42. במה זכיתי בעקבות הבחנתי באדם רע

באוגוסט 2015, גיליתי שהאחות ניקול הוחלפה, בעיקר כי היא לא ביצעה עבודה אמיתית והתחרתה עם אחרים על מוניטין ומעמד, וגם מתחה ביקורת על השותפה שלה מול אחים ואחיות אחרים, וכל זה שיבש את עבודת הכנסייה. לאחר שניקול פוטרה, בעקבות שיתופים וגיזום, היא זכתה בהבנה מסוימת לגבי עבירותיה וצביונותיה המושחתים. היא הפגינה חרטה רבה והאשימה את עצמה, והייתה מוכנה להכות על חטא. אלינה, אחת השותפות שלי, הייתה בעבר שותפתה של ניקול. כשהיא שמעה שניקול סווגה כמנהיגת שקר, היא אמרה, "אחרי שניקול נעשתה מנהיגה, היא שמה את עצמה מעל כל האחרים. היא התנהגה אליי בצורה די מתנשאת ויהירה, והייתה גאוותנית מאוד. היא גם יצרה קליקות ועסקה בריבים קנאיים כדי לזכות במעמד. רק צורר משיח יעשה דבר שכזה. זה לא מספיק לכנות אותה 'מנהיגת שקר'. יש לסווגה גם כצוררת משיח." היא גם תכננה לבקש מהמנהיגים הבכירים לסווג את ניקול מחדש. שותפה אחרת, רייצ'ל, שמעה מה אלינה אמרה, והסכימה. באותו הזמן, חשבתי, "לניקול יש חשיבות עצמית מופרזת והיא קרה ומרוחקת, ויש לה צביון גאוותן מאוד, אבל היא לא עשתה רע גדול, וגם לא גרמה להפרעות ושיבושים חוזרים ונשנים, ואחרי שהוחלפה, היא הצליחה להכות על חטא ולהרהר במעשיה, וזכתה בהכרה עצמית. היא שונה מאחרים שלא מוכנים לקבל שום אמת. אם נסווג אותה כצוררת משיח רק על פי השחיתות המעטה שחשפה אצלה ובגלל עבירה אחת או שתיים, לא נלך בכך רחוק מדי? אם נסווג אותה בצורה מוטעית, נעשה בכך עוול לאדם טוב." לכן, אמרתי את דעתי. אבל לא רק שאלינה לא הסכימה איתי, היא הוסיפה: "אתה לא מבין חלק מההתנהגות של ניקול. אנחנו חייבים לדבוק בעקרונות. אסור לנו להקל על אף צורר משיח." באותו זמן, חשתי אי נוחות מסוימת, אבל מה שאלינה עשתה לאחר מכן הפתיע אותי עוד יותר.

יום אחד, אלינה ביקשה מרייצ'ל ללקט את ההערכות לגבי ניקול, ומבלי להתייעץ עם המנהיגים הבכירים, היא ארגנה באופן פרטי כינוס של האחים והאחיות כדי לבצע הבחנה ולנתח את מעשיה של ניקול. בכינוס, אלינה שוב סיפרה בפרוטרוט על התנהגותה הגאוותנית של ניקול בעבר, והדגישה במיוחד שניקול נהגה בצורה שרירותית, אבל לא אמרה אם זו הייתה התנהגות טיפוסית או רגע חולף של שחיתות. היא גם לא הזכירה אם ניקול הייתה מסוגלת לקבל את האמת מאוחר יותר, ואם היכתה על חטא לאחר מכן. אחת האחיות חשה שמטרת הכינוס היא לדכא ולהרשיע את ניקול, והתריעה בפני רייצ'ל: "מה את מנסה להשיג בעשותך זאת? האם זה תואם לכוונת האל? את לא יכולה לסווג אחרים ללא ראיות מספיקות. בכך את פוגעת באל." רייצ'ל חששה מעט כששמעה זאת, וגם חשה שהיחס הזה לניקול אולי מוגזם מעט, אז היא סיפרה לי ולאלינה על ספקותיה. אלינה ענתה לה בכעס, "בכל פעם שאנו רוצים ליישם את האמת בפועל, השטן משבש הכול." לבסוף, היא שוב ניתחה את התנהגותה של רייצ'ל, והדגישה שבגלל שניקול קינאה בשותפה שלה, היא יצרה קליקה, ושפטה ודיכאה את השותפה. היא גם אמרה שניקול נהגה בשרירותיות ומבלי להתייעץ עם אחרים, ושהיא פיטרה אנשים בצורה אגבית. כשרייצ'ל ראתה את חומרת ההתנהגות שאלינה תיארה, היא השתכנעה, ושוב צידדה באלינה. באותו זמן, גם אני לא הייתי ממש בטוח. האם אלינה ורייצ'ל צדקו בהשקפתן? כששמעתי את אלינה משתפת בהתלהבות שכזו על דברי האל שחושפים את היווצרותן של קליקות בידי צוררי משיח, נעשיתי מבולבל עוד יותר וחשתי שאולי הניתוח שלה נכון. האם ייתכן שהמנהיגים הבכירים לא זיהו נכון את ניקול, וטעו לחשוב שצוררת משיח היא מנהיגת שקר ואפשרו לה להישאר בתפקידה? ואם כן, האם לא הפכתי למישהו שתומך בצוררת משיח מבלי להבחין בה? במקרה הזה, אני עלול לאבד את משרתי. עלולים להאשים אותי בהגנה על צוררת משיח ושמי הטוב ייהרס. אולי עדיף שאסכים עם אלינה ורייצ'ל. כך, אם אטעה, לפחות זו לא תהיה רק אשמתי. זה עדיף מכך שיתגלה שטעיתי ואיאלץ לשאת בכל האשמה. בדיוק כשעמדתי להסכים עם הטענה שלהן, חשתי אי נוחות קלה. חשבתי שבגלל שהמצב עדיין לא ברור, אני לא יכול להסכים סתם כך עם דעתו של מישהו אחר. אם ניקול אינה צוררת משיח, ואלך כעיוור אחר כל האחרים שמסווגים אותה ככזו, אני ארשיע אדם אחר באופן שרירותי, מעשה שמהווה פגיעה באל. עבירה שכזו לא תימחק לאחר שבוצעה. מצפוני הציק לי, והחלטתי לא להצטרף לאלינה.

