פריט חמישה עשר: הם לא מאמינים בקיומו של האל, והם מתכחשים למהות המשיח (חלק א')

1. צוררי משיח אינם מאמינים בקיומו של האל

היום נשתף על הפריט החמישה עשר של הביטויים השונים של צוררי משיח – הם לא מאמינים בקיומו של האל, והם מתכחשים למהות המשיח. פריט זה חושף שני ביטויים של האופן שבו צוררי משיח מתייחסים לאל ולמשיח, שמייצגים את מהותם של צוררי משיח. שני הביטויים הללו נוגעים לאל עצמו, וקשורים בהיבט אחד לרוחו של האל ובהיבט אחר לאל בהתגלמותו כבשר ודם. צוררי משיח אינם מאמינים בקיומו של האל, וגם אינם מכירים באל בהתגלמותו כבשר ודם. אלו הדעות של צוררי משיח לגבי האל, והם הביטויים העיקריים של האופן שבו צוררי משיח מתייחסים לאל. לעת עתה לא נשתף על המהות של שני הביטויים העיקריים הללו; במקום זאת, הבה נשוחח תחילה על האופן שבו באה לידי ביטוי חוסר האמונה של צוררי המשיח באל, כלומר, אילו מחשבות, דעות, עמדות והתנהגויות ספציפיות, ביטויים וגישות יש לצוררי משיח כלפי האל, שמוכיחות שהם לא מאמינים בקיומו. האם לחוסר האמונה הזה יש ביטויים קונקרטיים? יש כאלה שאולי יגידו: "חוסר האמונה של צוררי המשיח בקיומו של האל, פירושו פשוט שהם לא מכירים בעובדה הזאת ומתכחשים לקיומו של האל. בלבם, הם מאמינים שאין שום אל, ושרוח האל, האל עצמו והבורא הם בלתי נראים ולא קיימים. לגביהם, התואר "אל" הוא חסר משמעות והוא פרי הדמיון האנושי. האם זה לא דבר שפשוט להסביר אותו ולשתף עליו? איך זה קשור למהותם של צוררי משיח? איך ישנם ביטויים ספציפיים של הדבר הזה? האם זה לא נקרא לעשות הר מעכבר? האם זה באמת מורכב עד כדי כך?" האם קו המחשבה הזה נכון? אילו היו מבקשים מכם לשתף על נושא חוסר האמונה של צוררי משיח בקיומו של האל, כיצד הייתם משתפים על הנושא ומנתחים אותו? לדוגמה, חשוב על אדם ערמומי במיוחד. האם אתה יכול לדבר על הביטויים הספציפיים של ערמומיותו? אם תאמר רק: "אדם זה הוא ערמומי מאוד והוא תמיד משקר בלי לומר אף מילת אמת," האם בכך תמצה את השיתוף על הנושא? מהם המצבים והביטויים הספציפיים של ערמומיות? כיצד תוכל לנתח את הערמומיות של אדם זה? באילו גישות הוא משתמש כדי להתמודד עם אנשים ולטפל בעניינים בחיי היומיום שלו? באילו שיטות הוא משתמש כדי להתנהל בעולם? מה האופי שלו? מהי דעתו על אנשים, מאורעות ודברים? כיצד אפשר להוכיח שאדם זה הוא ערמומי עד מאוד? האם אין במקרה הזה פרטים ספציפיים? יש בהחלט פרטים ספציפיים. הדבר לא נסוב רק על הגדרת מהותה של ערמומיות או על השאלה אילו פעולות הן ערמומיות, והוא לא נסוב רק על הסבר המונח הזה; במקום זאת, עליך לנתח את הפרטים הספציפיים של הביטויים, ההתנהגויות, המחשבות, הדעות, השיטות שלו לטיפול בעניינים, האופי שלו וכן הלאה. המאפיין העיקרי של אדם ערמומי הוא שאדם זה לעולם לא פותח את לבו לשיתוף עם אף אחד, והוא לא אומר את אשר על לבו אפילו לחברו הטוב ביותר. הוא בלתי ניתן לפענוח באופן יוצא מגדר הרגיל. למעשה, אדם כזה אינו בהכרח אדם זקן, או אדם שראה הרבה