע. בתוך לבי התלוננתי על חוסר הצדק של השמים וחשבתי שגורלי רע. וכך, בין רגע, שקעתי בדיכאון.

לאחר שקבלתי את עבודתו של האלוהים באחרית הימים, וראיתי איך המנהיג שלנו עורך כינוסים ומשתף על האמת כדי לפתור בעיות, התחלתי לקנא. חשבתי לעצמי: "איזה דבר נפלא זה יהיה אם ביום מן הימים אוכל להפוך לדיקנית או למנהיגה, לפתור את בעיותיהם של אחיי ואחיותיי, ולזכות בכבוד ובתמיכה שלהם." לכן, השקעתי מאמץ רב עוד יותר בקריאת דברי האל, קיבלתי על עצמי כל משימה שהכנסייה הטילה עלי, סבלתי קשיים ועבודה קשה, בתקווה שיום אחד גם אני אוכל להיות מנהיגה או דיקנית. אבל אחרי כמה שנים עדיין לא נבחרתי לשום תפקיד. אחת האחיות שקיבלה יחד איתי את השלב הזה בעבודתו של האל נעשתה למנהיגה זמן קצר לאחר שנכנסה לאמונה. כשראיתי את האחות הזו משתפת על דברי האל בכינוסים כדי לפתור בעיות, חשבתי לעצמי: "קיבלנו את השלב הזה של העבודה יחד, וזמן לא רב לאחר שבאה לבית האל, היא כבר משמשת כמנהיגה וזוכה לכבוד ולתמיכה של כולם. באשר לי, לא משנה כמה אני מנסה, עדיין לא הפכתי למנהיגה. אז אני מניחה שיש לי גורל רע." לפעמים, כשההצעות שהצעתי לא יושמו, הייתי חושבת לעצמי: "ובכן, לעולם לא אהפוך למנהיגה בכל מקרה, מוטב שאלך רק בעקבות הקבוצה הקטנה הזו. בין אם זה בקריירה שלי או בבית האל, נגזר עליי לסבול ולעולם לא אצליח להתבלט בחיים האלה." לאחר שהגעתי למסקנה זו, נעשיתי בהדרגה פחות נלהבת לקרוא את דברי האל ולעסוק בחיפוש האמת.

מעט לאחר מכן, המנהיג שלי ראה שיש לי כישרון ספרותי מסוים והורה לי לבצע חובה טקסטואלית. הייתי מאושרת בצורה שלא תתואר, חשבתי לעצמי שסוף סוף יש לי הזדמנות לבדל את עצמי. עבדתי שעות נוספות והשגתי כמה תוצאות טובות בחובתי. זמן קצר לאחר מכן קודמתי. הייתי פשוט מאושרת כל כך והרגשתי אפילו יותר מוטיבציה בביצוע חובתי. אבל אז התפתחה בעיה בעמוד השדרה הצווארי שלי, וזה החמיר, ולא הייתי מסוגלת לבצע את חובתי כראוי. נאלצתי לחזור לכנסייה המקורית שלי ופשוט לעשות את החובות שיכולתי. הייתי ממש מדוכאת: "הבעיה בעמוד השדרה הצווארי קשה לריפוי ועלולה לחזור אם אני מעמיסה על עצמי יותר מדי. עם הבעיה הזאת, יהיה לי ממש קשה לבדל את עצמי. נגזר עלי, שלא אוכל למלא חובות חשובות. פשוט יש לי גורל רע, שום דבר לא בא בקלות. כנראה שנולדתי תחת סימן רע, כי אני נורא חסרת מזל!" עם המחשבה הזאת בראש שלי, נעשיתי שלילית והתרשלתי בחובתי, ואפילו הגבלתי את עצמי, במחשבה שהסיכויים העתידיים שלי קודרים. מאוחר יותר, באתי לפני אלוהים כדי להרהר בעצמי: מדוע תמיד הרגשתי שגורלי רע וחייתי את חיי בייסורים שכאלה? בחיפושיי, נתקלתי בקטע מדברי האל שסיפק לי קצת תובנות לגבי המצב שלי.

האל הכול יכול אומר: "סוג אחד של דיכאון אצל אדם מסוים יכול להיווצר בגלל אמונתו התמידית שגורלו יהיה נורא. האין זאת סיבה אחת? (אכן.) כשהאדם היה צעיר, הוא חי בכפר או באזור עני, המשפחה לא שגשגה ומלבד כמה רהיטים פשוטים לא היו לה שום חפצים בעלי ערך. ייתכן שהיו לו רק שתי חליפות בגדים והוא נאלץ ללבוש אותם למרות החורים שהיו בהם, ובדרך כלל הוא לא היה יכול לאכול אוכל איכותי ו נאלץ לחכות עד לחגיגות השנה החדשה או לחגים אחרים על מנת לאכול בשר. לפעמים הוא סבל מרעב ולא היו לו מספיק בגדים ללבוש כדי לשמור על חום גופו, אכילת קערה גדולה מלאת בשר הייתה חלום באספמיה, וקשה היה אפילו למצוא חתיכת פרי לאכול. כשהוא חי בסביבה כזאת הוא הרגיש שהוא שונה מאנשים אחרים שגרו בעיר הגדולה, שלהוריהם היו אמצעים, שיכלו לאכול וללבוש כל מה שרצו ולקבל מיד כל מה שרצו, ושהיה להם ידע נרחב על דברים. הוא חשב 'איזה גורל טוב יש להם. למה הגורל שלי גרוע כל כך?' הוא תמיד רוצה להתבלט בקהל ולשנות את גורלו. אבל לא קל כל כך לשנות את גורלו של אדם. כשאדם נולד לתוך סיטואציה כזאת, כמה הוא יכול לשנות את גורלו, גם אם ינסה, ועד כמה הוא יכול לשפרו? לאחר שהאדם מתבגר, הוא נתקל במכשולים בכל מקום שהוא הולך אליו בחברה, אנשים מתנהגים כלפיו בבריונות בכל מקום שהוא הולך אליו ולכן הוא מרגיש אומלל כל כך. הוא חושב, 'למה איתרע מזלי כל כך? למה אני תמיד פוגש אנשים אכזריים? החיים היו קשים כשהייתי