לאחר מכן, חיפשתי את האמת העוסקת בהבחנה בצוררי משיח. קראתי בדבר האל: "אי אפשר לסווג כצורר משיח במהותו אדם שיש לו רק צביון של צורר משיח. צוררי משיח אמיתיים הם רק אלה שיש להם מהות טבע של צוררי משיח. מובן שישנם הבדלים באנושיותם של השניים, ובחסות ההבדלים באנושיותם, גישותיהם של אותם אנשים כלפי האמת שונות אף הן – וכאשר גישותיהם של אנשים כלפי האמת שונות, הנתיבים בהם הם בוחרים שונים אף הם; וכאשר אנשים בוחרים בנתיבים שונים, העקרונות וההשלכות של מעשיהם כתוצאה מכך שונים אף הם. משום שאצל אדם שרק יש לו צביון של צורר משיח יש מצפון שפועל, וכן הגיון וחוש כבוד, והוא אוהב את האמת באופן יחסי, כשהוא חושף את צביונו המושחת, בלבו ישנה תוכחה על כך. בזמנים כאלה הוא יכול להרהר בעצמו ולהכיר את עצמו, ולהודות בצביונו המושחת ובכך שחשף שחיתות, וכך מתאפשר לו למרוד בבשר ובצביונו המושחת, ליישם בפועל את האמת ולהתמסר לאל. לעומת זאת, אין זה כך כשמדובר בצורר משיח. משום שמצפונו אינו פועל ואין לו מודעות מצפונית, קל וחומר שאין לו חוש כבוד, כשהוא חושף את צביונו המושחת, הוא לא משתמש בדברי האל על מנת לאמוד האם חשיפתו נכונה או שגויה, האם יש לו צביון מושחת או אנושיות רגילה, או האם הוא עולה בקנה אחד עם האמת. הוא אף פעם לא מהרהר בדברים האלה. אם כן, כיצד הוא מתנהג? הוא דבק בטענתו כי הצביון המושחת שהוא חושף והדרך בה בחר הם נכונים. הוא חושב שכל מעשיו הם נכונים, שכל דבריו הם נכונים; הוא נחוש לדבוק בדעותיו. על כן, גם אם הוא יעשה עוולה רצינית ויחשוף צביון מושחת חמור, הוא לא יזהה את חומרת המצב, והוא בהחלט לא יבין את הצביון המושחת אותו חשף. מובן שהוא גם לא יניח בצד את רצונותיו, ולא יתמרד נגד שאיפתו או צביונו המושחת לטובת בחירה בנתיב של התמסרות לאל ולאמת. משני הקצים השונים האלה ניתן להבין שאם אדם בעל צביון של צורר משיח אוהב את האמת בלבו, יש לו סיכוי לזכות בהבנה שלה וליישמה בפועל, ולזכות בישועה, ולעומת זאת אדם בעל מהות של צורר משיח אינו יכול להבין את האמת או ליישמה בפועל, ואף לא לזכות בישועה. זהו ההבדל בין השניים" (הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, תרחיב חמישי: סיכום של אופי צוררי המשיח ומהות הצביון שלהם (חלק ב')). "בעבר, כמה מנהיגים ועובדים חשפו לעתים קרובות צביונות של צורר משיח: הם פעלו באופן מופקר ושרירותי, ודברים היו צריכים תמיד להיעשות בדרך שלהם. עם זאת, הם לא ביצעו מעשים רעים מובהקים, והאנושיות שלהם לא הייתה גרועה. באמצעות גיזום, באמצעות עזרה מאחים ומאחיות, על ידי כך שהועברו מתפקידם או הוחלפו, או על ידי כך שהיו שליליים במשך זמן מה, הם לומדים להכיר בסופו של דבר שמה שחשפו בעבר היה צביון מושחת, הם מוכנים להכות על חטא וחושבים: 'הדבר החשוב ביותר הוא להתמיד בביצוע חובתי, יהיה אשר יהיה. למרות שהלכתי בנתיבו של צורר משיח, לא סווגתי ככזה. אלה רחמיו של האל, ולכן עליי לעבוד קשה באמונתי ובחתירתי. אין שום דבר רע בנתיב החתירה אל האמת'. לאט לאט הם משתנים, ואז הם מכים על חטא. יש