24. התקופה שבה הטפתי בקו החזית

בינואר 2021, שניים מחבריי החיילים חלקו איתי את הבשורה של האל הכול יכול. ואז, באמצעות כינוסים וקריאה בדברי האל, למדתי שהאל התגלם כבשר ודם באחרית הימים כדי להושיע את המין האנושי המושחת, ולמדתי גם על החשיבות של התגלמויות האל. מעולם לא דמיינתי שהאל יתגלם כבשר ודם בעצמו, כדי להופיע ולעבוד בקרב האנושות. זו תעלומה אדירה, וז גם אהבתו האמיתית של האל והישועה הגדולה ביותר עבור המין האנושי. התרגשתי מאוד. מעולם לא חשבתי שאוכל לשמוע את קולו של האל ולראות את הופעתו ואת עבודתו. הרגשתי שהתמזל מזלי, והדבר גרם לי לרצות אפילו יותר להשתתף בכינוסים. באמצעות קריאה בדברי האל ושיתוף עם אחים ואחיות, הבנתי שהטפת הבשורה היא האחריות של כולם וזה מה שהאל דורש מאיתנו. הטפת הבשורה היא נשיאת עדות לאל. הבאת אנשים בפני האל, ומתן האפשרות לזכות באמת ובישועת האל, תוך העשרה של רשימת המעשים הטובים של האדם. אם לא אעשה זאת, אזניח את חובתי כיציר נברא ולא אהיה ראוי לאכול את דברי האל ולשתות אותם. ברגע שהבנתי את כל זה, הייתי להוט מאוד לחלוק את הבשורה. רציתי גם לעבוד עם אלוהים ולחלוק את בשורת המלכות עם אנשים רבים יותר. לאחר מכן, יישמתי בפועל את שיתוף הבשורה בכל פעם שהיה לי זמן פנוי. ואז, באוקטובר, העבירו אותי לחטיבה שבמקרה היה בה אח בשם ניון, שגם הוא האמין באל הכול יכול. עבדתי איתו כדי לחלוק את הבשורה עם חבריי החיילים. פעם הזמנתי כעשרים חיילים לבוא ולהקשיב לדרשה שלנו, והאח ניון ואני נשאנו בפניהם עדות על עבודת האל הכול יכול באחרית הימים. בסופו של דבר, באמצעות חיפוש וחקירה, עשרים החיילים האלה קיבלו את הבשורה. התרגשתי מכך והתמלאתי בביטחון עצמי רב יותר בכל הנוגע לשיתוף הבשורה.

במהלך מלחמת האזרחים במיאנמר הועברתי לקו החזית. ראיתי כמה תמונות של אזרחים שהוכו ונפצעו, וכמה אזרחים שניצלו ממחנות האויב גם סיפרו לנו שלאחר נפילתם בשבי הם נאלצו לבשל לחיילי האויב, והחיילים האלה גם הכריחו אותם להילחם. החיילים ירו באזרחים שסירבו להילחם והרגו אותם. אחדים מהבתים נשרפו כליל בגלל הלחימה, והאזרחים נאלצו לחיות בסתר בג'ונגל. ובכל פעם שהחיילים נלחמו או תקפו יישוב, הפצועים נלקחו בחזרה ואושפזו. כשראיתי את כל זה, חשתי כלפיהם אהדה רבה. חשבתי שהם כנראה לא מאמינים באלוהים, וללא אמונה הם לא יודעים בידי מי נתון גורלם של בני האדם, או על מי הם יכולים להסתמך כדי לזכות בהגנה. אם אוכל לחלוק איתם את הבשורה ולהביאם בפני האל, הם יוכלו להתפלל לאל ולקרוא את דבריו כדי להבין את האמת וכך יזכו בהגנת האל. המחשבות האלה הכבידו מעט על לבי. רציתי להיכנס ליישוב כדי להטיף את הבשורה ולהביא אנשים בפני האל. אבל לא הכרתי את תנאי השטח של קו החזית, ולא ידעתי היכן מסתתרים חיילי האויב. אם הייתי יוצא להטיף את הבשורה בנסיבות האלה ונתקל בכוחות אויב, הייתי עלול ליפול בשבי או להיהרג. פחדתי מאוד. התפללתי לאל כדי לחפש מה אני אמור לעשות. ואז חשבתי על דברי האל: "עליך לדעת שכל סביבתך אושרה ומסודרת על ידי. דע זאת בבירור ורַצֵה את ליבי בסביבה שנתתי לך. אל תפחד מדבר, כי האל הכול יכול, אדון צבאות, יהיה בוודאי עמך; הוא משענתכם והוא מגנכם" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, אמירותיו של המשיח בראשית, פרק 26). הבנתי, שפחדתי לצאת ולהטיף את הבשורה, ליפול בשבי או להיהרג על ידי כוחות האויב כי לא הבנתי באמת את כל-יכולתו של אלוהים ואת שלטונו על הכול, וחסרה לי אמונה. למדתי גם שכל האירועים שעמם התמודדתי מדי יום, גדולים וקטנים, נשלטים ומסודרים על ידי האל. השאלה אם אפול בשבי האויב או לא הייתה גם היא נתונה בידי האל. לא משנה עד כמה המצב מסוכן, אם האל לא יתיר זאת, הוא לא יוכלו לשבות אותי. וגם אם ביום מן הימים האויב באמת ישבה אותי, השאלה אם אחיה או אמות תהיה תלויה לחלוטין באלוהים. עליי להתמסר למצב שאלוהים קבע. לרצונו הטוב של האל גם היה חלק בהעברה לקו החזית. האזרחים שם חיו בסביבה מסוכנת מאוד ולא היה שם מישהו שיחלוק איתם את הבשורה. הם עדיין לא שמעו את קולו של האל. אולי היו שם אנשים שהאל רצה להושיע. עליי להתחשב בכוונת האל, להטיף את הבשורה ולשאת עדות למען האל, על מנת להביאם בפני האל. בעקבות התובנה הזו, כבר לא פחדתי כל כך. הרגשתי מוכן להישען על אלוהים ולהטיף את הבשורה בסביבה הזו.