בעולם ואולי יש לו קצת ניסיון אפילו, אבל הוא בכל זאת בלתי ניתן לפענוח באופן קיצוני. הוא ערמומי מאוד ביחס לגילו. האם אדם זה אינו ערמומי מטבעו? הוא מסתיר את עצמו באופן עמוק כל כך, עד כדי כך שאף אחד אינו יכול לראות את פרצופו האמיתי. אין זה משנה כמה מילים הוא אומר, קשה לקבוע אילו מילים הן אמת ואילו הן שקר, ואיש אינו יודע מתי הוא אומר אמת ומתי הוא משקר. זאת ועוד, הוא מיומן במיוחד בהתחפשות ובהתפלפלויות. הוא מסתיר את האמת לעתים קרובות על ידי יצירת רושם כוזב אצל אנשים, כך שכל מה שהם רואים הוא הופעתו הכוזבת. הוא מתחפש לאדם נעלה, טוב, מוסרי ותמים, לאדם שאנשים מחבבים ומאשרים, ובסופו של דבר, כולם סוגדים לו ומעריצים אותו. אין זה משנה כמה זמן תבלה עם אדם כזה, לעולם לא תדע מה הוא חושב. הדעות והגישות שלו כלפי אנשים, מאורעות ודברים מכל הסוגים חבויים בלבו. הוא לעולם לא אומר את הדברים הללו לאף אחד. הוא לעולם לא משתף על הדברים הללו אפילו עם אנשי אמונו הקרובים ביותר. אפילו כשהוא מתפלל לאל, הוא לא מגלה את אשר על לבו או את האמת על עצמו. יתירה מזאת, הוא מנסה להסוות את עצמו כאדם בעל אנושיות טובה, רוחניות רבה ומסירות לחתירה אל האמת. אף אחד אינו יכול לראות איזה מין צביון יש לו ואיזה מין אדם הוא. אלה הם הביטויים של ערמומיות. למשל, חישבו על אדם עצל. מהם הביטויים הספציפיים של עצלות? יש אנשים שאולי יגידו: "עצלות היא כשלא עושים שום עבודה, רק יושבים כל היום, לא רוצים לזוז או לדאוג לכלום, ולא רוצים לדבר". האם אלה הם הגילויים הקונקרטיים, המהותיים של עצלות? (לא, הדברים הללו הם רק תופעות שטחיות אחדות.) מהם אפוא הביטויים המהותיים של עצלות? ישנם שני ביטויים עיקריים: ראשית, חוסר רצון לסבול כל מצוקה שהיא, אי נשיאה בנטל או באחריות למעשים, תלונות בכל פעם שהגוף חווה מעט אי נוחות, או נתקל בקושי קל או בעייפות כלשהי; שנית, סלידה מכל עבודה, רצון לחיים של הנאה, העדפת בילויים וחוסר חיבה לעבודה, כמו גם בטלה והתנהלות ללא מטרה בימים, תלונות אינסופיות והסתתרות כדי שאיש לא ימצא אותם כאשר עליהם לעבוד. אלה הם שני הביטויים העיקריים של עצלות; לא נדון כאן בביטויים הספציפיים. קחו לדוגמה, אדם גרגרן. מהם הביטויים הספציפיים של גרגרנות? גרגרנות היא חלק של האנושיות שאמור להיות קל לניתוח ולהבחנה, נכון? (חתירה מתמדת אל הנאות גופניות, רצון תמידי לאכול מטעמים ולספק את תאוות האוכל.) (תיאבון למטעמים שאינו יודע שובעה.) אלה הם ביטויים של גרגרנות. האם אין אנשים אשר שומעים שבמקום כלשהו יש אוכל טעים ואז מתאמצים מאוד כדי למצוא אותו? לדוגמה, נניח שמסעדה חדשה נפתחת במקום כלשהו והיא מציעה מגוון מנות טעימות, אבל היא קצת יקרה ורחוקה, ועל מנת להגיע אליה נדרשת שעת נסיעה. רוב האנשים היו חושבים שלא כדאי לנסוע רחוק כל כך רק בשביל ארוחה. אבל כשאנשים שאוהבים לאכול שומעים על המסעדה הזאת, הם חושבים: "מרחק של שעה נסיעה הוא לא מרחק גדול. האם אכילה, שתייה והנאה אינם העיקר בחיים? בואו