בהם ביטויים טובים, הם מסוגלים לחפש את עקרונות-האמת כשהם מבצעים את חובתם, והם מחפשים את עקרונות-האמת גם כשהם באים במגע עם אחרים. מכל הבחינות, הם נכנסים לכיוון חיובי. אם כך, האם הם לא השתנו? הם נטשו את הנתיב של צוררי משיח ובחרו ללכת בנתיב של יישום האמת בפועל ושל חתירה אליה. יש תקווה וסיכוי שהם יזכו בישועה. האם ניתן לסווג אנשים כאלה כצוררי משיח משום שבעבר הם הציגו ביטויים מסוימים של צורר משיח או הלכו בנתיב של צוררי משיח? לא. צוררי משיח מעדיפים למות מאשר להכות על חטא. אין להם שום תחושת בושה; בנוסף, יש להם צביון רע ומרושע, והם סולדים מהאמת באופן קיצוני. האם אדם שכל כך סולד מהאמת יכול ליישם אותה בפועל, או להכות על חטא? זה יהיה בלתי אפשרי. העובדה שהם כה סולדים מהאמת, פירושה שהם לעולם לא יכו על חטא" (הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, פריט שמיני: הם רוצים שאחרים יתמסרו רק להם, לא לאמת או לאל (חלק א')). לצוררי משיח אמיתיים יש צביון אכזרי, טבע זדוני, והם אנשים רעים. הם חסרי מצפון, היגיון ובושה, ולא משנה כמה רע הם עושים, או כמה נזק הם גורמים לעבודת הכנסייה או להיווכחות בחיים של האחים והאחיות, אין להם נקיפות מצפון. יתרה מכך, הם סולדים מהאמת ומתעבים אותה. הם אף פעם לא מקבלים ולו חלק קטן ממנה, ואף פעם לא מודים בטעויותיהם או מכים על חטא, ולא משנה כמה רע הם עשו. אבל לאנשים בעלי צביון של צוררי משיח אין טבע רע. הם לא בהכרח אנשים רעים. הם כן, לפעמים, מציגים התנהגות של צורר משיח. למשל, הם מתנהגים בצורה גחמנית ופזיזה, מתנהגים בצורה שתלטנית ומדירים את אלו שלא מסכימים עימם, אבל באמצעות גיזום, פיטורין או תיקונים, הם יכולים לחפש את האמת, לעשות חשבון נפש ולחוש חרטה על מעשיהם המרושעים, ולאחר מכן, להכות על חטא באמת ולהשתנות. ממש כמו מנהיגי שקר, שעושים חשבון נפש לאחר שפוטרו מספר פעמים, ושמסוגלים בסופו של דבר ללכת בנתיב יישום האמת בפועל. זה בהחלט אפשרי לעשות עוול למישהו על-ידי סיווגו כצורר משיח אם חלק מהתנהגותו דומה לזו של צורר משיח. לאחר מכן, קראתי את המידע שאלינה והאחרות ליקטו על התנהגותה של ניקול, וגיליתי שבעיקר מדובר בהתנהגות שמראה שחיתות, כגון צביון גאוותן, תיעוב של אחרים, התנהגות עקשנית, תיקון אנשים ללא התייעצות עם עמיתים לעבודה, וכך הלאה. היא גם צירפה אחים ואחיות אחרים כדי שישפטו את השותפה שלה, וזה שיבש את חיי הכנסייה. זה אכן היה מעשה רע, אבל לא משהו שהיא עשתה בדרך קבע. בעבר, היא מעולם לא דיכאה או שפטה אחרים. לאחר פיטוריה, היא הצליחה לעשות חשבון נפש ולזהות את עבירותיה ואת צביונה המושחת, והיא תיעבה את עצמה והיכתה על חטא. מכך ניתן לראות שהיא לא הייתה מישהי שסירבה לאמת או מישהי שלעולם לא תכה על חטא. אם מסתכלים על כך בצורה זו, היא הציגה התנהגות מסוימת של צורר משיח אבל בעצם לא הייתה בעצמה צוררת משיח. אם נסווג אותה כצוררת משיח בגלל העבירות הללו זה יהיה חסר פרופורציות, ולא תואם לעקרונות-האמת. אם נעשה זאת, נדכא אותה ונרשיע אותה, וזהו מעשה רע.