לאחר מכן התחלתי להטיף את הבשורה למקומיים, אך נתקלתי בקשיים חדשים. האנשים שם דיברו בשפת הדאי. אני ידעתי לדבר רק מעט בשפת היום-יום. למשל "אכלת?" ו"לאן אתה הולך?" לא יכולתי לחלוק איתם את הבשורה. הייתי לחוץ מאוד. רציתי להטיף, אבל לא ידעתי את השפה והיה לי קשה מאוד. התפללתי לאלוהים, "אלוהים, אני רוצה לחלוק את הבשורה אבל אני לא יודע את השפה. בבקשה, הנחה אותי ופתח עבורי נתיב." פעם, בכינוס מקוון, אחות שיתפה פסקה מדברי האל שעזרה לי מאוד. האל הכול יכול אומר: "אלוהים מביא לידי שלמות את מי שבאמת אוהב אותו ומשחר לאמת, בסביבות שונות. הוא מאפשר לאנשים לחוות את דברי האל בסביבות שונות ובניסיונות שונים, ובכך לזכות בהבנת האמת, ידע אמיתי אודותיו ובסופו של דבר לזכות באמת... מי שלא צועד במסלול המואר בניסיון לסגל את האמת יהיה נתון לעד לשליטתו של השטן ויחיה בחטא נצחי ובאפלה וללא תקווה. אתם מבינים את משמעות המילים הללו? (עליי לשחר לאמת ולמלא את חובתי מכל הלב והנשמה). כאשר חובה נקרית בדרכך ומופקדת בידיך, אל תחשוב כיצד להימנע מהקשיים. אם קשה לך להתמודד עם משהו, אל תזנח אותו ותתעלם ממנו. עליך להתמודד איתו בראש מורם. עליך לזכור תמיד שאלוהים לצד בני האדם, והם רק צריכים להתפלל ולבקש את סיועו אם הם חווים קשיים, ושכשאלוהים לצידך, שום דבר לא קשה. עליך להחזיק באמונה הזו. אם אתה מאמין שאלוהים הוא ריבון כל העולמים, מדוע אם כן אתה פוחד כשמשהו נקרה בדרכך ואין לך על מה להישען? זו הוכחה לכך שאתה לא נשען על אלוהים. אם אינך מחשיב אותו למשענת שלך ולאלוהיך, הרי שהוא אינו אלוהיך. במציאות, יהיו אשר יהיו המצבים שתיקלע אליהם, עליך לפנות לאלוהים לעיתים קרובות כדי להתפלל ולשחר לאמת. גם אם אתה מבין את האמת ומבין ולו רק עניין אחד בכל יום, הזמן הזה אינו מבוזבז!" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, חלק ג'). כשקראתי את הפסקה הזו, ניטעה עמוק בלבי הידיעה שהאל איתי. אל מול קשיים, עליי רק להתפלל בכנות ולהישען על האל, והוא ינחה אותי. הכול אפשרי עבור האל, ולכן צריכה להיות לי אמונה. הטפת הבשורה היא חובתי. לא יכולתי לסגת רק כי לא ידעתי את השפה. הייתי עדיין צריך לעשות כמיטב יכולתי. מאחר שבחרתי להפיץ את הבשורה כדי לרצות את האל, לא משנה עד כמה זה היה קשה, הייתי חייב להישען עליו ולמלא את חובתי. לאחר שחשבתי על הדברים הללו, הרגשתי שאני מוכן לשאוף לכך, ובכל פעם לפני שיצאתי להטיף, הייתי מתפלל לאלוהים ומבקש ממנו שינחה אותי. התחלתי לנסות ולתקשר עם תושבי הכפר, והשמעתי להם הקלטות אוונגליסטיות ועדויות בשפת הדאי. כשהשמעתי להם את ההקלטות, הייתי גם מקשיב בתשומת לב, וכאשר הסתיימה הקלטה, הייתי משתף עם האנשים ומוסיף קצת בשפת הדאי שכבר למדתי. לאחר שעבדתי כך במשך יומיים או שלושה, תשעה אנשים קיבלו את הבשורה. הייתי אסיר תודה לאל, והייתה לי יותר אמונה להפיץ את הבשורה.