נלך לאכול!" אולם, אילו היו מבקשים מאותו האדם לנסוע שעה כדי לבצע כראוי את עבודתו, הוא היה מתחיל להרהר: "האם לא אתעייף כשאסע לשם? האם יצא לי משהו מכך שאשקיע זמן רב כל כך בנסיעה לשם כדי לעבוד? מה אם אתקל באנשים רעים? מה אם יאזל הדלק במכונית? מה אוכל שם? האם יהיה אוכל מן המוכן? מה אם לא אוכל להסתגל לסביבה המקומית? מה אם לא אצליח לישון בלילה?" הוא חושב יותר מדי כשמדובר בעבודתו הראויה והוא רואה קשיים בכל אשר יפנה. אבל כשמדובר באכילת מטעמים, הוא מוכן להתגבר על כל המכשולים; כל מכשול נהיה זניח והוא מפסיק לחשוב יותר מדי. אלה הם הביטויים הספציפיים של גרגרנות. אני רק מציין זאת כאן בקצרה; לא ארחיב בנושא.

הבה נחזור לנושא השיתוף של היום. מהם הביטויים של חוסר האמונה באל אצל צוררי משיח? אילו מחשבות, דעות ומצבים הם חושפים? באילו גישות, דעות ורעיונות הם אוחזים, אשר מוכיחים שהם באמת לא מאמינים בקיומו של האל כשקורים להם דברים? האם לא כדאי לשתף על זה? צוררי משיח אינם מאמינים בקיומו של האל; מהם הפרטים והביטויים הספציפיים של חוסר אמונה זה? (לא משנה מה קורה, הם לא מאמינים שהמאורע תוזמר וסודר בידי האל והם לא מסוגלים לקבלו מידי האל.) (הם לא מאמינים שהאל גומל לטובים ומעניש את הרעים, אז הם עושים מעשים רעים בעזות מצח.) אלה הם כמה ביטויים ספציפיים. צוררי משיח אינם מאמינים בקיומו של האל. חוסר אמונה זה בקיומו של האל הוא התכחשות. מהו הדבר שהם מתכחשים לו ושמוכיח שהם מתכחשים לקיומו של האל? (הם מתכחשים לזהותו של האל כבורא.) (הם מתכחשים לכך שהאל שולט על הכול ושיש לו ריבונות על כל הדברים.) (הם מתכחשים לכך שדברי האל הם האמת, שעבודת השיפוט והייסור של האל יכולה לטהר אנשים משחיתות ולהושיעם מהשטן.) איזו מבין האמירות הללו היא מייצגת ומהותית יותר? התכחשות לזהות של האל ולריבונותו על כל הדברים – האם הדברים הללו אינם מייצגים? האם אלה לא סוגיות מהותיות? (אכן כן.) בהיבט אחד, אמונה בקיומו של האל היאהכרה בזהות האל ובמהותו. זאת ועוד, האמונה היא קבלה והכרה של העובדה שלאל יש ריבונות על כל הדברים, בהתבסס על אמונה בזהות האל ובמהותו. האין זו אמונה שלמה בקיומו של האל? האם שתי הנקודות הללו אינן קריטיות? (הן אכן כך.) שתי אלו הן הנקודות הקריטיות ביותר. משום כך, על מנת לנתח את חוסר האמונה באל אצל צוררי משיח, תחילה עלינו לנתח שני דברים: ראשית, צוררי משיח מסרבים להכיר בזהות האל ובמהותו; שנית, צוררי משיח מסרבים להכיר בריבונותו של האל על כל הדברים. בתוך שתי נקודות אלה כלולים היבטים נוספים. בעבר, שיתפנו על האופן שבו צוררי משיח אינם מכירים בכך שהאל הוא האמת, שדברי האל הם אמת או שהאל יכול להושיע אנשים. גם זאת היא עובדה. אבל כאן אני אומר שצוררי משיח, ביסודו של דבר, אינם מאמינים שיש אל ואינם מאמינים בקיומו של האל. יהיה זה עוצמתי ומייצג יותר לנתח את הדבר הזה מנקודת המבט שצוררי משיח אינם מכירים בזהות האל ובמהותו וכן שהם מסרבים להכיר בריבונותו של האל על כל הדברים.