מאוחר יותר, המנהיגים הבכירים שיתפו עימנו על ההבדל בין התנהגות מושחתת לבין מהות טבע. חשבתי, "עכשיו אלינה אמורה להבין ולא תמשיך לעסוק בעניין הזה." באופן בלתי צפוי, לאחר המפגש אלינה אמרה לנו, "המנהיגים הבכירים מגוננים על ניקול. הם לא מסתכלים על הבעיה בהתאם למהות התנהגותה של ניקול. אני לא יודעת אם הם מגוננים עליה בגלל שיש לה איכות מסוימת." חשבתי, "למה אלינה נטפלת לעבירה אחת של ניקול ולא מוכנה להניח לזה? הרי המנהיגים שיתפו על כך בצורה ברורה מאוד. התנהגותה של ניקול הציגה שחיתות ותו לא. זו הייתה עבירה זמנית. לא ניתן לסווג אותה כצוררת משיח." אבל אלינה והאחרות לא היו מוכנים לקבל זאת ואמרו שאם המנהיגים לא יטפלו בניקול, הן יקחו זאת לדרגים גבוהים יותר. אלינה הייתה ממש עקשנית בעניין, ושתי השותפות האחרות היו בצד שלה. אני הייתי היחיד שלא הסכים איתה. זה הטריד אותי מאוד. אם אמשיך להסכים לאופן הטיפול של המנהיגים במצב, האם אלינה והאחרות יגידו שאני סוגד למעמד, שאין לי יכולת הבחנה, ושאני פשוט חוזר על מה שהמנהיגים אומרים? אבל אם אסכים עם נקודת המבט שלהן, האם בכך לא ארשיע מישהי באופן שרירותי? אולי עליי לומר שאני לא יודע איך להבחין. כך, הן לא ידעו מה אני חושב באמת, ולא יגידו שאין לי יכולת הבחנה או שאני מצדד בצוררת משיח. אז אמרתי להן בהיסוס רב, "אני לא יודע מספיק על התנהגותה של ניקול, אז אני לא יודע איך לסווג אותה." מיד, הבעת פניה של אלינה השתנתה כשהיא ראתה שאני לא מסכים איתה. לאחר מכן, הן התרחקו ממני במכוון בכל פעם שהן דנו בדיווח על ניקול. הרגשתי שמבודדים אותי, וזה הותיר בפי טעם מר. "עשיתי משהו לא בסדר? למה הן מתייחסות אליי ככה?" זה הפריע לי מאוד, ולא הצלחתי להתרכז בביצוע חובתי. חשדתי שמאחורי גבי הן יגידו שהבנתי את האמת בצורה שטחית מדי ושלא הייתה לי יכולת הבחנה. האם הן ימשיכו להדיר אותי מעתה והלאה? חשתי מיואש עוד יותר, וחשבתי, "בסדר, הם הן לא מקשיבות להצעות שלי ולא רוצות שאהיה מעורב, אז אחסוך לעצמי טרחה רבה ואימנע מלפגוע ברגשותיהן כדי שהן לא יאשימו אותי ויגרמו לפיטוריי. שיעשו מה שהן רוצות. זה לא ענייני ממילא." אבל לאחר שקיבלתי את ההחלטה הזו, כעסתי על עצמי: "אני לא בורח, בעצם? אני הרי לא מקיים את עבודת הכנסייה." מאוחר יותר, נפתחתי ושיתפתי על מצבי בפני המנהיגים, והם הזכירו לי לחפש את כוונת האל ולקיים את עבודת הכנסייה, והוסיפו שאם איעשה שלילי ואסוג או שאחשוב לברוח כי אלינה והאחרות מבודדות אותי, אני אתנער מאחריותי. כששמעתי את דברי המנהיגים, הבנתי שהתחשבתי רק באינטרסים האישיים שלי. ראיתי שאחת מאנשיו הנבחרים של האל סובלת מדיכוי, אבל התנהגתי כאילו זו לא בעיה שלי. אפילו רציתי לברוח כדי שלא ידירו אותי. הייתי כה אנוכי ובזוי!