יום אחד, כוחות האויב פרסמו סרטון ב"וויצ'אט". ראיתי שלאחר שהם שבו את החיילים שלנו, הם עינו אותם. הם כרתו ידיים לחיילים אחדים, ולאחרים כרתו רגליים, והם שיספו את גרונותיהם, כאילו שחטו חזיר. הם אפילו עקרו את ליבותיהם בסכינים. כשראיתי את זה, פחדתי מאוד. חשבתי, "אני הולך ליישוב מדי ערב כדי לחלוק את הבשורה – האם אפול בשבי האויב? ואם הם ישבו אותי, מה אם הם יתעללו בי כמו בחיילים האחרים או אפילו יענו אותי למוות?" כשחשבתי על כך, חששתי לצאת ולהטיף שוב. באותה עת הבנתי שאני לא במצב הנכון, ולכן התפללתי, התמסרתי לאל בכל לבי וביקשתי ממנו שינחה אותי. מאוחר יותר, קראתי פסקה בדברי האל שהעניקה לי מעט ביטחון וכוח. בדברי האל נאמר: "האל מבצע באנשים את העבודה של הבאה לידי שלמות, והם אינם יכולים לראות או לגעת בה. בנסיבות כאלה, נדרשת אמונה. כאשר לא ניתן לראות דבר-מה בעין בלתי מזוינת, נדרשת אמונה. כאשר אינך יכול להרפות מהתפיסות שלך, נדרשת אמונה. כאשר אינך מבין את עבודתו של האל, מה שנדרש ממך הוא להאמין ולנקוט עמדה יציבה ולעמוד איתן בעדותך. כשאיוב הגיע לשלב הזה, האל הופיע בפניו ודיבר אליו. כלומר, תוכל לראות את האל רק כשתהיה בך אמונה. כשתהיה בך אמונה, האל יהפוך אותך למושלם, ואם אין בך אמונה, הוא אינו יכול לעשות זאת. האל מעניק לך את כל מה שאתה מקווה לזכות בו. אם אינך מאמין, אינך יכול להפוך למושלם, ולא תוכל לראות את פעולותיו של האל, קל וחומר את כול-יכולתו. כאשר, בחוויותיך האמיתיות, תהיה בך אמונה לראות את מעשיו של האל, אז האל יופיע בפניך, יהפוך אותך לנאור ויכוון אותך מתוכך. ללא האמונה הזו, האל לא יוכל לעשות זאת. אם איבדת תקווה באל, כיצד תוכל לחוות את עבודתו? לפיכך, רק כשתהיה לך אמונה ולא תפקפק באל, ורק כשתאמין בו באמת, בלי קשר למעשיו, הוא יהפוך אותך לנאור ויאיר אותך באמצעות החוויות שלך, ורק אז תהיה מסוגל לראות את פעולותיו. כל הדברים האלה מושגים באמצעות אמונה. אמונה מושגת רק באמצעות זיכוך, ובהיעדר זיכוך, אין היא יכולה להתפתח. למה מתייחסת 'אמונה'? אמונה היא הביטחון האמיתי והלב הכן שצריכים להיות לבני האנוש כאשר אינם יכולים לראות דבר מה או לגעת בו, כאשר עבודת האל אינה עולה בקנה אחד עם תפיסות אנושיות, כשהיא מעבר להישג ידם של בני האנוש. זו האמונה שאני מדבר עליה" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, בני האדם שיהפכו למושלמים חייבים לעבור זיכוך). למדתי שכשאנו מתמודדים עם ניסיונות ומצוקות, אם חסרה לנו אמונה ואנחנו לא משתפים פעולה באופן פעיל, לאל אין דרך לעבוד בקרבנו והוא לא יכול בשום אופן להביא אותנו לידי שלמות. ככל שיכולת ההבנה שלנו פחותה, כך אנו זקוקים ליותר אמונה באל, והדרך היחידה לפתח אמונה היא להתמודד עם ניסיונות. שיתוף הבשורה תוך כדי לחימה בקו החזית, אל מול סכנה של נפילה בשבי האויב היה ניסיון, מבחן עבורי. האמת חסרה לי, ולא הבנתי באמת את כל-יכולתו של האל ואת ריבונותו. לא האמנתי באמת ובתמים שהאל שולט בכול, אז לא הייתה לי אמונה. בעת הטפת הבשורה התמודדתי עם סביבה מסוכנת, חששתי מפני נפילה בשבי ועינוי למוות, ולכן לא העזתי לצאת ולהטיף. לא יכולתי באמת להתמסר לאל בכל לבי. למעשה, האל יצר מצב כזה כדי שהוא יוכל להעניק לי יותר מהאמת, כך שאוכל לחפש את האמת, ליישם אותה בפועל ולהכיר בכל-יכולתו של האל, בשליטתו בגורל המין האנושי ובעובדה שחיי ומותי נתונים בידיו. כעת, בשעה שהתמודדתי עם סביבה מסוכנת כזו, נדרשתי לחוות זאת ולהתנסות בכך, וזו הייתה הדרך היחידה שבה יכולתי לראות את מעשי האל ולפתח אמונה אמיתית. ברגע שהבנתי את כוונת האל, לבי התבהר עד מאוד, ולא חששתי כל כך.