ילד, וככה זה פשוט היה. עכשיו אני מבוגר ועדיין זה גרוע כל כך. אני תמיד רוצה להראות מה אני יכול לעשות אבל אף פעם לא מקבל הזדמנות. אם לא תהיה לי הזדמנות אף פעם, אז שיהיה ככה. אני רק רוצה לעבוד קשה ולהרוויח מספיק כסף כדי לחיות חיים טובים. מדוע איני יכול לעשות אפילו את זה? איך זה יכול להיות שקשה כל כך לחיות חיים טובים? אני לא מוכרח לחיות חיים טובים יותר מכל אדם אחר. אני רוצה לפחות לחיות חיים של אדם עירוני, שאנשים לא יתנשאו עליי, ושלא אהיה אזרח סוג ב' או ג'. לפחות כשאנשים יקראו לי הם לא יצעקו "היי אתה, בוא הנה!" לפחות היו קוראים לי בשם ופונים אליי בכבוד. אבל אני לא יכול אפילו ליהנות מזה שיפנו אליי בכבוד. למה הגורל שלי אכזר כל כך? מתי זה ייגמר?' כשאדם כזה לא האמין באל, הוא חשב שגורלו אכזר. אחרי שהתחיל להאמין באל ולהבין שזוהי הדרך האמיתית, הוא חשב: 'כל הסבל שעברתי לפני כן היה שווה את זה. את כל זה האל תזמר ועשה, והוא עשה זאת היטב. אילולא הייתי סובל ככה לא הייתי מגיע לאמונה באל. עכשיו, כשאני מאמין באל, גורלי ישתפר אם אוכל לקבל את האמת. עכשיו אני יכול לחיות חיים שוויוניים בכנסייה עם אחיי ואחיותיי, ואנשים קוראים לי "אח" ופונים אליי בכבוד. עכשיו אני נהנה מההרגשה שאנשים אחרים מכבדים אותי'. נראה כאילו גורלו השתנה, הוא כבר לא סובל וגורלו כבר לא גרוע. ברגע שהתחיל להאמין באל, האדם החליט בנחישות לבצע את חובתו היטב בבית האל, הוא נעשה מסוגל לעמוד בקשיים ולעבוד קשה, מסוגל לעמוד בהרבה יותר מכל אדם אחר בכל עניין ועניין, והוא שואף לזכות באישור ובהערכה מצדם של רוב האנשים. הוא חושב שאולי יבחרו בו אפילו להיות מנהיג בכנסייה, אחראי, או ראש צוות; האם לא יהיה בכך משום כבוד לאבות אבותיו ולמשפחתו? האם הוא לא שינה את גורלו? עם זאת, המציאות אינה מתיישרת עם רצונותיו, והוא נעשה מדוכדך וחושב: 'שנים שאני מאמין באל, ואני מסתדר טוב עם אחיי ואחיותיי, אבל איך זה שכל פעם שמגיע הזמן לבחור מנהיג, אחראי או ראש צוות, זה אף פעם לא תורי? האם הסיבה היא שאני נראה סתמי כל כך, או שהביצועים שלי לא מספיק טובים ואיש לא הבחין בי? כל פעם שיש הצבעה אני מקווה קצת והייתי שמח אילו היו בוחרים בי להיות ראש צוות. אני מלא התלהבות לגמול לאל, אבל בסופו של דבר אני רק מתאכזב כל פעם שיש הצבעה ולא בוחרים בי בכלל. מה הסיבה לזה? האם ייתכן שאני באמת מסוגל להיות רק אדם בינוני ורגיל, בלתי ראוי לציון כל חיי? כשאני מתבונן בילדותי, בנעוריי ובשנותיי בגיל העמידה, הנתיב הזה שצעדתי בו היה תמיד בינוני כל כך, ולא עשיתי שום דבר יוצא דופן. זה לא שאין בי שאפתנות כלל או שהאיכות שלי ירודה מדי, וזה לא שאני לא מתאמץ מספיק או שאני לא יכול לעמוד בקשיים. יש לי החלטות ומטרות ואפשר אפילו לומר עליי שיש בי שאפתנות. אז למה אני לא יכול להתבלט מתוך הקהל? בניתוח הסופי, יש לי פשוט גורל גרוע והייעוד שלי הוא לסבול וככה האל סידר את הדברים בשבילי'. ככל שהוא חושב על זה, כך גורלו נראה לו גרוע יותר. במהלך ביצוע חובותיו כרגיל, אם הוא מציע הצעות או מבטא דעות כלשהן ותמיד סותרים אותו ואיש אינו מקשיב לו או מתייחס אליו ברצינות, הוא נעשה מדוכא אפילו יותר וחושב: 'הגורל שלי גרוע כל כך! בכל קבוצה שאני נמצא בה יש תמיד מישהו שחוסם ההתקדמות שלי ומדכא אותי. אף אחד לא מתייחס אליי ברצינות אף פעם ואני אף פעם לא יכול להתבלט. בסופו של דבר, זה תמיד חוזר לנקודה הזאת: פשוט יש לי גורל גרוע!' הוא תמיד תולה בגורלו הגרוע כל דבר שקורה לו; הוא כל הזמן משקיע מאמץ ברעיון הזה שיש לו גורל גרוע, והוא שואף שתהיה לו הבנה מעמיקה יותר והערכה רבה יותר של רעיון זה, וככל שהוא הופך בו והופך בו בדעתו, רגשותיו נעשים מדוכאים יותר ויותר כל הזמן. כשהוא עושה שגיאה קלה בביצוע חובתו הוא חושב: 'איך אוכל לבצע את חובתי היטב כשיש לי גורל כזה גרוע?' באספות, אחיו ואחיותיו משתפים, והוא חושב על הדברים שוב ושוב אבל לא מבין, וחושב: 'איך אוכל להבין דברים כשיש לי גורל כזה גרוע?' כשהוא רואה מישהו שמדבר טוב יותר ממנו ומשוחח על הבנתו בדרך ברורה ונהירה יותר ממנו, הוא מרגיש מדוכא עוד יותר. כשהוא רואה מישהו שיכול לעמוד בקשיים ולשלם את