מאוחר יותר, קראתי קטע מדברי האל, ורק אז ראיתי את מהות הטבע שלי בצורה ברורה יותר. האל אומר: "כשאנשים אינם לוקחים שום אחריות על החובות שלהם ומבצעים אותן ללא מחשבה שטחיות, פועלים כ'יֶסמנים' ואינם מגינים על האינטרסים של בית האל, באיזה צביון מדובר? מדובר בערמומיות, זהו הצביון של השטן. ההיבט הבולט ביותר בפילוסופיות החיים של האדם הוא ערמומיות. אנשים חושבים שאם הם אינם ערמומיים, הם עלולים להעליב אחרים ולא יהיו מסוגלים להגן על עצמם; הם סבורים שעליהם להיות ערמומיים דיים על מנת לא לפגוע או להעליב אף אחד ובכך לשמור על ביטחונם, להגן על פרנסתם ולרכוש מעמד יציב בקרב אנשים אחרים. כל הכופרים חיים על פי הפילוסופיות של השטן. הם כולם יֶסמנים ואינם מעליבים אף-אחד. אתה באת לבית האל, קראת את דבר האל והקשבת לדרשות בבית האל, אז מדוע אינך מסוגל ליישם את האמת, לדבר מן הלב ולהיות אדם ישר? מדוע אתה תמיד נוהג כיסמן? יסמנים רק מגינים על האינטרסים של עצמם ולא על האינטרסים של הכנסייה. כשהם רואים מישהו שעושה רע ופוגע באינטרסים של הכנסייה, הם מתעלמים. הם אוהבים להיות יסמנים ואינם מעליבים אף אחד. זהו חוסר אחריות ואדם כזה הוא ערמומי מדי ואינו ראוי לאמון. כדי להגן על היוהרה והגאווה שלהם וכדי לשמור על שמם הטוב ועל מעמדם, יש אנשים ששמחים לעזור לאחרים ולהקריב למען חבריהם בלי קשר למחיר. אך כשהם צריכים להגן על האינטרסים של ביתו של האל, על האמת ועל הצדק, הכוונות הטובות שלהם נעלמות כלא היו. כשעליהם לנהוג לפי האמת, הם אינם נוהגים לפיה כלל. מה קורה כאן? כדי להגן על כבודם וגאוותם, הם ישלמו כל מחיר ויעמדו בכל סבל. אך כשעליהם לעשות עבודה אמיתית ולטפל בעניינים מעשיים, להגן על עבודת הכנסייה ועל דברים חיוביים ולהגן על אנשיו הנבחרים של האל ולדאוג להם, מדוע אין להם עוד את הכוח לשלם כל מחיר שהוא ולעמוד בכל סבל? זה דבר שאין להעלותו על הדעת. למעשה, יש להם סוג של צביון שסולד מהאמת. מדוע אני אומר שהצביון שלהם סולד מן האמת? כיוון שבכל פעם שמשהו כרוך בנשיאת עדות למען האל, ביישום האמת בפועל, בהגנה על אנשיו הנבחרים של האל, במאבק במזימות של השטן או בהגנה על עבודת הכנסייה, הם בורחים ומסתתרים ואינם מטפלים בשום עניינים ראויים. היכן גבורתם ועוז רוחם, שמאפשרים להם לעמוד בסבל? היכן הם מיישמים את הדברים הללו? קל לראות זאת. אפילו אם מישהו מוכיח אותם ואומר שהם לא צריכים להיות כל כך אנוכיים ובזויים ולהגן על עצמם, ושעליהם להגן על עבודת הכנסייה, לא באמת אכפת להם. הם אומרים לעצמם: 'אני לא עושה את הדברים האלו והם לא קשורים אליי בכלל. במה תועיל התנהגות כזו לחתירה שלי ליוקרה, לרווח ולמעמד?' הם לא אנשים שחותרים לאמת. הם רק אוהבים לבקש לעצמם יוקרה, רווח ומעמד והם אינם עושים כלל את העבודה שהאל הפקיד בידיהם. לכן, כשצריך שהם יעשו את עבודת הכנסייה, הם פשוט בוחרים לברוח. משמעות הדבר היא, שבליבם הם אינם אוהבים דברים חיוביים והם אינם מעוניינים באמת. זה סימן ברור לכך שהם מואסים באמת. רק אלו שאוהבים את האמת ושניחנים במציאות האמת יכולים להיענות כשהם נדרשים לכך על ידי העבודה של בית האל ועל ידי נבחרי האל, רק הם יכולים לקום, באומץ ומתוך מחויבות לחובתם, כדי לשאת עדות בפני האל, לחלוק את האמת ולהוליך את נבחרי האל אל הנתיב הנכון וכך לאפשר להם לממש את הציות לעבודת האל. רק זאת היא גישה של אחריות וביטוי לכך שרצון האל חשוב לכם" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, חלק ג'). רק בהשוואה לדברי האל ראיתי כמה שאני ערמומי ונכלולי. אלינה והאחרות רצו לסווג את ניקול כצוררת משיח. אני בפירוש לא הסכמתי עימן, וגם ידעתי שהן מתייחסות לניקול בצורה לא הוגנת ושהן מרשיעות אותה בצורה שרירותית, אבל חששתי לפגוע ברגשותיהן ואז שהן יגנו אותי ויפטרו אותי. כדי להגן על מעמדי ועל המוניטין שלי, נמנעתי להביע את מחשבותיי האמיתיות והשמעתי דברים מעורפלים. לא היה לי אומץ לדבוק בדעה הנכונה. התחשבתי רק באינטרסים שלי והיה לי אכפת רק משרידותי העצמית, ולא עשיתי דבר כדי להגן על האינטרסים של הכנסייה. גם לא לקחתי בחשבון אילו נזקים הן יגרמו במעשיהן לעבודת הכנסייה. בסוגייה רצינית שקשורה לעבודת הכנסייה ולהיווכחות בחיים של האחים והאחיות, העמדתי פנים שאיני יודע כלום כדי שאף אחד לא ייפגע או ייעלב, וכדי לשמור על משרתי, הלכתי עם הזרם ודיברתי בניגוד לעקרונות. הייתי נכלולי ביותר. לא רק שהייתי נכלולי, אלא גם סלדתי מהאמת. הבנתי שיישום האמת בפועל והגנה על עבודת הכנסייה הם דבר נכון וחיובי, אבל כשחשבתי שהאינטרסים שלי עלולים להיפגע, לא יישמתי זאת. אפילו חשבתי שאסבול אם אגן על מה שצודק. זה לא פשוט הראה שלא אהבתי דברים חיוביים ושסלדתי מהאמת? חשתי המון חרטה ואשמה.