מאוחר יותר, קראתי פסקה נוספת בדברי האל שהייתה מדרבנת אף יותר. האל הכול יכול אומר: "לאל יש תוכנית בעבור כל מי שנוהה אחריו. לכל אחד מהם יש סביבה אותה עיצב האל למענו, על מנת לבצע בה את חובתו, ועומדים לרשותו חסדו וקבלתו של האל על מנת שייהנה מהם. כמו כן, לכל אחד יש נסיבות מיוחדות אותן מתווה האל בעבור האדם, וכן יש גם סבל רב שעליו לעבור – אין זו הדרך החלקה שהאדם מדמיין כלל ועיקר. מעבר לכך, אם אתה מכיר בכך שאתה יציר בריאה, עליך להיערך לסבול ולשלם מחיר על מנת שתוכל לממש את אחריות הפצת הבשורה ולבצע את חובתך היטב. המחיר עשוי להיות תחלואים או קשיים גופניים, רדיפות של הדרקון הגדול האדום כאש, או אי הבנות של אנשים חומרניים, וכן התלאות אותם חווים אנשים כאשר הם מפיצים את הבשורה: בגידה, ספיגת מכות וגידופים, הוקעה – אפילו תקיפה בידי אספסוף וסכנת מוות. ייתכן שבמסגרת הפצת הבשורה, תמות בטרם תושלם עבודת האל, ולא תחיה על מנת לחזות ביום תהילת האל. עליכם להתכונן לכך. זה לא נאמר במטרה להפחיד אתכם; זוהי עובדה. ...איך מתו תלמידיו של ישוע אדוננו? מבין תלמידיו, היו כאלה שנסקלו באבנים, שנגררו מאחורי סוס, שנצלבו במהופך ושבותרו בידי חמישה סוסים – הומטו עליהם מיתות שונות ומשונות. מה הייתה הסיבה למותם? האם הם הוצאו להורג על פשעיהם על פי חוק? לא. הם הוקעו, הוכו, ננזפו, והומתו משום שהפיצו את בשורת האדון ואנשי העולם דחו אותם – כך הם הפכו לקדושים מעונים... למעשה, גופם הוא שמת ונפטר באופן זה; כך הם עזבו את עולם בני האנוש, אך אין זה אומר שגם קצם היה כזה. אין זה משנה כיצד הם מתו ועזבו את העולם, ואף לא איך זה קרה, לא כך הגדיר האל את הקץ הסופי של החיים האלה, של יצירי הבריאה האלה. עליך לראות זאת בבירור. ההפך הוא הנכון, אמצעים אלה בדיוק שימשו אותם להוקיע את העולם הזה ולשאת עדות למעשי האל. יצירי הבריאה האלה השתמשו בחייהם היקרים – הם השתמשו ברגעי החיים האחרונים שלהם על מנת לשאת עדות למעשי האל, ולכוחו האדיר של האל, וכדי להצהיר לפני השטן והעולם כולו שמעשי האל צודקים, שישוע אדוננו הוא האל, שהוא האדון, והאל בהתגלמותו כבשר ודם. הם מעולם לא התכחשו לשמו של ישוע אדוננו, גם לא ברגעי חייהם האחרונים. האם לא הייתה זו צורת שיפוט על העולם הזה? הם השתמשו בחייהם על מנת להצהיר לפני העולם, על מנת לאשר לבני האדם כי ישוע אדוננו הוא האדון, כי ישוע אדוננו הוא המשיח, כי הוא האל בהתגלמותו כבשר ודם, כי עבודת הגאולה שהוא ביצע באנושות כולה מאפשרת לאנושות להמשיך ולחיות – זוהי עובדה שלא משתנה לעולם. באיזו מידה ביצעו את חובתם אלה שהפכו קדושים מעונים על שהפיצו את בשורת ישוע אדוננו? האם עד קצה גבול יכולתם? איך בא לידי ביטוי קצה גבול היכולת הזה? (הם הקריבו את חייהם). נכון, הם שילמו את המחיר בחייהם. משפחה, עושר והדברים החומריים של החיים האלה הם כולם דברים חיצוניים; החיים הם הדבר היחיד שקשור לעצמיותו של אדם. חייו של כל אדם חי באשר הוא הם הדבר שעליו לשמור מכל משמר, הדבר היקר ביותר, וכפי שמסתבר, האנשים האלה היו מסוגלים להציע את הרכוש היקר להם מכל – החיים – כאישור וכעדות לאהבת האל כלפי האנושות. הם לא התכחשו לשם האל, ואף לא לעבודתו, עד ליום מותם, והם השתמשו ברגעי חייהם האחרונים על מנת לשאת עדות לקיומה של עובדה זו – האין זו עדות בצורתה הנעלה ביותר? זוהי הדרך הטובה ביותר לבצע את חובתו של אדם; זוהי משמעות הדבר, מילוי אחריותו של אדם. כשהשטן איים עליהם והטיל עליהם מורא, ובסופו של דבר אף אילץ אותם לשלם בחייהם, הם לא נטשו את האחריות