32. הישאר נאמן לאמת, לא לחיבה

יום אחד ביולי 2017, קיבלתי מכתב ממנהיגת הכנסייה האומר שהכנסייה מטהרת את חסרי האמונה, ונתבקשתי לכתוב הערכה על התנהגותו של אחי. הופתעתי, ונלחצתי מעט. האם הכנסייה עומדת להרחיק את אחי? אחרת, למה נתבקשתי לכתוב על התנהגותו? ידעתי שהוא לא קורא את דברי האל או משתתף בכינוסים בזמנו הפנוי, ובמקום זאת הוא תמיד מבלה בחוץ עם חבריו, הולך אחר מגמות גשמיות, ולא מגלה כל עניין בנושאים הקשורים באמונה. הוא אפילו אמר לי לא להיות כל כך מרוכז באמונה, אלא לצאת יותר אל העולם, כמוהו. ניסיתי לשתף איתו על דברי האל, אבל הוא לא הקשיב ואפילו התרגז ואמר, "מספיק כבר! אין טעם שתספר לי את כל הדברים האלה. לא אכפת לי!" ואז הוא פשוט הלך לישון. האחים והאחיות הציעו לו שיתוף פעמים רבות, וייעצו לו לקרוא את דברי האל וללכת לכינוסים, אבל הוא לא קיבל את זה. הוא אמר שהאמונה באל מגבילה מאוד, שהוא תמיד צריך למצוא זמן כדי להשתתף בכינוסים, ושמלכתחילה הצטרפותו לכנסייה לא הייתה בכלל הבחירה שלו – הוא עשה זאת רק כדי לרצות את אמא שלנו. ככה הוא היה תמיד. אם לשפוט לפי זה, הוא באמת חסר אמונה, והרחקתו מהכנסייה תעלה בקנה אחד עם העקרונות. אבל תמיד היינו קרובים. מאז שהיינו קטנים, הוא תמיד היה שומר לי מעט אוכל כשהיה לו משהו טעים לאכול, ונותן לי מחצית מכל סכום כסף שאנשים נתנו לו. פעם אחת, מורה נתן לי ריתוק אחרי בית הספר, ואחי היה כל כך נסער שהוא בכה. רוב האחים בכפר שלנו לא היו קרובים כמונו. כשחשבתי על כל זה, לא יכולתי להביא את עצמי לכתוב על הבעיות שלו; לא רציתי לשבור את הקשר בינינו. אם אהיה כנה לגבי התנהגותו, והכנסייה תרחיק אותו בסופו של דבר, האם לא ישלל ממנו הסיכוי להיוושע? האם זה לא יהיה אכזרי וחסר לב מצידי? מה אם הוא יגלה מה כתבתי עליו ולעולם לא ידבר איתי שוב? החלטתי לכתוב משהו חיובי יותר, ואמרתי שהוא קורא את דברי האל מדי פעם, ושלמרות שהוא לא הולך לכינוסים, הוא עדיין מאמין באל בליבו. זה ייתן לו קצת מרחב פעולה. כשהמנהיגה תקרא את זה, אולי היא תשתף איתו יותר ואולי לא ירחיקו אותו. מצד שני, אם לא אהיה כנה לגבי התנהגותו, יהיו אלה שקר והסתרה של האמת. זה יטעה את אחינו ואחיותינו וישבש את עבודת הכנסייה. מצד אחד הייתה עבודת הכנסייה, ומצד שני היה אחי. לא ידעתי באיזה צד לבחור. הייתי נסער מאוד, ולא יכולתי להירגע מספיק כדי לבצע את חובתי. המחשבה להעלות על הכתב את התנהגותו גרמה למוח שלי להתרוקן; לא ידעתי מאיפה להתחיל. ככל שחשבתי על זה יותר, כך הרגשתי אבוד יותר, אז התפללתי בשקט, "אלוהים, אני רוצה להיות הוגן בהערכה של אחי, אבל החיבה מגבילה אותי, כך שאינני יכול לעשות זאת. אנא הנחה אותי כך שחיבה לא תשלוט בגישתי, אלא שאנהה אחר דבריך."