לאחר מכן, המנהיגים הבכירים הזכירו לי שאחרי שניקול פוטרה הפעם, אלינה המשיכה לדווח עליה כעל צוררת משיח, ולא הפסיקה עד שניקול גורשה. זה כבר לא היה ביטוי רגיל של שחיתות. אם כוונתה של אלינה הייתה להבחין בצוררת משיח ולהגן על עבודת הכנסייה, אבל היא פשוט לא הבחינה בצורה מדויקת, אז, אחרי שהמנהיגים שיתפו בהתאם לעקרונות-האמת, היא הייתה אמורה להבין את הטעויות שלה ולהתייחס לעבירה של ניקול בצורה הראויה. אבל היא לא הקשיבה לנאמר בשיתוף, התעקשה להמשיך ולא הרפתה, וזה הרגיש כאילו היא רוצה לדכא ולהעניש מישהו. המנהיגים ביקשו ממני שאחקור לגבי אלינה ואגלה את האמת, והסכמתי. אבל כשהתכוונתי לשאול אחרים בעניין, התחלתי לסגת שוב. "רייצ'ל היא לא היחידה שלא מבחינה באלינה. חלק מהאחים והאחיות בכנסייה מצדדים בה אף הם. אם אנסה לגלות את האמת באופן פרטי, והם יספרו לאלינה על כך, האם אלינה והאחרות יגרמו לפיטוריי?" כשחשבתי כך, התחלתי שוב לחוש קרוע מבפנים. מאוחר יותר, נזכרתי בדברי האל: "כולכם אמרתם שאתם מתחשבים בעול של אלוהים ושתגנו על העדות בכנסייה, אולם מי מכם באמת התחשב בעול של אלוהים? שאלו את עצמכם: האם אתם מגלים התחשבות בעול של אלוהים? האם אתם יכולים לנהוג בצדיקות למען אלוהים? האם אתם יכולים לקום על רגליכם ולדבר בעבורי? האם אתם יכולים להנהיג את האמת בעיקשות? האם אתם נועזים מספיק כדי להיאבק בכל מעשיו של השטן? האם תהיו מסוגלים להניח בצד את הרגשות שלכם ולחשוף את השטן למען האמת שלי? האם אתם יכולים לאפשר את השבעת רצוני בכם? האם הקדשתם את לבכם ברגע המכריע ביותר? האם אתם נוהים אחר רצוני? שאלו את עצמכם את השאלות הללו וחשבו עליהן לעתים קרובות" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, אמירותיו של המשיח בראשית, פרק 13). דברי האל עוררו את ליבי. אל מול שאלות האל, ראיתי שאני מתנהג בצורה מפוחדת ופחדנית. פחדתי להסתבך בצרות. תמיד חיפשתי להתרחק מצרות. לא התחשבתי כלל בעולו של האל. לא הגנתי על עבודת האל כי פחדתי שבכך אפגע ברגשותיהם של אחרים וזה בתורו יזיק לי. הייתי כה אנוכי ובזוי! דברי האל העירו אותי. התנהגותה של אלינה שיבשה כעת את חיי הכנסייה. אם לא אעשה מעשה עכשיו, אז כשאלינה תגרום נזק גדול יותר לעבודת הכנסייה זה כבר יהיה מאוחר מדי. פחדנותי וחששי הראו חוסר אמונה באל. לא האמנתי שהכול נמצא בידי האל, אז תמיד חששתי שאחרים ידכאו אותי. האל הוא צודק, האמת שולטת בבית האל. בסופו של דבר, אנשים שליליים ואנשים רעים לא מסוגלים להתבסס כאן, אבל אמונתי הייתה דלה מדי. לכן, באתי בפני האל והתפללתי, "אלי, ליבי מלא בפחד וחששות. אנא, הענק לי את האמונה לזקוף ראש ולהגן על עבודת הכנסייה." לאחר שהתפללתי, נזכרתי במנהיג קבוצה שהיה ישר ובעל יכולת הבחנה. אז חיפשתי אותו וביקשתי ממנו שיעבוד יחד איתי בחקירת העניין. כשבדקנו את דיווחיה של אלינה על התנהגותה של ניקול, נחרדנו. גילינו שחלק מההאשמות היו שקריות, וחלקן האחר עסק בהתנהגויות שחשפו שחיתות אבל לא היוו בעיה מהותית. בכך שאלינה האשימה את ניקול כצוררת משיח על בסיס ההתנהגויות הללו, האם היא לא עיוותה את העובדות כדי לדכא את ניקול? דיקון העניינים הכלליים גם ראה שאלינה לא מוכנה להרפות מניקול, והזהיר אותה שלא תעשה רע, אבל אלינה לא התרגשה מכך והמשיכה לדרוש את הרשעתה של ניקול כצוררת משיח. ראינו שאלינה שנאה את ניקול במיוחד