שלהם. זוהי משמעות הדבר, אדם המבצע את חובתו עד קצה גבול יכולתו. למה כוונתי? האם אני מתכוון שתשתמשו באותה שיטה על מנת לשאת עדות לאל ולהפיץ את בשורתו? אינך צריך לעשות זאת בהכרח, אך עליך להבין שזוהי אחריותך, שאם האל צריך שתעשה זאת, עליך לקבל זאת כדבר שאתה מחויב אליו מוסרית" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, הטפת הבשורה היא החובה שכל המאמינים מחויבים למלא). הבנתי, שהיכולת של כולנו לנהות אחר האל היא בזכות שלטונו וסידוריו, והוא גם יוצר תנאים שבהם כל אחד מאיתנו יכול לבצע את חובתו. במהלך הטפת הבשורה, נגזר עלינו להתמודד עם סכנות ומצבים שונים. אחדים חווים השפלות, אחרים סופגים מכות וצעקות, יש שנמסרים לסמכות השטן ועוברים התעללות, ואחדים אף מתים. אך לא משנה מה המצב, אני יציר בריאה, ועליי למלא את חובתי בכל עת. הטפת הבשורה היא שליחות חיי, היא אחריותי. לא משנה כמה מרה או קשה היא, גם אם אצטרך לשלם בחיי, עליי לבצע את חובתי ולמלא את אחריותי. חשבתי על התלמידים שהיו חסידיו של ישוע אדוננו בעידן החסד. הם גם התמודדו עם סכנות רבות על מנת להפיץ את בשורת האדון. אחדים ספגו מכות וצעקות, אחרים נכלאו, ואחדים נצלבו ועונו עד מוות בעודם חיים. אבל הם לא התלוננו ולא זנחו את אחריותם ואת חובתם. בסופו של דבר, הם צייתו עד מוות, כשהם נושאים עדות למעשיו של האל ולעוצמתו הרבה בעצם חייהם, תוך השפלת השטן השד. הם לא מתו כי עשו משהו רע, אלא כדי לשאת עדות לשמו של האל ולכך שישוע אדוננו הוא אדון הבריאה. הם שילמו בחייהם כדי לחלוק את בשורת האל ולשאת למענו עדות. זה הדבר המשמעותי ביותר. הם מילאו את אחריותם. אלוהים מאשר יצירי בריאה מעין אלה, ואף שבשרם מת, נשמותיהם נתונות בידי האל ותחת סידוריו של האל. ערכתי גם הרהור עצמי. כשהייתי בסכנת מוות, היססתי ולא רציתי לצאת ולחלוק את הבשורה. חשבתי עדיין על ביטחוני האישי – אהבתי את חיי שלי. חשבתי שאוכל לקחת שליטה על גורלי, שכל עוד לא אצא להטיף, לא אעמוד בפני סכנה או מוות. אבל עכשיו הבנתי, שלא בהכרח אהיה בטוח אם אמנע משיתוף הבשורה. הוצבתי לעמוד על המשמר, וזה דבר מסוכן מטבעו, ואני עלול להיקלע למארב. נוסף על כך, היה מסוכן גם להביא מים או לקנות משהו מהמקומיים. היינו עלולים להיות מותקפים על ידי חיילי האויב בכל רגע. לא יכולתי לשלוט בחיי בכוחות עצמי. השאלה אם ניפול בשבי האויב הייתה נתונה רק בידי האל. אם הוא לא ירשה זאת, לא ישבו אותי גם אם אצא להטיף. אם אלוהים היה מאפשר לדבר מה לקרות, הייתי עלול להיקלע למארב או ליפול בשבי האויב גם אם לא הייתי הולך להטיף. אני יציר בריאה שעליו להתמסר לתיזמורי האל ולסידוריו. לא משנה מה קורה, עליי להמשיך בהטפת הבשורה ובביצוע חובתי. אם אמצא תירוצים כדי לא לחלוק את הבשורה ולשאת עדות לאל, ולא אבצע את חובתי, עדיין אחיה כבשר ודם, אבל אאבד את תפקידי כיציר בריאה מבחינת האל והחיים שלי יהיו חסרי משמעות. בסופו של דבר, האל יסלק אותי ואני לא אזכה לישועה. היה מסוכן ללכת להטיף ביישובים בקו החזית, אך למען ההפצה של בשורת האל והרחבת השפעתה, לא יכולתי לדבוק בחיים, אלא להתמודד כראוי עם אפשרות של מוות, ואם צריך, לשלם בחיי כדי להמשיך להטיף, ובכך למלא את אחריותי. זו עדות, וזו הדרך הטובה ביותר לבצע את חובתי. הבנתי גם שאני יציר בריאה וחסיד של האל. לא משנה עם איזה מצב מסוכן אני מתמודד, הפצת הבשורה היא שליחות חיי וחובה שעליי למלא. לעולם לא אוכל להפסיק לחלוק את הבשורה, בכל עת. בהמשך, שכנעתי שני אחים נוספים, ניקולס וארתור, לצאת להטיף איתי.