לאחר התפילה, קראתי את הקטע הזה של דברי האל: "אלה הגוררים לכנסייה את ילדיהם וקרוביהם שהנם כופרים גמורים הם אנוכיים ביותר, והם רק מפגינים חסד. אנשים אלה מתמקדים רק בלהיות אוהבים, ללא קשר לשאלה אם הם מאמינים או לא וללא קשר לשאלה אם זו כוונתו של האל. יש המביאים את נשותיהם בפני האל, או גוררים את הוריהם בפני האל, ובין אם רוח הקודש מסכימה לכך או פועלת בהם, הם ממשיכים בעיוורון 'לאמץ אנשים מוכשרים' למען האל. איזו תועלת ניתן להפיק מהפגנת חסד כלפי כופרים אלה? גם אם חסרי אמונה אלה, שאין בהם נוכחות של רוח הקודש, נוהים אחר האל בחוסר רצון, הם עדיין אינם יכולים להיוושע כפי שניתן להאמין. את אלה שיכולים לקבל ישועה לא כל כך קל להשיג. אנשים שלא עברו את עבודתה וניסיונותיה של רוח הקודש, ולא הובאו לידי שלמות על ידי האל בהתגלמותו, אינם מסוגלים כלל להפוך לשלמים. לכן, מהרגע שהם מתחילים לנהות אחר האל בשם בלבד, אין באנשים אלה נוכחות של רוח הקודש. לאור תנאיהם ומצבם הממשי, פשוט לא ניתן להפוך אותם לשלמים. לפיכך, רוח הקודש מחליטה לא להשקיע בהם אנרגיה רבה, ואינה מספקת להם כל נאורות או מנחה אותם בכל דרך שהיא; היא רק מאפשרת להם לנהות אחריה, ובסופו של דבר תגלה את סופם – ודי בכך" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, האל והאדם יבואו יחד למנוחה). כשקראתי את דברי האל, הבנתי שהרצון להגיד דברים יפים על אחי על מנת להשאיר אותו בכנסייה ולתת לו סיכוי להיוושע הייתה חשיבה משאלתית שלי. דברי האל אומרים לנו בצורה מאוד ברורה שמי שלא באמת נוהה אחר האל, אלא מאמין בו רק "על הנייר", לא יכול להיוושע. אלוהים מושיע רק את אלה שאוהבים את האמת ומקבלים אותה. רק סוג כזה של אדם יכול לזכות בנוכחות של רוח הקודש ובעבודתה, להבין את האמת ולהשיג אותה, ובסופו של דבר להיוושע על ידי האל ולשרוד את האסונות. במהותם, חסרי אמונה סולדים מהאמת. הם לעולם לא יוכלו לקבל את האמת, ולא משנה כמה זמן הם מאמינים, נקודות המבט שלהם לעולם לא משתנות, כמו גם השקפותיהם על החיים וערכיהם. הם בדיוק כמו כופרים. אלוהים לא מכיר בהם, והם לעולם לא יזכו בנאורות של רוח הקודש או בהדרכתה. הם יכולים לנהות עד הסוף, אבל הם לעולם לא ישנו את צביונות חייהם – אי אפשר להושיע אותם. כשחשבתי על התנהגותו של אחי, הוא לא אהב את האמת, הוא סלד ממנה. ערכיו מבוססים על תענוגות גשמיים בדיוק כמו כופר, ולא על קריאת דברי האל או על השתתפות בכינוסים, ובוודאי שלא על ביצוע חובתו. הוא אפילו אמר לעתים קרובות, "האמונה באל היא חסרת טעם. בכלל לא משנה אם אתה מאמין או לא." הוא לא הקשיב לשיתוף של אף אחד, ויותר מדי שיתוף היה מעצבן אותו. אם לשפוט מהתנהגותו הכללית של אחי, הוא היה חסר אמונה, והאל לא יכיר בו בכלל. הוא לעולם לא יזכה בעבודתה של רוח הקודש או ישיג הבנה של האמת. לא משנה כמה יפה כתבתי עליו כדי להשאירו בכנסייה, הוא לעולם לא יוושע. מכיוון שבשלב זה כבר קבעתי שהוא חסר אמונה, אם אניח לחיבה להשפיע עליי ואחפה עליו כדי שישאר בכנסייה, האם אני לא מפר באופן ברור את העקרונות? אם לא אכתוב את הערכתי לגבי אחי בצורה הוגנת ומדויקת על סמך העובדות, ובמקום זאת אטעה את האחים והאחיות שלי כדי לשמור בכנסייה מישהו שהיה צריך לטהר, האין זה עיכוב של עבודת הכנסייה? כשהבנתי כמה חמורות יהיו ההשלכות, ידעתי שעליי לוותר על החיבה שלי, לנהות אחר העקרונות, ולתת לכנסייה מידע מדויק על אחי – רק זה יעלה בקנה אחד עם כוונותיו של האל. ביודעי זאת, כתבתי את ההערכה של אחי ומסרתי אותה למנהיגה, בהרגשה שסוף סוף עשיתי את הדבר הנכון. בסופו של דבר, על פי העקרונות, הכנסייה הרחיקה אותו, והצלחתי לקבל בשלווה את הסוף הזה. הודות להנחייה של דברי האל, לא פעלתי לפי החיבה שלי והגנתי על אחי, אלא הערכתי אותו בצורה הוגנת ואובייקטיבית. הייתי אסיר תודה מאוד לאל.