המחיר, שרואה תוצאות בביצוע חובותיו, שמקבל אישור מאחיו ומאחיותיו ומקבל קידום, הוא מתעצב אל ליבו. כשהוא רואה שמישהו נהיה מנהיג או עובד, הוא מרגיש מדוכא עוד יותר, ואפילו כשהוא רואה מישהו ששר ורוקד טוב יותר ממנו הוא מרגיש נחות ממנו והדבר מדכא אותו. אין זה משנה באילו אנשים, מאורעות או דברים הוא נתקל, או לאיזה סיטואציות הוא נכנס, הוא תמיד מגיב להן ברגש זה, רגש הדיכאון. אפילו כשהוא רואה מישהו שלובש בגדים קצת יותר יפים מבגדיו או שהתסרוקת שלו קצת יפה יותר, הוא תמיד מרגיש עצוב ובלבו מתעוררת קנאה עד שלבסוף הוא חוזר לרגש הדיכאון הזה. אילו סיבות הוא מוצא לכך? הוא חושב: 'האם זה לא כי הגורל שלי גרוע? אילו הייתי נראה יותר טוב, אילו הייתי מכובד כמוהם, אילו הייתי גבוה וחתיך, עם בגדים טובים והרבה כסף, עם הורים טובים – האם אז המצב לא היה שונה ממה שהוא היום? האם אנשים לא היו מעריכים אותי ומקנאים בי? בסופו של דבר, הגורל שלי גרוע ואיני יכול להאשים בכך שום אדם אחר. עם גורל גרוע כזה, שום דבר לא מסתדר לי ואני לא יכול ללכת בשום מקום בלי להיתקל במשהו וליפול. זה פשוט הגורל הגרוע שלי ואין שום דבר שאני יכול לעשות בקשר לזה'. בדומה לכך, כשגוזמים אותו או כשאחיו ואחיותיו מוכיחים אותו, מבקרים אותו או מציעים לו הצעות, הוא מגיב לכך ברגש של דיכאון. בכל אופן, בין שמדובר במאורע שקורה לו ובין שמדובר בכל הדברים שסביבו, הוא תמיד מגיב במחשבות, דעות, גישות ועמדות שליליות שמתעוררות אצלו בגלל רגש הדיכאון שלו" (הדבר, כרך שישי: אודות החתירה אל האמת, כיצד לחתור אל האמת (2)). דברי האל חושפים את מצבי באופן מושלם. בעבר, חשבתי שלחיות חיים של אליטה ולזכות בכבוד ובתמיכה של אחרים משמעם שלאדם יש גורל טוב, בעוד שלהגיע ממשפחה עניה, לחיות חיים עלובים וחסרי כול ולא לזכות כלל לכבוד מצד אחרים משמעם שלאדם יש גורל רע. אני גדלתי בעוני, וצרכים בסיסיים מעולם לא היו מובטחים; אחרים לא העריכו אותי במיוחד, הופלתי לרעה וזלזלו בי. לכן חשבתי לעתים קרובות שיש לי גורל רע. מכיוון שבאתי מרקע שכזה, החלטתי ללמוד בשקדנות כדי לשנות את גורלי ולחיות חיים של אליטה. אבל אז, בחטיבת הביניים, אובחנתי עם קוצר ראייה חמור ונאלצתי להפסיק את לימודיי. לכן חשבתי שאין לי תקווה להגשים את חלומותיי והרגשתי מאוכזבת מאוד. לאחר הצטרפותי לאמונה, לא הסתפקתי בלהיות רק מאמינה רגילה, אלא חיפשתי להפוך למנהיגה או לעובדת. חשבתי שאם אגיע למעמד שכזה, אזכה בכבוד ובתמיכה של כולם והעובדה שיש לי מעמד ומוניטין פירושה שגורלי טוב. עבדתי קשה וחיפשתי להשיג את המטרה שלי, אבל לאחר כמה שנים עדיין לא הפכתי למנהיגה או לעובדת. כשאחות אחרת שקיבלה איתי את שלב העבודה הזה הפכה במהרה למנהיגה, הייתי משוכנעת עוד יותר שיש לי גורל רע. לפעמים, כשההצעות שלי לא יושמו ולא הצלחתי לזכות בכבוד מצד אנשים, לא העזתי יותר להביע את הדעות שלי, הייתי פשוט סוגרת את עצמי, ומקללת בשקט את גורלי הרע. מאוחר יותר, כשקודמתי לחובה טקסטואלית, הרגשתי ממש מאושרת. אבל אז פיתחתי בעיה בעמוד השדרה הצווארי שלי שהשפיעה על היכולת שלי לבצע את חובתי, ונאלצתי לחזור לכנסייה המקורית שלי ופשוט להסתפק בחובות שיכולתי לבצע. הרגשתי מדוכאת מהמזל הרע שלי, ושבסופו של דבר, זה אומר שפשוט יש לי גורל רע. חשבתי שלעולם לא תהיה לי הזדמנות לבדל את עצמי שוב, שלעולם לא יקדמו אותי, או ייתנו לי תפקיד גדול, ולעולם לא אזכה לתמיכה ולכבוד מצד אחרים. ולכן, נכנסתי לדיכאון ולא הייתי קפדנית בחובתי, רק עשיתי את המינימום ועברתי את היום. הבנתי שאני פשוט מחפשת מעמד ותמיכה וכבוד של אחרים בכל ההיבטים. כשהדברים לא התנהלו כפי רצוני, הייתי מתלוננת שיש לי גורל רע, מאבדת התלהבות לגבי ביצוע חובתי, מפסיקה לשתף באופן פעיל את השקפתי בכינוסים, ולא הצלחתי לקבל מצבים שעמם נדרשתי להתמודד מן האל ולהרהר בעצמי. כתוצאה מכך, היווכחותי בחיים נעצרה. האם מצבי השלילי לא היה סוג של מחאה שקטה נגד אלוהים? בכל שנות אמונתי, תמיד אמרתי שכל מה שקורה בכל יום הוא תוצאה של תזמוריו וסידוריו של האל, אך כשהדברים לא התנהלו בדרך שלי, לא התמסרתי ולא בטחתי בריבונותו של האל. האם אלה לא דעות של חסר אמונה?