יום אחד הלכנו ליישוב ועשרה אנשים הגיעו לשמוע אותנו מטיפים. שיתפנו איתם על האופן שבו יוכלו להיות מוגנים באסונות: "האסונות הולכים ונעשים יותר ויותר גדולים עכשיו, בדיוק כמו במקום הזה, שבו אנחנו כל הזמן במלחמה, והמים נגועים בדם. יש גם מגיפה... מי יכול להציל אותנו מהאסונות האלה? רק המושיע, האל האמיתי היחיד שברא את השמיים ואת הארץ ואת כל הדברים יכול להושיע אותנו." אחר כך השמענו להם כמה הקלטות של דרשות שהסבירו מדוע בני האדם נולדים, מזדקנים, חולים ומתים, כיצד לזכות בהגנתו של האל באסונות, כיצד השטן משחית אנשים, וכיצד האל פועל כדי להושיע את המין האנושי. היו גם כמה פסקאות מדברי האל הכול יכול: "אלה העובדות: לפני שהארץ הייתה קיימת, המלאך הראשי היה האדיר ביותר מבין מלאכי השמיים. היה לו סמכות שיפוט על כל המלאכים בשמיים. זו הסמכות שהאל העניק לו. פרט לאל, הוא היה האדיר ביותר מבין מלאכי השמיים. מאוחר יותר, אחרי שהאל ברא את האנושות, המלאך הראשי ביצע בגידה גדולה אף יותר כנגד האל. אני אומר שהוא בגד באל כי הוא רצה לנהל את האנושות ולגבור על סמכותו של האל. המלאך הראשי הוא שפיתה את חוה לחטוא והוא עשה זאת משום שרצה לבסס את מלכותו על פני האדמה ולגרום לבני האדם לבגוד באל ולציית לארכי-מלאך במקום זאת. המלאך הראשי ראה שדברים רבים כל כך יכולים לציית לו – המלאכים יכולים, כמו גם כל האנשים על פני האדמה. הציפורים והחיות, העצים, היערות, ההרים, הנהרות וכל הדברים על פני כדור הארץ היו תחת השגחתם של בני האנוש – כלומר, אדם וחוה – ואילו אדם וחוה צייתו לארכי מלאך. הארכי מלאך התאווה, אפוא, להתעלות על סמכותו של האל ולבגוד באל. לאחר מכן, הוא הנהיג מלאכים רבים לבגידה באל, ומאוחר יותר אלה הפכו לסוגים שונים של רוחות טמאות. האין זה נכון שהתפתחות האנושות עד ימינו נגרמה על ידי השחתתה בידי הארכי מלאך? בני האדם הם כפי שהנם כיום רק בגלל שהארכי מלאך בגד באל והשחית את האנושות" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, עליך לדעת כיצד האנושות כולה התפתחה עד היום). "תחילה אנשים מוכרחים להבין מהיכן נובעים מכאובי הלידה, הזיקנה, המחלות והמוות במהלך החיים ומדוע האדם סובל את הדברים הללו. הם הרי לא היו קיימים כאשר נברא האדם בראשונה, נכון? מהיכן הגיעו המכאובים הללו? לאחר שהשטן פיתה והשחית את האדם, המכאובים הללו צמחו והאדם התנוון כתוצאה מכך. מכאובי הבשר של האדם, הצרות, הריקנות וכל הדברים האומללים בעולם בני האדם – כולם הופיעו לאחר שהשטן השחית את האדם. לאחר שהאדם הושחת על ידי השטן, השטן החל לענות את האדם, וכך האדם החל להידרדר אף יותר, מחלתו החריפה, כאבו גבר, והעמיקה בו התחושה שהעולם ריק ואומלל, שבלתי אפשרי לשרוד בעולם הזה, ושהחיים בו נעשים מייאשים יותר ויותר. אם כך, השטן המיט על האדם את המכאובים האלה, זאת לאחר שהשחית את האדם והאדם התנוון" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, החשיבות בכך שהאל טועם סבל גשמי). "כל מיני אסונות יתרחשו בזה אחר זה; כל המדינות וכל המקומות יחוו אסונות: מגיפות, רעב, שיטפון, בצורת ורעידות אדמה בכל מקום. האסונות האלה לא יתרחשו רק במקום אחד או