ואז, ביולי 2021, מנהיגת הכנסייה ביקשה ממני לכתוב הערכה על אמי. חשבתי איך לאחרונה היא לא חלקה את הבשורה על פי העקרונות, מה שכמעט הוביל למעצרם של כמה אחים ואחיות. כשאחרים הצביעו על הבעיה שלה, היא לא הסכימה לקבל אותה, ובמקום זאת התווכחה בלי סוף על מה שקרה בפועל. האחים והאחיות לא העזו להעלות אף אחד מהבעיות שלה לאחר מכן. למעשה, זו לא הייתה הפעם הראשונה או השנייה שאמי עשתה צרות. פעם אחת, במהלך התכנסות, מנהיגה ביקשה מאחות אחרת לקרוא את דברי האל במקום אמי. אמי התחילה לומר שהמנהיגה מדכאת אותה ושהיא מנהיגת שקר. אחות אחת שמה לב כמה היא מרעישה וביקשה ממנה להנמיך את קולה ולהיות מודעת לסביבה. אמי האשימה את האחות בכך שהיא פשוט מנסה למצוא בה פגמים, ואמרה לה לא לבוא יותר. היא הייתה רבה בלי סוף על כל דבר קטן ועושה צרות בכינוסים. היא הפכה לגורם המפריע לחיי הכנסייה. האחים והאחיות שיתפו איתה וגזמו אותה פעמים רבות, בתקווה שהיא תהרהר ותכה על חטא, אבל היא לא קיבלה זאת. היא אפילו עיוותה את העובדות, וטענה שהיא אמרה רק דבר אחד קטן לא נכון ושאנשים עושים מזה עניין גדול. היא לא קיבלה את האמת. על פי העקרונות, יש לבודד אדם המתנהג כך על מנת שיהרהר בעצמו כדי למנוע ממנו לשבש את הכינוסים של האחים והאחיות, ולהשפיע עליהם. ידעתי שעלי לכתוב במדויק לכנסייה על התנהגותה בהקדם האפשרי, אבל אז חשבתי על כמה היא שונאת לאבד מכבודה ועד כמה המזג שלה נפיץ. היא נטתה להתעלם מכל מי שהעביר עליה ביקורת. אם היא תדע שכתבתי על הבעיות שלה, האם היא תהיה מסוגלת לעמוד בזה? האם זה לא יהיה משפיל עבורה לו ידעה שאמרתי עליה את הדברים האלה? האם היא תהפוך שלילית ותוותר על אמונתה? ככל שחשבתי על זה יותר, כך הייתי נסער יותר, וכל הזמן חשבתי על האופן בו היא הפגינה כלפיי אהבה ואכפתיות בעבר. פעם, כשהייתי קטן והיה לי חום גבוה באמצע הלילה, היא נשאה אותי על גבה אל הרופא בכפר שכן. החום שלי היה כל כך גבוה שהרופא פחד מדי לראות אותי, אז באותו הלילה אמי נשאה אותי רחוק יותר, לבית החולים בעיר. היא תמיד עזרה לי בכל דבר בחיי, וחשבה על כל פרט קטן. היא ילדה אותי וגידלה אותי, חלקה איתי את הבשורה, הביאה אותי לפני האל, ותמכה בי בחובתי. היא הייתה כל כך טובה אלי – אם אחשוף אותה, האם זה לא יהיה חסר לב? האם זה לא יפגע בה? אם אחרים ידעו שאני אישית חשפתי את השיבוש שהיא גורמת בחיי הכנסייה, האם הם יבקרו אותי על כך שאני חסר רחמים וקר-לב כלפי אמי שלי? האם הם יגידו שאני בן עלוב וכפוי טובה? ידעתי שאמי אינה מישהי שמקבלת את האמת, אבל היא הייתה כל כך אכפתית כלפיי. אחרי הכל, היא הייתה אמא שלי. אז, למרות שהמנהיגה המשיכה ללחוץ עליי לכתוב את ההערכה שלה, המשכתי לדחות את זה. בעבר, היינו משפחה של מאמינים. היינו שרים מזמורים ומתפללים ביחד, קוראים את דברי האל ומדברים על הרגשות שלנו. זו הייתה תקופה כל כך שמחה, ולפעמים הזיכרונות האלה צצו במוחי. אבל עכשיו, אחי הורחק, ואמי עשויה להיות מבודדת כדי שתוכל לעסוק בהרהור עצמי. הייתי אומלל ולא ידעתי איך להתמודד עם המצב. לא היה לי מצב רוח לבצע את חובתי, ולא הרגשתי עול לחפש את האמת כדי לעזור לאחיי ואחיותיי בבעיותיהם. פשוט נהגתי כלאחר יד בכינוסים, דעתי הייתה מוסחת ולא הייתי מסוגל לשתף על שום דבר. העברתי את הימים בפיזור נפש, וסבלתי באמת. ידעתי שאני לא במצב טוב, אז באתי לפני האל והתפללתי, וביקשתי ממנו שידריך אותי להיחלץ מהשליליות שלי כדי שחיבה לא תגביל אותי.