א. סירוב להכיר בזהות האל ובמהותו

הבה נתחיל בכך שנשתף על הנקודה הראשונה: צוררי משיח מסרבים להכיר בזהות האל ובמהותו. מהי זהות האל? עבור כל יציר הבריאה, האל הוא הבורא, לכן מהי זהותו עבור כל הדברים? (הריבון על כל הדברים.) התואר הזה גם הוא מדויק, אבל מהי זהותו האמיתית של האל? כשאתה פונה לאל, האם תוכל לפנות אליו ישירות בתור "הריבון על כל הדברים"? זה כמו שעבורך, הזהות של אמך היא של האדם שהוליד אותך וגידל אותך, אבל האם תוכל לקרוא לאמך "מי שהולידה אותי וגידלה אותי"? (לא.) איך אתה קורא לה? (אימא.) זהו המונח שלך עבור אמך. משום כך, התואר של הבורא, "הריבון על כל הדברים", הוא "האל", ורק לאל עצמו אפשר לקרוא "האל". לגבי כל הדברים הברואים והבלתי ברואים, האל הוא האל; זהותו היא "הריבון על כל הדברים" ותוארו הוא "האל". מי שמחזיק בתואר זה הוא האל עצמו, הוא- הוא האל. רק מי שראוי לתואר "אל" מחזיק בזהות האל ובמהותו. הבה לא נדבר לעת עתה על "מהות" ובמקום זאת נדבר על זהות. האל עצמו, המחזיק בזהות של האל, עושה את הדברים של האל, מבטא את צביונו של האל, ומנהיג את כל המין האנושי, והוא מחזיק בריבונות על כל המין האנושי ועל כל הדברים תוך שימוש בשיטות של האל. באשר למי שמאמינים באל ומכירים בזהותו, נקודת המבט שלהם על כל מה שהאל עושה שונה לחלוטין מזאת של צוררי משיח. מי שיכולים להבין נכון את כל מה שהאל עושה בקרב כל הדברים יבינו מכך את השיטות של פעולותיו, ויחזקו עוד יותר את אמונתם בקיומו בתוך כל הדברים. לעומת זאת, נקודת המבט, הדרך והזווית שמהן צוררי משיח מתייחסים אל כל הדברים הללו הפוכות לחלוטין מאלה של המאמינים בקיומו של האל. זוהי הסיבה שבגללה צוררי משיח מעדיפים למות מאשר להאמין בקיום האל, או להאמין שהאחד שמסוגל לעשות את כל הדברים האלה הוא האחד שיש לו את זהות האל, ושרק הוא ראוי להיקרא אל ורק הוא ראוי שאנשים יפנו אליו בתור האל.