לימים המשכתי לתהות: למה אני מרגישה כל הזמן שגורלי רע? מה היה לא בסדר בהשקפתי? ואז, נתקלתי בשני קטעים מדברי האל: "את הסידור שהאל עושה לגבי גורלו העתידי של אדם, בין שהוא טוב ובין שהוא גרוע, אסור לבחון או למדוד בעיניו של אדם או של מגיד עתידות, וגם אסור למדוד אותו בהתאם למידת העושר והתהילה שאדם נהנה מהם בימי חייו, למידת הסבל שהוא חווה או למידת ההצלחה שלו בחתירה אל מימוש פוטנציאל, אל תהילה ועושר. אולם זוהי בדיוק הטעות החמורה שעושים אנשים שאומרים שגורלם גרוע, וזוהי גם הטעות שרוב האנשים עושים כשהם מודדים את גורלו של אדם. כיצד רוב האנשים מודדים את גורלם-שלהם? כיצד אנשי העולם הזה מודדים וקובעים אם גורלו של אדם הוא טוב או גרוע? הם מבססים את המדידה בעיקר על התשובות לשאלות הבאות: האם חייו של אותו אדם עוברים חלק או לא, האם הוא נהנה או לא נהנה מעושר ומתהילה, האם הוא יכול או לא יכול לחיות בסגנון חיים טוב מזה של אחרים, כמה הוא סובל וממה יש לו ליהנות בימי חייו, כמה שנים הוא חי, מהי הקריירה שלו, האם חיים מלאי עמל או נוחים וקלים – אלה ועוד הם דברים שמשמשים אותם למדוד אם גורלו של אדם הוא טוב או גרוע. גם אתם מודדים זאת כך, נכון? (כן.) אז כשרובכם תיתקלו במשהו שאינו מוצא חן בעיניכם, כשהזמנים יהיו קשים או כשלא תוכלו ליהנות מסגנון חיים מעולה, אתם תחשבו שגם גורלכם גרוע ותשקעו בדיכאון" (הדבר, כרך שישי: אודות החתירה אל האמת, כיצד לחתור אל האמת (2)). "האל קבע מראש את גורלם של אנשים לפני זמן רב ואי אפשר לשנותם. 'גורל טוב' ו'גורל גרוע' אלה הם שונים מאדם לאדם והם תלויים בסביבה, באופן שבו אנשים מרגישים ובמה שהם חותרים אליו. משום כך, גורלו של אדם אינו טוב וגם אינו גרוע. ייתכן שהחיים שלך קשים מאוד, אבל אולי תחשוב: 'אני לא מחפש רמת חיים גבוה במיוחד. אני פשוט מרוצה מזה שיש לי מספיק מזון לאכול ומספיק בגדים ללבוש. כל אדם ואדם סובל בימי חייו. אנשי העולם הזה אומרים: "אי אפשר לראות קשת בענן אם לא יורד גשם", אז יש ערך לסבל. זה לא כך כך נורא והגורל שלי לא גרוע. השמיים ממעל נתנו לי קצת כאב, קצת ניסיונות ומצוקה. הסיבה היא שהאל מעריך אותי. זהו גורל טוב!' יש אנשים שחושבים שסבל הוא דבר גרוע, שפירושו שגורלם גרוע, ורק חיים ללא סבל, חיי נוחות קלים, פירושם שגורלם טוב. כופרים קוראים לזה: 'עניין של דעה'. איך המאמינים באל רואים את עניין ה 'גורל'? האם אנחנו מדברים על זה ש 'גורלנו טוב' או 'גורלנו גרוע'? (לא.) אנחנו לא אומרים דברים כאלה. נגיד שגורלך טוב כי אתה מאמין באל, אז אם אינך צועד בנתיב הנכון באמונתך, אם אתה מקבל עונש, נחשף ומסולק, האם פירוש הדבר הוא שגורלך טוב או גורלך גרוע? אם אינך מאמין באל, אין שום אפשרות שתיחשף או תסולק. כופרים ודתיים אינם מדברים על חשיפת אנשים או הבחנה בהם, והם לא מדברים על הרחקה או סילוק של אנשים. כשאנשים מסוגלים להאמין באל, פירוש הדבר אמור להיות שגורלם טוב, אבל אם הם מקבלים עונש בסוף, האם פירוש הדבר שגורלם גרוע? רגע אחד גורלם טוב וברגע הבא גורלם גרוע – אז איזה גורל יש להם? השאלה האם גורלו של אדם הוא טוב או גרוע אינה משהו שאפשר לשפוט, אנשים אינם יכולים לשפוט בעניין זה. את הכול עושה האל וכל מה שהאל מסדר הוא טוב. העניין הוא רק שמסלול הגורל של כל אדם ואדם, או סביבתו והאנשים, המאורעות והדברים שהוא נתקל בהם, ונתיב החיים שהוא חווה בימי חייו – כולם שונים; דברים אלה משתנים מאדם לאדם. סביבת חייו של כל אדם ואדם והסביבה שבה הוא גדל, שאת שתיהן האל מסדר עבורו, כולן שונות. הדברים שכל אדם ואדם חווה בימי חייו הם כולם שונים. אין דבר כזה גורל טוב או גורל גרוע כביכול – האל מסדר את כל זה ואת הכול האל עושה. אם נביט בעניין מנקודת המבט שלפיה את הכול עושה האל, אז כל מה שהאל עושה הוא טוב ונכון; רק מנקודת המבט של נטיותיהם המיוחדות של אנשים, רגשותיהם והבחירות שהם עושים נראה שיש אנשים שבוחרים לחיות חיים נוחים, בוחרים בתהילה ובעושר, בשם טוב ובשגשוג בעולם, והם מצליחים בכוחות עצמם. הם מאמינים שפירוש הדבר הוא שגורלם טוב ושחיים של בינוניות וכישלון בתחתית הסולם החברתי הם גורל גרוע. כך נראים הדברים מנקודת המבט של כופרים ואנשי העולם הזה החותרים