בהמשך, קראתי את דברי האל: "אילו נושאים קשורים לרגשות? הראשון הוא כיצד אתה מעריך את בני משפחתך, ומהי גישתך כלפי מעשיהם. 'מעשיהם' בהקשר זה כוללים באופן טבעי מקרים בהם הם משבשים את עבודת הכנסייה ומפריעים לה, מעבירים ביקורת על אחרים מאחורי גבם, עוסקים בנוהגים של חסרי אמונה, וכן הלאה. האם אתה יכול לגשת למקרים אלה ללא משוא פנים? כאשר אתה נדרש לכתוב הערכה על בני משפחתך, האם אתה יכול לעשות זאת באופן לא משוחד וללא משוא פנים, ולהניח בצד את רגשותיך האישיים? זה קשור לגישתך כלפי בני משפחתך. זאת ועוד, האם יש לך רגשות כלפי אלה שאתה מסתדר עמם או שעזרו לך בעבר? האם אתה יכול לבחון את מעשיהם ואת התנהלותם ללא משוא פנים, באופן מדויק ולא משוחד? אם הם משבשים את עבודת הכנסייה ומפריעים לה, האם תוכל לדווח עליהם ולחשוף אותם באופן מיידי לאחר שתגלה על כך?" (הדבר, כרך חמישי: תחומי האחריות של מנהיגים ושל עובדים, תחומי האחריות של מנהיגים ושל עובדים (2)). "נניח, לדוגמה, שקרוביך או הוריך מאמינים באל, ובגלל מעשים רעים שעשו, בגלל שגרמו להפרעות, או בגלל שסירבו לקבל את האמת, הם הורחקו. אולם, אין לך יכולת הבחנה בעניינם, אתה לא יודע למה הם הורחקו, אתה נסער מאוד, ואתה תמיד מתלונן שבבית האל אין אהבה ושהוא אינו הוגן כלפי אנשים. עליך להתפלל לאל ולחפש את האמת, ואז להעריך על פי דברי האל איזה סוג אנשים הם בדיוק הקרובים הללו שלך. אם תבין את האמת באמת ובתמים, תוכל להגדירם בצורה מדויקת, ואז תראה שכל מה שהאל עושה הוא נכון, ושהוא אל צודק. ואז לא יהיו לך תלונות, תהיה מסוגל להתמסר להסדריו של האל, ולא תנסה לגונן על קרוביך או על הוריך. הנקודה כאן היא לא לנתק איתם את הקשרים, אלא רק להגדיר איזה סוג אנשים הם, ולדאוג שתהיה לך יכולת הבחנה בעניינם, ושתבין למה הם סולקו. אם הדברים הללו באמת ברורים לך בליבך, והשקפותיך נכונות ותואמות לאמת, אזי תוכל לעמוד בצדו של האל, והשקפותיך בעניין יהיו תואמות לחלוטין לדברי האל. אם לא תהיה מסוגל לקבל את האמת או להסתכל על אנשים לפי דברי האל, ותמשיך להיות נאמן לקשרים ולנקודות המבט של הבשר בהביטך על אנשים, אזי לעולם לא תוכל להשליך מעליך את קשרי הבשר האלה ותמשיך להתייחס לאנשים הללו כאל בני משפחתך – קרובים אליך יותר מאחיך ומאחיותיך בכנסייה, ובמקרה הזה תיווצר סתירה בעניין הזה בין דברי האל לבין השקפותיך לגבי משפחתך – קונפליקט, אפילו, ובנסיבות כאלה, יהיה זה בלתי אפשרי עבורך לעמוד בצדו של האל, ויהיו לך תפיסות ואי הבנות באשר לאל. לכן, אם ברצונם של אנשים להיות תואמים לאל, אז תחילה, השקפותיהם לגבי דברים צריכות להיות תואמות לדברי האל. הם חייבים להיות מסוגלים להביט על אנשים ועל דברים בהתאם לדברי האל, לקבל עליהם שדברי האל הם האמת, ולהיות מסוגלים להניח בצד את תפיסותיו המסורתיות של האדם. לא משנה מול איזה אדם או עניין אתה ניצב, עליך לנקוט באותה נקודת מבט והשקפה שבהן נוקט האל, והשקפותיך ונקודות המבט שלך חייבות להיות שרויות בהרמוניה עם האמת. כך, ההשקפות שלך והאופן שבו אתה מתייחס לאנשים לא יהיו עוינים לאל, ותהיה מסוגל להתמסר לו ולהיות תואם לו. אנשים שכאלו לא יהיו מסוגלים עוד להתנגד לאל אי פעם. הם האנשים שבהם האל מבקש לזכות" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, כיצד לזהות את מהות טבעו של פאולוס). דברי האל עזרו לי להבין שאנחנו לא יכולים להעריך דברים או אנשים מנקודת מבט רגשית. עלינו לציית לאמת של דברי האל להבחין במהות הטבע של אדם כלשהו, ואיזה סוג אדם הוא. זו הדרך הנכונה להעריך מישהו, המבטיחה שלא ניפול טרף לחיבה. תמיד ניתחתי את המצב עם אמי מנקודת מבט רגשית, וחשבתי על איך היא ילדה אותי ואיך היא אהבה אותי ודאגה לי. זה הקשה עליי להרים את העט ולכתוב הערכה אמיתית. אבל האל אומר שאנחנו צריכים הבחנה לגבי אנשים על סמך מהות הטבע שלהם; היכולת להבחין במהות הטבע שלהם היא הדרך היחידה להשתחרר מחיבה ולהתייחס אליהם בהגינות