עבור עניינים רבים שקיימים בקרב כל הדברים וכל האנושות, בין אם הם נראים לעין בלתי מזוינת ובין אם לאו, אם אנשים יראו ויבינו אותם באמצעות דברי האל וההיגיון של האנושיות הרגילה, הם יגלו שהאל מנהיג את המין האנושי בכל הדברים, ושהוא אכן קיים. החוקים של כל הדברים וההתפתחות של כל הדברים מתוזמרים ומסודרים במסגרת קבוצת חוקים בלתי נראית ובלתי ניתנת לתיאור, ואם כך – מי מסוגל לתזמר ולסדר את כל זה? לא אדם דגול או גיבור כלשהו, וזוהי בהחלט לא תצורה טבעית. למעשה, הריבון על כל זה הוא האחד שאינו נראה ושאינו מוחשי, אך האדם יכול לתפוס אותו בחושיו ובהכרתו. מיהו? זהו האל. האם האמונה בקיומו של האל אינה הרציונליות המינימלית שצריכה להיות לאנשים? האם היא לא נקודת המבט והזווית הבסיסיות והמינימליות ביותר שמהן אנשים צריכים להתייחס אל דברים? אולם לצוררי משיח חסרה הרציונליות הזאת ולכן הם לא רואים דברים מנקודת מבט וזווית אלו. אם כן, הדברים שמתוזמרים בידי האל, שאותם האנושות יכולה רק לראות, ושהאל לא הסביר במפורש למין האנושי בשפה ברורה, נתפסים על ידי צוררי משיח רואים כמאורעות מקריים, מעשה ידי אדם, שנוצרו באופן טבעי, או אפילו כאלה שהם פרי דמיונם של אנשים ומתומרנים על ידם. לא משנה איך תעיד על קיומו של האל, ולא משנה בכמה עובדות תשתמש כדי להוכיח שהאל קיים בקרב כל הדברים, שהאל מחזיק בזהות של האל, שרק האחד שאוחז בזהות של האל יכול לעשות את הדברים הללו, ולסדר את כל הדברים באופן מאורגן, ושריבון כזה הוא זה שיש לו את הזהות של האל, האם צוררי משיח יראו זאת כך? האם צוררי משיח יבינו זאת כך? (לא.) לא משנה כמה עובדות תציג כדי להוכיח זאת, צוררי משיח לא יאמינו ולא יכירו בכך. גם אם הם לא אומרים כלום על פני השטח, וגם אם הם לא יכולים להציג שום ראיה שתסתור זאת, עמוק בפנים הם לא מסכימים, והם מסרבים להכיר בכך שוב ושוב, וחוזרים ומטילים בכך ספק. הם חושבים שאנשים שמאמינים בזהות האל הם שוטים, ושהם הוטעו, ושאמונה באל היא דבר שיעשה ויחשוב רק מי שחסרה לו חשיבה בוגרת. לדעתם, הרצון החופשי של האדם צריך להישלט בידי האדם עצמו ויש לבטאו בחופשיות. הם חושבים שאנשים צריכים לגבש דעות על המאורעות המתרחשים בקרב כל הדברים בכל דרך שיבחרו, ושמאורעות אלה צריכים להיבחן באמצעות שיטות מדעיות ופרספקטיבה מדעית, שאנשים לא צריכים להיות חדורי אמונות תפלות, או להשתמש בריבונותו של האל כדי להסביר כל דבר, או להתייחס לכל דבר באמצעות ריבונותו של האל. לדוגמה, מאז שקיבלו את ישועת האל, אחים ואחיות רבים בכנסיה חוו אינספור אותות ומופתים שהאל עשה. הם מעידים כיצד האל הוביל אותם באותו זמן, כיצד האל הראה להם שהוא אכן קיים דרך המאורעות האלה, ושהם באמת בוצעו על ידו, וכן על הברכות העצומות והחסד שהם קיבלו דרך המאורעות האלה. הראיות קיימות, גם בעדויות