אל דברים של העולם הזה ושואפים לחיות בעולם הזה, וכך נוצר הרעיון של גורל טוב וגורל גרוע. הרעיון של גורל טוב וגורל גרוע נוצר רק מהתפיסה השטחית וההבנה הצרה של אנשים בנושא הגורל, ומהשיפוט של אנשים בעניין כמות הסבל הפיזי שהם עוברים, כמות ההנאה, התהילה והעושר שהם זוכים בהם וכן הלאה. למעשה, אם נתבונן בזה מנקודת המבט של ריבונות האל על גורל האדם והדרך שבה שהאל מסדר אותו, לא קיימות שום פרשנויות כאלו של גורל טוב או גורל גרוע. האין זה מדויק? (אכן.) אם תביט בגורל האדם מנקודת המבט של ריבונות האל, אז כל מה שהאל עושה הוא טוב והוא מה שכל אדם ואדם צריך. זאת מכיוון שסיבה ותוצאה ממלאות תפקיד בחיים קודמים ובחיים הנוכחיים, הם נקבעו מראש בידי האל, לאל יש ריבונות עליהם והאל מתכנן ומסדר אותם – לאנושות אין שום ברירה. אם נבחן את זה מעמדה זאת, אסור לאנשים לשפוט את גורלם כטוב או גרוע, נכון?" (הדבר, כרך שישי: אודות החתירה אל האמת, כיצד לחתור אל האמת (2)). דברי האל הראו באופן נוקב עד כמה ההשקפה של אנשים בעניין גורל "טוב" או "רע" היא מופרכת. אנשים אומדים את גורלם על סמך שאלות כמו האם חייהם מתנהלים על מי מנוחות, האם הם משיגים מעמד ורכוש, והאם הם זוכים לתהילה וממון או לא. קבלת החלטות על בסיס העדפות אישיות היא גישתו של כופר ואינה תואמת לאמת. מבחינת האל, אין דבר כזה גורל טוב או רע. האל קובע את גורלם של בני האדם על סמך חייהם הקודמים והנוכחיים. גורלם מוסדר ונקבע מראש על ידי האל. הבנתי שהשקפתי לא שונה כלל מזו של כופר. כל חיי חיפשתי עושר ומעמד, להתבלט ולזכות בתהילה וממון. חשבתי שהשגת כבוד ותמיכה היא סימן לגורל טוב, בעוד שחיי הממוצעים, חסרי הייחוד, חיי עוני שבהם כשלתי בהשגת כבוד או התייחסות רצינית התאפיינו בגורל רע. ואז הבנתי, שהשקפתי הייתה מוטעית ונגזרה מהשטן. זו הייתה הבנה מוגבלת של הגורל, שאותה אימצו הכופרים. הבנתי שאלו המשיגים תהילה ועושר גדול אולי מכובדים, וזוכים לתהילה, כבוד ותמיכה מאחרים, ושלכאורה יש להם גורל טוב, אך הם ריקים מבחינה רוחנית, הם סובלים, מרגישים שהחיים שלהם משמימים, וחלקם בסופו של דבר אף מתמכרים לסמים ומתאבדים. אנשים מסוימים שואבים עידוד מהסמכות שנטלו לעצמם, גורמים לצרות, עושים מעשים רעים ועוברים על החוק, ואז מוצאים את עצמם מאחורי סורג ובריח עם מוניטין הרוס לגמרי. האם לאנשים כאלה באמת יש גורל טוב? ראיתי שגורלו של אדם אינו מבוסס על היותו בעל עושר ותהילה, או על כמות הסבל שהוא עבר בחייו. האל קובע ומסדר כמה עשיר או עני יהיה אדם. האל קובע מראש את חיינו על פי צרכינו וכל המעשים שלו טובים. מבחינת האל, אין דבר כזה גורל טוב או רע. באשר לי, למרות שגדלתי בעוני, התמודדתי עם קשיים וכישלונות, וסבלתי לא מעט, כל חוויותיי חישלו את נחישותי נוכח הסבל; זהו עבורי אוצר בעל ערך רב מאוד בחיי. בנוסף, פועם בי רצון חזק מדי לרכוש מוניטין ומעמד. אם הייתי נרשמת לאוניברסיטה ומשיגה תהילה ועושר, בהחלט הייתי נסחפת במגמה הרעה הזאת. האם הייתי באה אז בפני הבורא ומקבלת את ישועתו של האל? האל גם קבע מראש שלא אבחר כמנהיגה. הייתה לי יכולת מסוימת להבין את דברי האל, והצלחתי לזהות בעיות מסוימות אצל אחיי ואחיותיי, אבל לא הייתי מוכשרת בעבודתי, ולא יכולתי להתמודד עם עומסי עבודה גדולים יותר. מנהיגים צריכים להתמודד עם הרבה עבודה, ואם נושאים לא מטופלים היטב, זה יסב נזק לעבודת הכנסייה. עכשיו אני מבצעת חובות פשוטות שבהן אני מסוגלת לעמוד, וזה מועיל גם לי וגם לעבודת הכנסייה. ראיתי את הכוונות הרציניות מאחורי הנסיבות שהאל תזמר עבורי. פעם חייתי לפי ההשקפות המופרכות האלה, ורציתי לחיות חיים של אליטה. בכל פעם שדברים לא הסתדרו לי ולא קרו לפי הרצונות שלי, הייתי מתלוננת על גורלי הרע, שוקעת בדיכאון ומורדת באל. כאדם מאמין, לא נהגתי לפי דברי האל, אלא דבקתי בהשקפותיהם המוטעות של הכופרים. מרדתי באלוהים והתנגדתי לו! מיד כשהבנתי זאת, הרגשתי מזועזעת מעט ממה שעשיתי. אז באתי לפני האל בתפילה: "אלוהים! אינני מבינה את האמת ולא התמסרתי לריבונותך ולסידוריך. אני באמת גאוותנית וחסרת היגיון. אני מוכנה לתקן את השקפותיי המופרכות, להישמע לריבונותך ולתוכניותיך ולא ולהתנגד לך עוד לעולם."