ועל פי עקרונות. איזה מין אדם הייתה אמא שלי, באמת? היא הייתה נלהבת ואכפתית כלפי אחרים בחיי היומיום שלה, אבל זה רק אומר שהיא הייתה חמת לב. היא טיפלה בי מאוד, אבל זה רק אומר שהיא מילאה את אחריותה כאם. אולם, מטבעה היא הייתה גאוותנית ולא קיבלה את האמת. היא הפגינה שיפוטיות והתנגדות כלפי כל מי שהצביע על בעיותיה או גזם אותה, והיא הייתה זועפת על כך. כשהיה רע, היא אפילו הייתה מתעמתת עם אחרים ומטרידה אותם בלי סוף, דבר שהיה מגביל אחרים. על סמך התנהגותה, אם היא תמשיך להתכנס עם האחים והאחיות, היא לבטח תשבש את חיי הכנסייה ותעכב את האחרים בהיווכחותם בחיים. אם היא תבודד לשם הרהור עצמי על פי העקרונות, כולם יוכלו שוב לערוך כינוסים כראוי, והסידור הזה יהווה לה אזהרה. אם היא באמת תהרהר ותלמד על עצמה, זה יועיל מאוד לחייה. אבל אם היא תתנגד ותדחה את זה, או אפילו תנטוש את אמונתה, היא תיחשף ותסולק. אז אראה את מהות הטבע שלה בצורה ברורה יותר, יהיה ברור במבט חטוף אם היא עשב שוטה או חיטה, ולא תהיה לי שום סיבה לנסות להשאיר אותה בכנסייה. בשלב הזה הבנתי את כוונתו של האל. האל סידר את המצב הזה בתקווה שאשיג כושר הבחנה ואלמד לראות את מהות הטבע של אנשים על פי דברו, כדי שאוכל לשים בצד את החיבה במעשיי ולהתייחס לאנשים על פי העיקרון.

לאחר מכן, קראתי עוד קטע מדברי האל: "מיהו השטן, מיהם השדים, ומיהם אויבי האל אם לא המתנגדים שאינם מאמינים באל? האין הם אותם אנשים המורדים באל? האין הם אלה הטוענים שיש להם אמונה, אך הם חסרי אמת? האין הם אלה המבקשים רק לקבל ברכות ואינם מסוגלים לשאת עדות למען האל? אתה עדיין מתערבב עם אותם שדים כיום ונוהג בהם במצפון ובאהבה, אך במקרה זה, האינך מגלה כוונות טובות כלפי השטן? האינך עושה יד אחת עם שדים? אם אנשים הגיעו לנקודה זו ועדיין אינם מסוגלים להבחין בין טוב לרע, וממשיכים להיות אוהבים ורחומים בעיוורון וללא כל רצון לחפש את כוונותיו של האל או מבלי להיות מסוגלים בכל דרך שהיא לאמץ את כוונותיו של האל כשלהם, אזי סופם יהיה אומלל עוד יותר. כל מי שאינו מאמין באל שבבשר הוא אויב של האל. אם אתה יכול לנהוג במצפון ובאהבה כלפי אויב, האינך חסר חוש צדק? אם אתה תואם את אלה שאני מתעב וחולק עליהם, ועדיין יש לך אהבה או רגשות אישיים כלפיהם, האם אינך מורד? האינך מתנגד לאל במכוון? האם אדם כזה אכן ניחן באמת? אם אנשים נוהגים במצפון כלפי אויבים, באהבה כלפי שדים, וברחמים כלפי השטן, האינם משבשים בכוונה את עבודתו של האל?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, האל והאדם יבואו יחד למנוחה). דברי האל חשפו את מצבי המדויק. ידעתי שאמי האמינה באל במשך שנים אבל לא קיבלה את האמת, וכשאחרים ניסו לעזור לה בבעיותיה, לגזום אותה, היא לא יכלה לקבל זאת מהאל. היא תמיד התקטננה על כל דבר קטן ושיבשה את חיי הכנסייה, ושימשה כמשרתו של השטן. אבל אני לא קמתי וחשפתי אותה, רק המשכתי להסתיר את הדברים ולהגן עליה. חשבתי שהימנעות מלחשוף אותה ומלכתוב הערכה אמיתית היא המעשה המצפוני ביותר שיש. למעשה, הפגנתי אהבה ומצפון כלפי השטן, מבלי להתחשב ולו במעט בעבודת הכנסייה או בנזק שעלול להיגרם להיווכחות בחיים של אחיי ואחיותיי. לקחתי את הצד של השטן ודיברתי בשם השטן. האם זה לא מה שהאל כינה "להתנגד לאל בכוונה תחילה"? האהבה שלי הייתה חסרת עיקרון, ולא הבחנתי בין טוב לרע – זו הייתה אהבה מבולבלת. גוננתי על אמי, ואפשרתי לה להמשיך לשבש את חיי הכנסייה. שיחקתי תפקיד ברוע שלה. בהתנהגותי זו, האם לא פגעתי באחרים ובעצמי? החיבה עיוורה אותי, היא שיתקה אותי. המנהיגה דחקה בי מספר פעמים לכתוב את ההערכה של אמי, אבל המשכתי לדחות את זה ולעכב את עבודת הכנסייה. כשהבנתי את זה, הלב שלי היה אכול רגשות אשמה. לא ידעתי מדוע איני יכול להימנע ממגבלות החיבה בעודי מתמודד עם המצב הזה. מה הייתה הבעיה האמיתית? באתי לפני האל להתפלל ולחפש, לבקש ממנו להדריך אותי להבין את הבעיות שלי.