שניים, האסונות האלה לא מתרחשים רק במקום אחד או שניים, אלא הם יתפשטו על פני אזורים גדולים יותר ויותר וילכו ויחמירו. בפרק זמן זה, כל מיני מכות של חרקים יופיעו בזו אחר זו, ותופעת הקניבליזם תתרחש בכל מקום. זה המשפט שלי על רבבות הארצות והעמים" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, אמירותיו של המשיח בראשית, פרק 65). הם הקשיבו למילים הללו וחשבו שהן נהדרות. היו אנשים שאמרו, "מעולם לא שמענו מילים כאלה בעבר. הן נפלאות ומרגשות מאוד." היו שאמרו, "תודה רבה שבאתם וחלקתם את הבשורה הזו ושאפשרתם לנו לשמוע את קולו של האל." ואחרים אמרו, "אנחנו מקווים שתבואו שוב." עשרת האנשים האלה קיבלו את הבשורה באותו יום לאחר שהקשיבו לה. אמרתי להם שנחזור באותו ערב, ועודדתי אותם להביא גם את חבריהם וקרוביהם. באותו ערב הם הביאו יותר מתריסר אנשים נוספים. לאחר שהאנשים האלה הקשיבו להקלטות של הדרשות ולדברי האל, כולם קיבלו את הבשורה והבטיחו שיבואו להקשיב כשיהיה להם זמן בערבים. הייתי מאושר מאוד. מאותו רגע ואילך, המשכנו להטיף במהלך היום בכל פעם שהיה לנו זמן, והיינו משקים אותם בלילה. אחרי ההשקייה היינו מתגנבים בחזרה לעמדות שלנו. לאחר כמעט חודש כזה, כולם הגיעו בקביעות לכינוסים שלהם והיו מעורבים מאוד. הם גם היו מביאים אחרים להקשיב לדרשות. יותר ויותר אנשים קיבלו את הבשורה. כשראיתי את התוצאה הזו, הדבר שימח וריגש אותי מאוד. היכולת שלי להטיף את הבשורה בקו החזית ולהביא את האזרחים האלה בפני האל הייתה הודות להדרכתו של האל ובאמת הרגשתי שלווה.

ערב אחד הלכתי ליישוב להשקות כמה מאמינים חדשים. בדרכי חזרה נתקלתי במפקד פלוגה שסייר עם ציוד לראיית לילה. הוא הבחין בי, ומאחר שחשב שאני חייל אויב שבא למארב, הוא אסף כמה חיילים כדי לשבות אותי. מיהרתי לצעוק בדיוק כשהם עמדו לירות. האח שון זיהה אותי, אחרת הם היו פותחים באש. למחרת, האח שון אמר לי, "כמעט ירו בך אתמול בלילה. טוב שזיהיתי את הקול שלך." ממש התרגשתי לשמוע את זה, נשאתי תפילה והודיתי לאל על הגנתו. חשבתי על משהו בדברי האל: "לבו ורוחו של האדם אחוזים בידו של האל, וכל חייו גלויים לעיני האל. בין אם אתה מאמין בכל זה ובין אם לא, כל הדברים, החיים והמתים כאחד, ישתנו, יתחלפו, יתחדשו וייעלמו לפי מחשבותיו של האל. זהו האופן שבו האל מחזיק בריבונות על כל הדברים" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, האל הוא מקור חיי האדם). הבנתי שהאל שולט בכול. לבם ורוחם של אנשים נתונים בידיו. בין אם מדובר בדבר חי ובין אם בדבר מת, כל הדברים נעים ומשתנים בהתאם למחשבות האל. גם השאלה אם נחיה או אם נמות נשלטת ומסודרת על ידי האל. האל היה גם זה שקבע בלילה הקודם אם חבריי לנשק יירו בי או לא. גם המפגש עם האח שון היה תחת ריבונות האל. הוא זיהה במקרה את הקול שלי, ולכן הם לא ירו. כל זה נגזר על ידי האל. הייתי אסיר תודה לאלוהים והתרגשתי מאוד. יכולתי לחוש את אהבתו של האל ואת הגנתו עליי, וגם ראיתי כמה נפלאים מעשיו. לאחר מכן, שני האחים האלה ואני המשכנו ללכת ליישוב על מנת להפיץ את הבשורה. חלקנו את הבשורה עם 57 אנשים, שכולם הצטרפו לכנסייה. הייתי אסיר תודה על הכוונת האל.