מאוחר יותר, נתקלתי בשני קטעים נוספים מדברי האל שסיפקו לי הבנה מסוימת לגבי ההשלכות המזיקות של רגשות שליליים. בדברי האל נאמר: "אף שאנשים אלו, שחושבים שגורלם גרוע, מאמינים באל, והם מסוגלים להקריב דברים, להשקיע מעצמם למען האל ולנהות אחריו, הם לא מסוגלים לבצע את תפקידם בבית האל בצורה חופשית, משוחררת ורגועה. מדוע הם לא יכולים לעשות זאת? מפני שבתוכם הם מחזיקים במספר מחשבות ודעות קיצוניות ובלתי רגילות שגורמות להתעוררות של רגשות קיצוניים. הרגשות הקיצוניים הללו הם הסיבה לכך שהאופן שבו הם שופטים דברים, האופן שבו הם חושבים, ודעותיהם על דברים באים מנקודת מבט קיצונית, לא נכונה ומעוותת. הם מתייחסים לנושאים ולאנשים מנקודת מבט קיצונית ולא נכונה זו, ובכך הם שוב ושוב חיים, מתנהגים, מתנהלים ופועלים תחת השפעתו של רגש שלילי זה. בסופו של דבר, לא משנה איך הם חיים, הם נראים כל כך עייפים שהם לא מסוגלים לגייס כל התלהבות לאמונתם באל ולחתירתם אל האמת. ללא קשר לאופן שבו הם בוחרים לחיות את חייהם, הם לא יכולים לבצע את חובתם בצורה חיובית או פעילה, ואף שהם מאמינים באל כבר שנים רבות, הם לעולם לא מתמקדים בביצוע חובתם בלב שלם או בצורה משביעת רצון, כל שכן הם אינם מחפשים את האמת, כמובן, או מיישמים בפועל בהתאם לעקרונות-האמת. למה זה? בסיכומו של דבר, זה מפני שהם תמיד חושבים שגורלם גרוע, וזה מוביל אותם לרגש דיכאון עמוק. הם הופכים להיות מיואשים לחלוטין, חסרי כוח, כמו גופה מהלכת, ללא שום חיוניות, אינם מראים שום התנהגות חיובית או אופטימית, כל שכן נחישות או סיבולת להקדיש את הנאמנות שהם אמורים להקדיש לחובתם, לאחריותם ולהתחייבויותיהם. במקום זה, הם נאבקים באי-רצון מיום ליום בגישה רשלנית, בחוסר מטרה ובבלבול, מעבירים את כל הימים בחוסר מודעות אפילו. הם לא יודעים כמה זמן הם ימשיכו כך. בסופו של דבר, אין להם פתרון אלא להטיף לעצמם: 'אני פשוט אמשיך כך כל עוד אוכל! אם לא אוכל להמשיך יום אחד, והכנסייה תרצה לגרש אותי ולסלק אותי, אז אנשי הכנסייה צריכים פשוט לסלק אותי. זה מפני שיש לי גורל גרוע!' אתם רואים, אפילו מה שהם אומרים הוא כל כך תבוסתני. רגש הדיכאון אינו רק מצב רוח פשוט אלא, חשוב מכך, יש לו השפעה הרסנית על המחשבות, הלבבות ועל החתירה של אנשים. אם אתה לא יכול להפוך את רגש הדיכאון שלך על פיו בזמן ובמהירות, אז לא רק שהוא ישפיע על כל חייך, אלא הוא גם ישמיד את חייך ויוביל אותך למוות. גם אם אתה מאמין באל, לא תוכל להשיג את האמת ולזכות בישועה, ובסופו של דבר תאבד" (הדבר, כרך שישי: אודות החתירה אל האמת, כיצד לחתור אל האמת (2)). "סוג זה של דכדוך אינו מרדנות פשוטה או רגעית, והוא גם לא חשיפה רגעית של צביון מושחת, קל וחומר שאינו חשיפה של מצב מושחת. אלא זוהי התרסה שקטה נגד האל והתרסה שקטה שנובעת מאי שביעות רצון נוכח הגורל שהאל סידר להם. אף שהדבר הזה הוא רגש שלילי פשוט, ההשלכות שלו על אנשים הן חמורות יותר מאלו שצביון מושחת גורם. לא רק שהוא מונע ממך לאמץ גישה חיובית ונכונה כלפי החובה שעליך לבצע, וכלפי חיי היומיום שלך ומסע חייך, אלא הוא גם יכול לגרום לך לדבר חמור יותר: ללכת לאבדון בגלל דכדוך" (הדבר, כרך שישי: אודות החתירה אל האמת, כיצד לחתור אל האמת (2)). דרך דברי האל, ראיתי שאם מישהו חושב שיש לו גורל רע, כשהוא מאמין באל, מבצע את חובתו ומתייחס לבני אדם או לדברים שהוא נתקל בהם מתוך השקפה שגויה וקיצונית זו, הוא עלול להידרדר לשליליות ולדיכאון, להיות מבולבל בחובותיו, לעבוד ללא חשק, לצאת מאיפוס ולהיות חסר את הרצון להתקדם. שקיעה בדיכאון עלולה להוביל לסחרור כלפי מטה, ובסופו של דבר התוצאה תהיה הרס כל סיכוי לישועה. הבנתי שאם לא אזנח את ההשקפה הזו, התוצאות יהיו קשות ביותר! חשבתי איך אני חיה עם הרעיון הזה של גורל רע. כשנאלצתי להפסיק את לימודיי עקב בעיות העיניים שלי, חלומותיי לחפש תהילה ועושר התנפצו, וחשבתי שלא אוכל לחיות חיים מכובדים של אדם עשיר, סבלתי מאוד מכך, ואיבדתי את תקוותי לחיים. לאחר שהפכתי למאמינה ומילאתי את חובתי, עדיין חיפשתי מעמד גבוה, וכשלא קודמתי ולא נבחרתי למנהיגה, לא הרהרתי בחסרונות שלי, לא הכרתי את עצמי, במקום זאת, הייתי מתלוננת ללא הרף על גורלי הרע וחייתי במצב שלילי, ללא מוכנות לחתור אל האמת. בהמשך, אחרי שהופיעה הבעיה בעמוד השדרה הצווארי שלי, חשבתי שבעתיד לא אוכל אף פעם להתבלט, ולכן התרשלתי בחובותיי, השלמתי עם הכישלון, ולאט לאט התרחקתי מאלוהים. הבנתי