וגם בהוכחות פיזיות. אמונתם של המאמינים בקיומו של האל מתחזקת על ידי העדויות וההוכחות הפיזיות הללו, אך האם נקודת המבט של צוררי משיח, שאינם מאמינים בקיומו של האל, משתנה לאחר שהם שומעים אותן? (לא.) איך אפשר לקבוע זאת? כיוון שצוררי משיח לא יאמינו בזה, ולא חשוב כמה דברי אמת תאמר או כמה אנשים יכולים לאמת את עדותך באופן אישי. הם יגידו: "רק אם אחווה זאת בעצמי; אם לא ראיתי את זה, אז זה לא קיים. מה שנתקלתם בו וחוויתם אותו היה רק צירוף מקרים, יד המקרה. האם לא כולם חווים מאורעות מסוכנים או מקריים בחייהם? האם ההתרחשות של צירופי מקרים אלה מוכיחה שהם מעשה ידי האל? האם זה מוכיח שמי שעושה את הדברים הללו הוא האל? אולי אתה רק מדמיין את זה, אולי היה לך מזל שמישהו מיטיב היה שם כדי לעזור לך, או אולי זה פשוט לא היה הזמן שלך למות, שיחק לך המזל ונמלטת בעור שיניך". האם הם מכירים בדברים שהאל עשה לאנשים אלה? (לא.) הם לא מכירים או מאמינים בדברים שהאל עשה לאחים ולאחיות, והם גם לא מאמינים שהאל יכול לעשות מעשים כאלה או שהדברים שהאחים והאחיות חוו קרו באמת. הם חושבים: "איך דברים כאלה יכולים להתקיים בעולם? אם הם קיימים, הם פשוט פרי דמיונם של בני האדם. כמו שאומרים, 'אתה תחלום בלילה על מה שאתה חושב ביום'. הדברים הללו הם פשוט אשליות". כשצוררי משיח שומעים כיצד אחים ואחיות חוו אותות ומופתים מסוימים, כמה מהברכות ומהחסד המיוחד של האל, וחלק מהדברים שהם מעבר להישג ידם של אנשים רגילים, הם לא מאמינים לזה. אם כך, האם צוררי משיח יכולים להאמין בנאורות ובהדרכה שהאחים והאחיות זוכים בהן בזמן שהם חווים את דברי האל? גם בזה הם לא מאמינים. הם לא מאמינים שהאל מעניק לאנשים נאורות, הארה והדרכה. הם חושבים שהכול נובע מן המחשבה האנושית, מהניתוח וההבנה המבוססים על הידע שיש לאדם, ושהם המקור לעדויות החווייתיות הללו. הם מאמינים ש"אם אנשים יחשבו לעומק וישתדלו מאוד בכיוון הזה, האם הם לא ירכשו קצת ידע? אם גם אני אשקיע את המאמץ, ואחשוב ואהרהר על זה לעומק, אז גם אני אוכל להביא עדות חווייתית, כמו שכותבים מאמר". לפיכך, כשמדובר בעדויות החווייתיות של האחים והאחיות, שבהן הם מעידים כיצד האל הנהיג אותם, העניק להם נאורות והארה, כיצד שפט, ייסר, גזם אותם והטיל עליהם משמעת, וכיצד האל תזמר מצבים בניסיון לזכך את האנשים, וגם כיצד האנשים הגיעו להבנה של כוונות האל מתוך המצבים הללו, וכן הלאה – צוררי משיח אינם מכירים או מאמינים במעשי האל הללו. הם חושבים שכל הדברים הללו הם בלתי-אפשריים. צוררי משיח אינם מכירים או מאמינים במאורעות הללו, שהתרחשו בקרב האחים והאחיות. האם זהו אישור לכך שמהותם של צוררי משיח היא סירוב מוחלט להכיר בזהותו של האל? למעשה, הדבר הזה אינו הראיה החזקה ביותר שמוכיחה שמהות צוררי משיח היא סירוב להכיר בזהותו של האל.