והייתה נחושה להביא לגירושה. גילינו שאלינה וניקול היו פעם שותפות, וגילינו שבאותו הזמן המנהיגים הבכירים נתנו הרבה עבודה חשובה לניקול, כי איכותה ויכולת העבודה שלה התעלו על אלו של אלינה. אלינה חשבה שניקול גונבת ממנה את אור הזרקורים, ולכן כעסה וקינאה בה. כמו כן, ניקול הצביעה לעיתים קרובות על בעיות בעבודתה, אז אלינה חשה שניקול תיעבה אותה. אלינה נטרה טינה לניקול ותמיד חיפשה הזדמנות לנקום. במקרה הזה, כשניקול הפרה עקרונות והתגלתה כמנהיגת שקר, אלינה רצתה לנצל את ההזדמנות כדי לסווג את ניקול כצוררת משיח ולגרש אותה. בתחילה, חשבתי שהיא האשימה את ניקול כי היא לא הבינה את האמת. אבל כעת, ראיתי שרצונה של אלינה בנקמה היה כה חזק, שכדי לסגור איתה חשבון אישי היא עיוותה את העובדות כדי להטעות אחרים ולגרום להם להצטרף אליה בהאשמות נגד ניקול. זה היה מעשה מתועב למדי!

יום אחד, באמצעות הגילוי שבדבר האל, ראיתי בצורה ברורה יותר את מהותה של אלינה. האל אומר: "מהו מתנגד? מיהם האנשים שצורר משיח מחשיב כמתנגדים? למצער הם אלה שאינם לוקחים ברצינות את צורר המשיח כמנהיג, כלומר הם לא מעריצים אותו או סוגדים לו אלא מתייחסים אליו כאל אדם מן השורה. זה סוג אחד. נוסף עליו ישנם אלה שאוהבים את האמת, חותרים אל האמת, שואפים לשינוי בצביון שלהם וחותרים אחר האהבה לאל; הם הולכים בדרך שונה מזו של צורר המשיח, ובעיניו הם מתנגדים. יש עוד סוגים? (אלה שתמיד מציעים לצוררי משיח הצעות ומעזים לחשוף אותם.) כל מי שמעז להציע לצורר משיח הצעות משלו ולחשוף אותו, או שההשקפות שלו שונות, נתפס על ידו כמתנגד. וישנו עוד סוג: אלה שמשתווים לצורר המשיח באיכות וביכולות, שיכולת הדיבור והעשייה שלהם דומה, או שהוא מזהה אותם כנעלים עליו וכמי שמסוגלים להבחין בו. מבחינת צורר משיח, דבר זה אינו מקובל ומהווה איום על מעמדו. אנשים כאלה הם המתנגדים הגדולים ביותר של צורר המשיח. צורר המשיח אינו מעז להזניח אנשים כאלה או להרפות ולו במעט. הוא רואה בהם מטרד, גורם מציק קבוע, הוא עומד כל הזמן על המשמר כנגדם ומתחמק מהם בכל הזדמנות. במיוחד כשצורר המשיח רואה שמתנגד עומד לזהות ולחשוף אותו, בהלה מיוחדת אוחזת בו; הוא נואש להדיר ולתקוף מתנגד כזה, והוא לא יתרצה עד שהוא ירחיק את המתנגד מהכנסייה. ...עבור צורר משיח, המתנגד מהווה איום על המעמד ועל הכוח שלו. צוררי משיח יעשו כל מאמץ 'לטפל' במי שמאיימים על המעמד ועל הכוח שלהם, ולא משנה מיהם. אם לא ניתן באמת להכניע את האנשים האלה או לגייס אותם, צוררי המשיח יפילו או ירחיקו אותם. בסופו של דבר צוררי המשיח יגשימו את מטרתם להשגת כוח מוחלט ולעשיית דין לעצמם. זוהי אחת הטכניקות שצוררי משיח נוקטים כדבר שבשיגרה כדי לשמר את מעמדם ואת כוחם – הם תוקפים ומרחיקים מתנגדים" (הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, פריט שני: הם תוקפים ומרחיקים את המתנגדים). "כאשר אדם אכזרי מתמודד עם כל סוג של תוכחה, האשמה, הטפת מוסר או עזרה שכוונותיהן טובות, הגישה שלו היא לא של הכרת תודה או של קבלה ענווה, אלא הוא מתמלא זעם מרוב בושה ומרגיש עוינות ושנאה קיצוניות ואף תחושת נקם. ...