לאחר זמן מה, הטפת הבשורה הושלמה פחות או יותר באזור זה, ובשלב הזה, חשבתי לאן להמשיך הלאה. במקרה, באותו יום היחידה שלנו הועברה ליישוב אחר, שהיו בו שני כפרים. שמחתי מאוד שיכולתי להמשיך ולהטיף את הבשורה באזור חדש. היה מסוכן מאוד ביישוב הזה – כוחות אויב היו עלולים לתקוף בכל עת. מיד אחרי שהגענו, גילינו מוקש. פחדתי מעט כי חששתי שחיילי האויב יתחזו לאזרחים ויופיעו משומקום. אם תצא קבוצה קטנה של אנשים או שנצא לבדנו כשאנחנו לא חמושים וניתקל בהם, הם ינצלו את ההזדמנות להרוג או לשבות אותנו. אבל אחרי הניסיון שלי במקום הקודם, ראיתי את מעשיו המופלאים של האל, וידעתי שהטפת הבשורה היא באחריותי. לא משנה מה יקרה, הייתי חייב להמשיך בכך. בזכות המחשבה הזאת, כבר לא הרגשתי כל כך מוגבל, והמשכתי לצאת ולחלוק את הבשורה בכל פעם שהיה לי זמן. הלכנו ליישוב חמושים ברובים, ולא העזנו לנהוג ברשלנות. התחלנו לחלוק את הבשורה עם סגן ראש הכפר, אשתו ואמו, והשמענו להם הקלטות של דרשות. ההקלטות הללו התייחסו לאופן שבו בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ ואת כל הדברים, לאופן שבו המין האנושי התחיל להיות מושחת, כמו גם לאסונות ולמלחמות של אחרית הימים וכיצד הם סימנים לביאת האדון. ישוע אדוננו כבר חזר להתגלם בבשר כדי להושיע את המין האנושי. הוא המשיח של אחרית הימים, האל הכול יכול. הוא מבטא את האמת, מבצע את עבודת השיפוט של אחרית הימים על מנת לטהר ולהושיע את האנושות כדי שנוכל להימלט מרע ומאסונות. אנו יכולים לזכות בישועתו של האל ולהיכנס למלכות השמיים רק אם נבוא בפני האל הכול יכול. הם הקשיבו לעדות הזו, וכולם אמרו שהיא נפלאה. סגן ראש הכפר אמר, "תרשה לי לקחת מחברת כדי לרשום את מה שאמרת עכשיו על מנת שאוכל לקרוא עוד מאוחר יותר." אני אמרתי, "אל תדאג, נחזור מחר. "תוכל להזמין גם אנשים נוספים כדי שיקשיבו?" הוא ענה, "מה שאתה אומר הוא נהדר, וזה נכון. אני סגן ראש הכפר, אז אני צריך לקרוא לתושבי הכפר כדי להקשיב לדברים ביחד." למחרת הוא הביא אנשים נוספים כדי שיאזינו לדרשה שלנו. בסופו של דבר, 94 אנשים משני הכפרים קיבלו את עבודת האל הכול יכול של אחרית הימים. הייתי ממש אסיר תודה לאלוהים שסידר שאגיע לשם כדי שאוכל לחלוק את הבשורה ולמלא את חובתי, שהייתה רוממות האל. הייתי אסיר תודה לאלוהים!

כל מה שעברתי אפשר לי לחוות באופן אישי שהאל שולט בגורלם של בני האדם, ושחיינו ומותנו נתונים בידיו. זכיתי גם בהבנה מעשית יותר של כל-יכולתו של האל ושל ריבונותו. בעבר, לפני שהגעתי לקו החזית, ידעתי שמסוכן להיות חייל והתפללתי והפקדתי את חיי ואת מותי בידי האל. אבל עד שבאמת הגעתי לשם, לא הבנתי עד כמה דלה אמונתי באל. ואז, בכל פעם שנתקלתי במצב מסוכן, כשפחדתי והייתי חסר אמונה, היו אלה דברי האל שתמכו בי והנחו אותי, והעניקו לי אמונה וכוח. זו הסיבה היחידה שלא נסוגתי ונטשתי את חובתי. הייתי אסיר תודה לאל שאפשר לי לעבור חוויה כזו. בכל מקום שאליו אגיע בעתיד, ולא משנה כמה מסוכן הוא יהיה, הפצתה של בשורת האל היא שליחות חיי. אני צריך להאמין באל, להתמסר לו בכל לבי, ולבצע את חובתי כיציר בריאה. תודה לאל הכול יכול!