הבה נחרוג זמנית מתחום הכנסייה והאחים והאחיות, ונבדוק את דעותיהם של צוררי משיח על עניינים שונים בקרב קבוצות אנשים ובחיים האמיתיים. מהם עניינים אלה? (הולדתם, הזדקנותם, מחלתם ומותם של אנשים, כמו גם שינויים חברתיים, שינויים פוליטיים והתרחשות אסונות. צוררי משיח אינם מבינים את ריבונותו של האל באף אחד מהדברים הללו.) (צוררי משיח לא מאמינים שגורלם של אנשים הוא בידי האל; במקום זאת הם רוצים ליצור מולדת יפה במו ידיהם.) אלה הם ביטויים ספציפיים שנוגעים למהות הסוגיה. האם צוררי משיח יכולים להבין שגורלם, חייהם ומותם של בני האדם וכל החוויות שכל אדם ואדם עובר בחייו נתונים לריבונות האל? הם לא יכולים להבין את זה. למשל, הנה אימרה עממית נפוצה: "מעשיהם של בוני גשרים ומתקני דרכים גורמים להם לעיוורון; לעומת זאת, מעשיהם של רוצחים ומציתים מבטיחים שצאצאיהם יתרבו". האם האימרה הזאת היא כלל מהותי בשביל משהו? האם היא האמת? האם היא תיאוריה פילוסופית? (לא.) אם כך, מה מקורה של אימרה זאת? מקורה בהחלט אינו המאמינים באל; זוהי תופעה שטחית בתנאי החיים של אנשים שונים לאורך ההתפתחות האנושית כולה. אנשים מאמינים שאין הגינות בעולם, שככל שאדם מרבה לעשות מעשים טובים כך סביר יותר שהוא יתעוור ושיגמלו לו רעה תחת טובה; לעומת זאת, ככל שאדם מרבה לעשות מעשים רעים, כך הוא משגשג ומצליח בעולם. האם חוקי ההתפתחות של דברים שונים בקרב המין האנושי תואמים בדרך כלשהי לאימרה הזאת? ישנה גם האימרה: "האנשים הטובים מתים צעירים; לעומת זאת, האנשים הרעים מתים בשיבה טובה". איזה מין אנשים הגו את האימרה הזאת? אימרות מסוג זה ידועות כפתגמים עממיים; איזה מין אנשים מסוגלים לומר פתגמים כאלה? האם הם מאמינים באל? האם הם אנשים שמאמינים בקיומו של האל? (לא.) יש אנשים ציניקנים מסוגים מסוימים שאינם מצליחים בחברה ובקרב אנשים, שנתקלים במכשולים בכל אשר יפנו, שגורלם קשה ושאיפותיהם לא מומשו, והם לא משגשגים בשום מקום שאליו הם הולכים. הם חושבים שיש להם קצת יכולות ובכל זאת הם לא הצליחו לעשות שם לעצמם, לפרוח, לעלות על אחרים בהישגיהם או להביא כבוד לאבותיהם. הם סובלים מהדרה, התעמרות ודיכוי בכל מקום שאליו הם הולכים, וחסרה להם היכולת להשתחרר מכל זה. בסופו של דבר הם מגיעים למסקנה: "אין הגינות בחברה או במין האנושי, אין שום פרס לטובים ועונש לרשעים, או גמול בכלל. אנשים רעים עושים דברים רעים מבלי להיענש; לעומת זאת, אנשים טובים שעשו הרבה מעשים טובים, למשל לתת תרומות ולעזור לעניים, לא מקבלים שום גמול בסוף. אז אל תהיה טוב; זה חסר תועלת. אנשים טובים נהיים עיוורים בסוף – על האדם להיות רע, במקום זאת". מכיוון שהם נכשלים בעולם ובקרב קבוצות אנשים, הם מתלוננים על חוסר ההגינות והצדק בעולם, ועל היעדר מושיע בעולם. הם חושבים שכולם עשו להם עוול כי אף אחד אינו רואה את היתרונות או המומחיות שלהם, ואף אחד לא מציב אותם בעמדות חשובות. לכן הם מנסחים תיאוריה מעוותת מעין זו כדי להתלונן על המין האנושי ועל העולם. במציאות, האם יש סיבות מאחורי התרחשותם של דברים שונים אלה? האם ישנם קשרים סיבתיים? בהחלט! לצוררי משיח יש אותה דעה כמו לאנשים הללו; הם לא מאמינים שהאל ריבון על כל הדברים והם גם לא מאמינים שכל הדברים שבריבונותו של האל – המחזיק בזהות האל – הם