מובן שכאשר הם נוקמים באדם אחר מחמת שנאה, זה לא בגלל שהם שונאים את אותו אדם או נוטרים לו טינה ממושכת, אלא משום שאותו אדם חשף את טעויותיהם. זה מראה שעצם המעשה של חשיפת צורר משיח עשוי לעורר את שנאתו ואת נקמתו, בלי קשר לזהותו של מי שעושה זאת וליחסיו עם צורר המשיח. בין אם אותו אדם מבין את האמת ובין אם הוא מנהיג או עובד או חבר מהשורה מקרב אנשיו הנבחרים של האל, כל עוד הוא חושף את צורר המשיח וגוזם אותו, צורר המשיח יתייחס אליו כאל אויב ולא משנה מיהו. הוא אפילו יאמר בגלוי: 'אני אנקוט יד קשה נגד מי שיגזום אותי. לעולם לא ארפה ממי שגוזם אותי, חושף את השלדים שיש לי בארון, מביא לגירושי מבית האל או גוזל ממני את חלקי בברכות. כך אני בעולם החילוני: אף אחד לא מעז להתעסק איתי. עוד לא נולד האדם שיעז להציק לי!' זה סוג הדברים האכזריים שצוררי משיח פולטים כשהם מתמודדים עם גיזום. כשהם פולטים את הדברים האכזריים האלה, זה לא בשביל להפחיד אחרים וגם לא כדי לפרוק זעם על מנת להגן על עצמם. הם באמת מסוגלים לעשות רע והם לא יבחלו באף אמצעי שעומד לרשותם. זהו הצביון האכזרי של צוררי משיח" (הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, פריט תשיעי: הם מבצעים את חובתם רק על מנת להבליט את עצמם ולהזין את האינטרסים והשאיפות האישיים שלהם. הם לעולם לא מתחשבים באינטרסים של בית האל והם אפילו מוכרים את האינטרסים הללו תמורת תהילה אישית (חלק ח')). רק באמצעות הגילוי שבדבר האל הצלחתי להבחין בבירור במניעים של אלינה. היא המשיכה לומר שהיא רוצה להגן על עבודת הכנסייה ושהיא לא מוכנה לוותר לאף צורר משיח, כשבמציאות היא ניהלה מסע נקמה פרטי. היא נטרה לניקול טינה רק כי היא הצביעה על שגיאות בעבודתה. היא ניצלה את פיטוריה של ניקול כדי לעשות רעש גדול וניצלה את העבירה הרגעית של ניקול כדי לסווגה כצוררת משיח. גם לאחר שהמנהיגים שלנו שיתפו בצורה ברורה על ההבדל בין שחיתות ועשיית רע, היא עדיין לא הסכימה להרפות, והמשיכה לעשות ככל יכולתה כדי להציג מידע מוטה כנגד ניקול. היא הטיחה האשמות מנופחות והביאה במרמה להצטרפותם של אחים ואחיות להאשמות נגד ניקול, כחלק מהמאמץ שלה להיפטר ממי שמחזיקה בדעות שונות. כשהמנהיגים לא טיפלו בניקול כפי שהיא רצתה, היא החלה לכעוס ואמרה לעמיתיה לעבודה שהמנהיגים מגוננים על ניקול, מה שגרם להם לצדד בה ולנקוט עמדה כנגד המנהיגים. כשהצעתי נקודת מבט אחרת על מצבה של ניקול, היא הדירה אותי ובודדה אותי. כשחלק מהאחים והאחיות התריעו בפניה על מעשיה, היא סירבה לקבל זאת ואמרה שזה שיבוש שמקורו מהשטן. מהעובדות הללו ניתן לראות שאלינה שנאה את האמת ושהיה לה צביון אכזרי מאוד. אם מישהו הבחין בה או איים על מעמדה, היא התייחסה אליו כאל אויב שאותו יש לתקוף, להדיר ולהעניש בתגובה. אלינה הייתה אדם רע. לאחר מכן, דיווחתי למנהיגים על מה שגיליתי. ואז הם פיטרו את אלינה מתפקידה, בודדו אותה, ופיקחו על התנהגותה כדי שאם היא תגרום לשיבושים נוספים, היא תסולק. באמצעות שיתוף, רייצ'ל למדה אף היא להבחין באלינה. כשהיא הבינה שהיא הצטרפה לאלינה במעשיה הרעים, היא התמלאה בחרטות ושנאה את עצמה.

למרות שזה קרה לפני זמן רב, אני מתבייש לחשוב על כך כעת, כי במהלך אותו הזמן, ולמען האינטרסים האישיים שלי, לא היה לי אכפת בכלל אם עבודת הכנסייה תיפגע. לולא הנאורות וההנחיה שבדברי האל, לא היה לי האומץ להגן על עבודת הכנסייה. היה זה דבר האל שהעניק לי את עקרונות היישום בפועל. לא משנה עד כמה אני מבין את האמת, כל עוד האינטרסים של הכנסייה מעורבים בכך, עליי לקום ולהגן עליהם. זוהי אחריות בלתי מעורערת.