קראתי קטע מדבר האל, שעזר לי לקבל תובנה נוספת על עצמי. בדברי האל נאמר: "איזה עיקרון בדברי האל עוסק באופן שבו על כל אדם להתייחס לרעהו? אהבו מה שאלוהים אוהב ושנאו מה שאלוהים שונא: זהו העיקרון שאותו יש לקיים. אלוהים אוהב את אלו המשחרים לאמת ומסוגלים למלא אחר רצונו. אלו גם האנשים שאותם עלינו לאהוב. אלו שאינם ממלאים אחר רצון האל, ששונאים את אלוהים ומורדים בו, אלו האנשים שאותם אלוהים מתעב, ולכן גם עלינו לתעב אותם. זה מה שמבקש האל מהאדם... אם אדם כלשהו מכחיש את האל ומתנגד לו, או אם יש מישהו שהאל מקללו, אך הוא גם הורה או קרוב משפחה שלך ולא אדם רשע עד כמה שאתה יכול לראות, והוא מתייחס אליך יפה, ייתכן שתמצא שאינך מסוגל לשנוא את אותו אדם, ואולי אפילו תשמור על קשר קרוב עימו ולא יחול כל שינוי במערכת היחסים שלכם. כשאתה מגלה שאלוהים מתעב אנשים כאלה, זה מטריד אותך, אך עדיין אינך מסוגל לעמוד לצדו של אלוהים ולדחות מעליך ללא רחמים את אותו אדם. הרגש תמיד שולט בך ולכן אינך מסוגל להרפות לחלוטין מאותו אדם. מה הסיבה לכך? זה קורה כי רגשותיך חזקים מדי והם עומדים בדרכך ליישום האמת בפועל. האדם הזה טוב אליך, אז אינך מסוגל להביא את עצמך לשנוא אותו. היית מצליח לשנוא אותו רק אם היה פוגע בך. האם שנאה שכזו הייתה תואמת לעקרונות האמת? בנוסף, אתה גם נשלט בידי תפיסות תרבותיות וחושב שבגלל שמדובר בהורה או בקרוב משפחה, אם תשנא אותו, החברה תדחה אותך מעליה ודעת הקהל תתעב אותך, אתה תיחשב לכפוי טובה, לאדם נטול מצפון וחסר צלם אנוש. אתה חושש שאלוהים יגנה אותך ויענישך. גם אם תרצה לשנוא את אותו אדם, מצפונך לא יאפשר לך. למה מצפונך פועל כך? זה בגלל אופן החשיבה שנזרע בתוכך מאז היותך ילד, שאותו קיבלת בירושה ממשפחתך. כך הוריך חינכו אותך, וכך התנתה אותך החברה המסורתית. אופן החשיבה הזה מעוגן עמוק בתוך ליבך וגורם לך להאמין באופן שגוי שכיבוד הורים הוא מנהג טבעי ומוצדק לחלוטין ושכל מה שקיבלת בירושה מאבותיך חייב להיות טוב. זה הדבר הראשון שלמדת והוא נותר דומיננטי בתוכך. הוא יצר בתוכך אבן נגף משמעותית ומהווה גורם מפריע לאמונתך ולקבלת האמת ובכך לא מאפשר לך ליישם בפועל את דברי האל, לאהוב את מה שאלוהים אוהב ולשנוא את מה שאלוהים שונא. אתה יודע בליבך שחייך הגיעו מאלוהים ולא מהוריך, ואתה גם יודע שלא רק שהוריך לא מאמינים באל, אלא אף מתנגדים לו, ושהאל שונא אותם ושעליך להישמע לאל ולעמוד לצדו, אבל אינך מסוגל להביא את עצמך לשנוא אותם, אפילו אם אתה רוצה בכך. אינך מסוגל לעשות את השינוי הזה, אינך מסוגל להקשיח את ליבך ואינך מסוגל ליישם בפועל את האמת. מה הגורם לכך? השטן משתמש בתרבויות מסורתיות, כמו גם בתפיסות מוסריות שונות, כדי להשתלט על מחשבותיך, על שכלך ועל ליבך, כדי שלא תהיה מסוגל לקבל עליך את דברי האל. דברי השטן הללו השתלטו עליך וכעת אינך מסוגל לקבל עליך את דברי האל. כשאתה רוצה ליישם בפועל את דברי האל, הדברים הללו גורמים לסערה בקרבך, הם גורמים לך להתנגד לאמת ולדרישות האל והופכים אותך חסר אונים לפטור את עצמך מעול התרבות המסורתית. לאחר מאבק שנמשך זמן מה, אתה מתפשר: אתה מעדיף להאמין שהתפיסות המוסריות המקובלות הן נכונות ותואמות לאמת, אז אתה דוחה או זונח את דברי האל. אינך מקבל עליך את דברי האל כאורים ותומים ולא אכפת לך אם תיוושע. אתה מרגיש שתמשיך לחיות בעולם ותוכל לשרוד אם תסמוך על האנשים הללו. אינך מסוגל להתמודד עם אצבעה המאשימה של החברה, אז אתה מעדיף לבחור לוותר על האמת ועל דברי האל, להיכנע לתפיסות המוסריות המסורתיות ולהשפעת השטן, לפגוע באל ולא ליישם בפועל את האמת. האדם הוא יצור מעורר רחמים, הלא כן? האין הוא זקוק לישועת אלוהים?" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, רק זיהוין של השקפות פסולות מאפשר שינוי אמיתי). הבנתי מדברי האל שהוא דורש מאיתנו לאהוב את מה שהוא אוהב ולשנוא את מה שהוא שונא. ישוע אדוננו גם אמר פעם: "מִי הִיא אִמִּי וּמִי הֵם אַחַי? ...כָּל הָעוֹשֶׂה אֶת רְצוֹן אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם הוּא אָחִי וַאֲחוֹתִי וְאִמִּי" (מתי י"ב 48, 50). האל אוהב את אלה שחותרים אל האמת ומסוגלים לקבל אותה. רק לאנשים כאלה עליי לקרוא אחים ואחיות; רק אותם עליי לאהוב, ולעזור מתוך אהבה. אלה שסולדים מהאמת ואף פעם לא מיישמים אותה בפועל הם כולם חסרי אמונה, לא אחים ואחיות. גם אם הם ההורים שלנו או קרובי משפחה, עלינו להבחין ולחשוף אותם על פי עקרונות-האמת. זה לא אומר שאיננו צריכים לכבד את הורינו, או שלא נדאג להם בעתיד, אלא זה אומר שעלינו להתייחס אליהם בצורה רציונלית והוגנת, לפי מהות הטבע שלהם. אולם "דם סמיך ממים" ו"האדם אינו דומם; כיצד ייתכן שלא יהיו לו רגשות?" היו רעלים שטניים שהייתי ספוג בהם. לא התייחסתי לאנשים על פי העקרונות, ותמיד הגנתי על משפחתי וצידדתי בה על בסיס חיבה. כשכתבתי את ההערכה של אחי, ידעתי שהוא כבר נחשף כחסר אומנה ושיש להרחיקו מהכנסייה, אבל הייתי מושפע מחיבתי ולא רציתי לכתוב את האמת. רציתי להסתיר את העובדות ולהונות את אחיי ואחיותיי. כשהמנהיגה ביקשה ממני לכתוב את ההערכה של אמי, ידעתי שהיא משבשת את חיי הכנסייה ושאני צריך לכתוב הערכה מדויקת ואובייקטיבית על מנת לעזור למנהיג לחשוף אותה ולהגבילה. אבל כשחשבתי עליה כעל אמי, וכמה היא הייתה טובה אליי, פחדתי שאם אכתוב בכנות על התנהגותה, תמיד ארגיש אשם ולא אוכל לחיות עם זה. גם פחדתי שאחרים יחשבו שאני חסר רחמים שפועל בדם קר. התמלאתי ספקות וחששות, והמשכתי לדחות את העניין. ראיתי שהרעלים השטניים האלה נטועים עמוק בלבי, ומצמידים אותי לחיבתי. הם גרמו לכך שהתנהלתי עם אחרים באופן נטול עקרונות, ומנעו ממני לקיים את עבודת הכנסייה. עמדתי לצד השטן, מרדתי באל והתנגדתי לו. העובדה הייתה שאמי ואחי היו שניהם חסרי אמונה, וחשיפת התנהגותם הייתה המעשה הנכון. זה היה מגן על עבודת הכנסייה וממלא אחר דרישותיו של האל. אלה היו לאהוב את מה שהאל אוהב, ולשנוא את מה שהאל שונא, וכן נשיאת עדות על יישום בפועל של האמת. אבל ראיתי ביישום בפועל של האמת ובחשיפת השטן משהו שלילי; ראיתי בזה מעשה חסר לב, חסר מצפון ובוגדני. הייתי כה מבולבל! הפכתי שחור ללבן, טוב לרע. הייתי כבול לחיבתי ומלא בשליליות בגלל זה, נטול כל מוטיבציה לבצע את חובתי. ללא הנאורות וההדרכה של האל אשר באו בזמן, חיבתי הייתה מחסלת אותי. החיים בתוך חיבתי כמעט הביאו לסופי. באמת שיחקתי באש.