שההשקפה הזו אודות גורל טוב או רע קשרה וכבלה אותי בחוזקה, עד שלא יכולתי להתמסר לריבונותו ולסידוריו של האל והתנגדתי יותר ויותר. חשבתי על אותם כופרים שתמיד אמרו כמה רע גורלם. מכיוון שהם היו עניים וחסרי אונים, חיו במעמד הנמוך של החברה, לא הצליחו לזכות בכבוד מצד אחרים ותכופות סבלו הטרדות, הם עשו הכול כדי לשנות את גורלם, אבל כשהדברים לא התנהלו כפי שקיוו, הם שקלו לשים קץ לחייהם. נטולי אמונה אחרים הקדישו שנים ללימוד שקדני, אך לא הצליחו להשיג מעמד או עושר וחשבו שיש להם גורל רע, חלקם אפילו נכנסו לדיכאון חמור ומצבם התערער. הבנתי שכאשר אנשים אינם מבינים את האמת וחיים על פי השקפות מופרכות, הם לא מתייחסים לעצמם כראוי ולא רואים אנשים, מאורעות ודברים בצורה נכונה, מה שבסופו של דבר מוביל אותם לשקוע בדיכאון. נקודות המבט האלה נגזרות מהשטן. השטן משתמש בהשקפות המופרכות האלה כדי להטעות בני אדם ולפגוע בהם, לגרום להם להיות מדוכאים, מנוונים, למנוע מהם לחתור אל האמת ובסופו של דבר, להביא לסילוקם. אחרי שהבנתי את כל זה, קלטתי שכבר לא אוכל לראות את הדברים לפי ההשקפה הזאת שיש גורל טוב או רע. אם הייתי ממשיכה בכך, הייתי הורסת את עצמי. לכן, באתי לפני אלוהים בתפילה: "הו אלוהים! כל מצב שאתה מתזמר נעשה מתוך כוונות כנות ואני אתמסר לו. אפתור את השחיתות שלי תוך כדי ביצוע חובתי, ואבצע את חובתי בגישה חיובית."

בחיפושיי, נתקלתי בקטע הזה מדברי האל: "איזו גישה צריכים אנשים להחזיק ביחס לגורל? עליך לציית לסידורי הבורא, להשקיע מאמץ בחיפוש מטרתו וכוונתו של הבורא בסידור של כל הדברים האלה ולהשיג הבנה של האמת, להפעיל את הפונקציות הגדולות ביותר שלך בחיים שהאל סידר עבורך, למלא את החובות, האחריות וההתחייבויות של יציר בריאה, ולהפוך את חייך למועילים וערכיים יותר, עד שלבסוף הבורא יהיה מרוצה ממך ויזכור אותך. מובן שמוטב יהיה לזכות בישועה דרך חיפוש והשקעת מאמץ – זאת תהיה התוצאה הטובה ביותר. בכל מקרה, לגבי הגורל, הגישה המתאימה ביותר שצריכה להיות לאנשים יצירי בריאה היא לא להיחפז כשבאים לשפוט דברים ולהגדירם או להשתמש בשיטות קיצוניות כדי להתמודד עם זה. קל וחומר שאנשים לא צריכים לנסות להתנגד לגורלם, לבחור בו, או לשנותו; במקום זאת, עליהם להשתמש בליבם כדי להעריך אותו, לחפש, לחקור אותו ולהתאים לו, לפני שיתמודדו איתו באופן חיובי. בסופו של דבר, בסביבת החיים ובמסע שהוגדר עבורכם בחיים על ידי האל, עליכם לחפש את דרך ההתנהגות שהאל מלמד אתכם, לחפש את הנתיב שהאל דורש מכם לבחור, ולחוות את הגורל שהאל סידר עבורכם בדרך זו, ובסוף תבורכו. כשתחוו את הגורל שהבורא סידר עבורכם בדרך זו, מה שתעריכו הוא לא רק עצב, צער, דמעות, כאב, תסכול וכישלון אלא, חשוב יותר, אתם תחוו שמחה, שלום ונחמה, וכן את הנאורות וההארה של האמת שהאל מעניק לכם. יתר על כן, כשתתעה בנתיבך בחיים, כשתעמוד בפני תסכול וכישלון, כשתצטרך לבחור, אתה תחווה את ההנחיה של הבורא, ובסופו של דבר תשיג את ההבנה, הניסיון וההערכה כיצד לחיות את החיים המשמעותיים ביותר" (הדבר, כרך שישי: אודות החתירה אל האמת, כיצד לחתור אל האמת (2)). באמצעות דברי האל, הבנתי את כוונתו וראיתי כמה טוב הוא לב האלוהים. למרות שנכונו לנו קשיים ואכזבות בחיינו, אין פירוש הדבר שעלינו לנסות להתנגד או לשנות את גורלנו. במקום זאת, עלינו להישמע למה שאלוהים קבע מראש, ללמוד מן האנשים, המאורעות והדברים שהאל מתזמר עבורנו ולזכות באמת. רק אז נמצא שלווה ונחמה אמיתית. חשבתי על כך שלא נבחרתי למנהיגה באישורו של האל. לא היו לי כישורי עבודה טובים והיה מתאים לי יותר לבצע חובות פשוטות, להיות מאמינה רגילה זו הייתה העמדה הטובה ביותר עבורי. עכשיו הכנסייה הטילה עליי חובת השקיה. באמצעות החובה הזו, קראתי הרבה מדברי האל על הכרת עבודתו, הגעתי לתפיסה של עקרונות מסוימים בנוגע להפצת הבשורה והבחנה בין אנשים, רכשתי ידע מסוים על טבעי המושחת וכעת אני מסוגלת להתמסר למצבים שהאל מתזמר עבורי. כל אלה הם יתרונות אמיתיים והם האוצרות היקרים ביותר. עכשיו אני מבינה כי כל חיינו מסודרים ונקבעים מראש על ידי אלוהים. רק על ידי התמסרות, חתירה אל האמת והשגתה במצבים שונים, השגת שינוי בשורש טבענו והשגת ישועתו של אלוהים יוכל להיות לנו באמת גורל טוב. לאחר מכן, פעלתי על פי דברי האל, הנני ממלאת את חובתי בנאמנות ובמסירות, מהרהרת בעצמי ולומדת מכישלונות ומפלות. יישום בפועל בדרך זו הביא לי שלווה ושמחה.