מאוחר יותר הרהרתי בעצמי עוד, והבנתי שחוסר הרצון שלי לכתוב על אמי נבע מתפיסה שגויה נוספת – שחשיפתה הוא מעשה חסר לב מצידי, כיוון שהיא גידלה אותי באדיבות כזו. קראתי קטע מדברי האל ששינה את נקודת המבט שלי על זה. בדברי האל נאמר: "האל ברא את העולם הזה והביא לתוכו את האדם, יצור חי שהאל העניק לו חיים. האדם, בתורו, זכה בהורים ובקרובי משפחה, וכבר לא היה לבד. מהרגע שבו האדם ראה לראשונה את העולם החומרי הזה, גורלו היה להתקיים בהתאם לייעוד שקבע לו האל. נשימת החיים שמפיח האל בכל יצור חי היא שתומכת בצמיחתו עד בגרות. לאורך התהליך הזה, איש אינו מרגיש שהאדם מתקיים וגדל בהשגחת האל. במקום זאת, כולם סבורים שהאדם מתבגר כשהוא נתון לחסד של גידול בידי ההורים, ושאינסטינקט החיים שלו הוא שמכוון את צמיחתו. זאת משום שהאדם אינו יודע מי העניק לו את חייו ומאין הם באו, וקל וחומר שהוא אינו יודע איך אינסטינקט החיים מחולל נסים. האדם יודע רק שהמזון הוא הבסיס להמשך חייו, שההתמדה היא המקור לקיום חייו, ושהאמונות שהוא מחזיק הן הנכס שבו תלויה הישרדותו. האדם אינו מודע כלל לחסד האל ולאספקתו, ובדרך זו הוא מבזבז את החיים שהאל העניק לו... אף לא אדם אחד שהאל דואג לו יומם וליל אינו מקבל על עצמו לעבוד את האל. האל רק ממשיך לבצע עבודה באדם, שממנו אין ציפיות, בהתאם לתוכניתו. הוא עושה זאת מתוך תקווה שיום אחד, האדם יתעורר מחלומו ויבין לפתע את הערך והמשמעות של החיים, יבין את המחיר שהאל שילם בעבור כל מה שנתן לאדם ואת הלהיטות שבה האל משתוקק נואשות לשובו של האדם אליו" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, האל הוא מקור חיי האדם). למדתי מדברי האל שכלפי חוץ נראה שאמי ילדה אותי וגידלה אותי, ושהיא הייתה זו שדאגה לי בחיים. אולם במציאות, מקור חיי האדם הוא האל, וכל מה שזכיתי בו ניתן על ידי האל. האל נתן לי חיים, וסידר לי את המשפחה והבית שלי. סידוריו של האל גם אפשרו לי לשמוע את קולו ולבוא לפניו. אני צריך להודות לאל, ועליי ליישם בפועל את האמת בכל דבר שבא לפניי, כדי לספק את האל ולגמול לו על אהבתו. אני לא צריך לעמוד לצידה של משפחתי ולפעול למען השטן, ובכך לעכב את עבודת הכנסייה. ההבנה הייתה עבורי קריאת השכמה. היה עלי לבוא לפני האל כדי להכות על חטא, ולא יכולתי להמשיך ללכת אחרי חיבתי. לאחר מכן, חשפתי במדויק את האופן שבו התנהגותה של אמי שיבש את חיי הכנסייה.

חודש לאחר מכן, נבחרתי להיות מנהיג כנסייה. הבנתי שכמה מחברי הכנסייה עדיין לא הבחינו לגמרי בהתנהגותה של אמי. חשבתי, "אני צריך לדבר איתם על איך אמי שיבשה את חיי הכנסייה, כדי שהם יוכלו ללמוד להבחין ולהתייחס אליה על פי עקרונות-האמת." אבל בדיוק כשעמדתי לעשות זאת, היו לי רגשות מנוגדים. אם במהלך השיתוף והניתוח, האחים והאחיות אכן יזכו בהבחנה לגבי התנהגותה של אמי, האם הם ינטשו אותה? האם זה יעצבן את אמי? הרגשתי שאינני מסוגל להגיד דבר. הבנתי שחיבה שוב מגבילה אותי וזכרתי את דברי האל שקראתי קודם לכן – שעליי לאהוב את מה שהאל אוהב ולשנוא את מה שהוא שונא. אמי גרמה לבעיות בחיי הכנסייה, וזה משהו שהאל שונא. לא יכולתי להמשיך לגונן עליה מתוך חיבה. זו הייתה האחריות שלי לחשוף ולנתח את המצב, על פי עקרונות-האמת, כדי שהאחים והאחיות יוכלו להשיג הבחנה. לכן, שיתפתי על האופן שבו אמי שיבשה את חיי הכנסייה, וניתחתי אותו, והאחרים זכו במעט הבחנה ולמדו כמה לקחים. רוב האנשים בסופו של דבר הסכימו שיש לבודד אותה לשם הרהור עצמי. לאחר שיישמתי את זה בפועל, הרגשתי נינוח ושלו. אני מודה לאל מעומק ליבי על ההנחיה והנאורות שבדבריו אשר עזרו לי להבין את האמת, למצוא עקרונות ליישם בפועל, ולהבין איך להתייחס לבני משפחתי. בלי זה, חיבה עדיין הייתה מגבילה אותי, והייתי עושה דברים כדי להתנגד לאל. החוויות הללו הראו לי שכאשר מתייחסים לאנשים ומתמודדים עם מצבים בתוך הכנסייה, הכל חייב להיעשות על פי עקרונות-האמת. רק זה עולה בקנה אחד עם כוונת האל. זו הדרך היחידה להרגיש חופשי ולקבל תחושת שלווה פנימית. תודה לאל!