לאחרונה, מנהיגנו ביקש מאיתנו להמליץ על אחים ואחיות מוכשרים, וחשבתי לעצמי: "יהיה זה רגע של גאווה לקבל קידום. אוכל לתרום להתפשטות בשורת המלכות, והאחרים בוודאי יקנאו בי ויעריצו אותי כשישמעו שקודמתי." אולם, המנהיג אמר לי שבגלל המחלה שלי, אינני כשירה לבצע חובה שמחייבת יציאה לשטח. הרגשתי קצת מדוכאת והתלוננתי בפני עצמי: "כל האחים והאחיות שלי נראים בריאים, אפשר לקדם אותם ויש להם הזדמנות ליישם בפועל, בעוד שאני צריכה להישאר בבית ואין לי סיכוי להתבלט או לזכות בתהילה. פשוט יש לי גורל רע." כשהמחשבות האלה החלו לצוץ, הבנתי שאני שוב חיה במצב רע, לכן באתי לפני אלוהים בתפילה ובחיפוש. ראיתי את דברי האל הבאים: "אלוהים לא ציווה לבני האדם מעמד. אלוהים מעניק לבני האדם את האמת, את הדרך ואת החיים כדי שבסופו של דבר הם יהפכו ליציר בריאה שעומד בדרישות, ליציר בריאה קטן וחסר משמעות – לא למישהו בעל מעמד ויוקרה שנערץ על ידי אלפי אנשים. ולכן, אין זה משנה מאיזו נקודת מבט מתבוננים בכך, הרדיפה אחר מעמד היא מבוי סתום. אין זה משנה עד כמה התירוצים שלך לרדיפה אחר מעמד הגיוניים, הנתיב הזה עדיין שגוי והאל אינו מאשר אותו. אין זה משנה עד כמה תתאמץ או מהו גובה המחיר שאתה משלם, אם אתה חושק במעמד, אלוהים לא ייתן לך אותו. אם הוא לא ניתן מאלוהים, לא תצליח במאבקך להשיג אותו ואם תמשיך להיאבק, תהיה לכך רק תוצאה אחת: אתה תיחשף ותסולק ותגיע למבוי סתום. אתה מבין זאת, נכון?" (הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, פריט תשיעי (חלק ג')). "בית האל נפטר מהרבה צוררי משיח ואנשים רעים, וכמה מאלה שחותרים אל האמת, אחרי שנוכחו בכישלונם של צוררי משיח, מהרהרים בנתיב שהאנשים האלה הלכו בו ומהרהרים גם על עצמם ומודעים לעצמם. מכך הם זוכים בהבנה של כוונת האל, וגומרים אומר בליבם להיות מאמינים מן השורה ולהתמקד בחתירה אל האמת ובביצוע חובתם כיאות. גם אם האל אומר שהם נותני שירות או אנשים חסרי חשיבות ושפלי רוח, זה בסדר מצידם. הם פשוט ינסו להיות אנשים שפלי רוח ומאמינים קטנים וחסרי חשיבות בעיני האל, ובסופו של דבר הוא יכנה אותם יצירי בריאה מקובלים. אנשים כאלה הם האנשים הטובים והם אלה שהאל מאשר" (הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, פריט תשיעי (חלק ג')). דרך דברי האל, הבנתי שהאדם הוא יציר בריאה קטן וחסר חשיבות, ללא מעמד אמיתי. כאדם הגיוני, עליי להיות מעשית ולדבוק במקומי, עליי לשאוף לזכות באמת ולשנות את צביון חיי, כי זה מה שאלוהים משבח. אם אחפש ללא הרף מוניטין ומעמד, בסופו של דבר האל יסלק אותי. חשבתי על אלה שנהגתי להעריץ ולכבד כאנשים עם גורל טוב, כמו ג'או שואה, שותפה קודמת שלי. היא הייתה מוכשרת, נואמת נהדרת, וקודמה לתפקיד חשוב. אבל בזמן שביצעה את חובתה, היא חיפשה תמיד מוניטין ומעמד, מה ששיבש קשות את עבודת הכנסייה. כשהוחלפה, היא לא חזרה בתשובה, וגורשה על שעשתה כל מיני רעות. הכישלון שלה היה אזהרה עבורי. ראיתי שכאשר אנשים לא חותרים אל האמת ותמיד שואפים למוניטין ולמעמד, הם ייחשפו ויסולקו. מכיוון שלא יכולתי לבצע חובות שדרשו יציאה לשטח בגלל מצבי, התחלתי להתלונן בפני עצמי; הייתה זו תשוקתי למוניטין ולמעמד שהרימה שוב את ראשה. חשבתי שאוכל להתבלט בכך שאצא לבצע חובות, והמשמעות היא שיהיה לי גורל טוב. עדיין חיפשתי מוניטין ומעמד והלכתי בנתיב שהיה מנוגד לאל. כוונתו של האל היא שאהיה קיימת כיציר בריאה, לא משנה אם אני יוצאת או נשארת בבית, תמיד אוכל למלא את חובתי ולחתור אל האמת ואל שינוי צביון. ידעתי שעליי להתמסר לתזמורי האל ולמלא ברצינות את חובתי, רק זה ירגיע אותי.

דרך חוויה זו, זכיתי בידע מסוים אודות השקפותיי השגויות, והבנתי כיצד התלונות שלי על גורלי הרע כביכול הם מרידה באל וסירוב להתמסר לריבונותו ולסידוריו. אם אמשיך כך, אאבד את סיכויי לישועה. במבט קדימה, אני נחושה להניח בצד את דעותיי המופרכות, להתמסר ולעשות את חובתי היטב.