צודקים. לפיכך, לא רק שצוררי משיח אינם מכירים בכך שכל מה שהאל עושה מייצג את זהותו, הם גם מאמינים בתיאוריות ובכפירות המעוותות הנפוצות בחברה. הם מאמינים שהתיאוריות והכפירות המעוותות הללו הן נכונות, ורק מי שיכולים לשגשג בעולם, מי שאנשים מעריצים אותם ונוהים אחריהם, רק הם יכולים להיקרא האלים של לבם והיחידים שיש להם זהות של אלים בלבם. לדוגמה, באגדות הסיניות יש דמויות כגון המלכה-האם של המערב, קיסר אבן הירקן, שמונה בני האלמוות, גואן-ין והבודהה – אלה הם מי שצוררי המשיח עובדים באמת בלבם. באגדות אלו, קיסר אבן הירקן הוא הגדול מכולם; הוא יכול להעניש את החוטאים בממלכת השמיים בכך שהוא משליך אותם למטה אל ממלכת בני התמותה. כשצוררי משיח שומעים זאת, הם חשים הערצה גדולה כלפיו, וחושבים: "קיסר אבן הירקן הוא אל באמת! יש לו את ההתנהגות, ההתנהלות והיכולות של אל!" אגדות אלו, עם בני האלמוות כביכול שהציבור הכללי מגיש להם מנחות, הותירו רושם עמוק על אנשים. הם מאמינים ש"לבני האלמוות כביכול הללו יש מיומנויות וכוחות עצומים. הם ראויים לתואר 'אלים'. הם יכולים לספק הצהרת החלטה בממלכת השמיים לגבי כל הדברים הלא-הוגנים והלא-מספקים שמתרחשים בעולם, ואם אדם מחפש צדק, הוא יכול למצוא תשובה אצלם. לדוגמה, דמויות היסטוריות כגון באו גונג וגואן גונג שומרים על הצדק למען האנושות בממלכת הרוח. כשנעשה לאדם עוול ובתי המשפט אינם צודקים, אם הוא יביא את המקרה שלו אל באו גונג או גואן גונג, הוא יקבל צדק בוודאות". אנשים מאמינים שדמויות אלה מתוך סיפורי העם יכולות לתת צדק למין האנושי, להעניש אנשים רעים, ולתקן את כל העוולות בעולם, וכך לאפשר לסובלים ולנאבקים להפסיק להזיל דמעות. הם חושבים שכל מה שהעניים בתחתית החברה, חסרי היכולות והסובלים מהתעמרות, צריכים לעשות על מנת להפסיק את הסבל, ההתעללות והדיכוי שהם מנת חלקם, הוא להגיש מנחות לדמויות אלה, להאמין בהן ולנהות אחריהן. בדומה לכך, בלבם ובדעתם, צוררי משיח מאמינים שהאלים צריכים להיות כמו הבודהיסטווה והבודהה כביכול, לפתור את כל הסבל האנושי ולמשות את האנשים מים האומללות. לדוגמה, אדם שאמו סבלה ממחלה סופנית חשוכת מרפא היה בן נאמן לאמו ולא רצה שהיא תמות; לכן הוא הדליק שלושה מקלות קטורת והגיש מנחה של מטעמים ומשקאות לפסל של גואן-ין בודהיסטווה מדי יום. אחר כך הוא נדר: אם אימו תירפא ממחלתה ותחיה עוד 30 שנה, הוא יהיה מוכן ברצון לתת בתמורה 30 שנה משנות חייו, להפוך לצמחוני לשארית חייו ולהימנע מלהרוג כל בעל חיים שהוא. לאחר שהאיש הדליק את הקטורת, קד קידה, נדר את הנדר והעניק את לבו הכן, אימו נרפאה ממחלתה. האם פירוש הדבר הוא שהבודהיסטווה שמעה את הנדר? האם פירוש הדבר הוא שאימו תחיה 30 שנה נוספות והוא יחיה 30 שנה פחות? לא. אך כיוון שהוא האמין, הוא היה משוכנע שזה נכון. לאחר מכן הוא התחיל לקיים את נדרו ונעשה צמחוני. יום אחד תהה: "אימי נרפאה ואריכות החיים שלה כבר אינה בעיה, אז האם אני יכול להפר את הנדר בעתיד? אני יכול לאכול כרע של תרנגולת? אם אני רוצה לאכול אותה, אני יכול". מיד לאחר שאכל את כרע התרנגולת, הוא הרגיש טוב ושלווה שררה בלבו; אבל למחרת הוא סבל משלשולים והקאות, והיה חולה ימים אחדים ללא שום שיפור. ביום הרביעי הוא תהה: "האם זהו עונש מהבודהיסטווה? האם היא לא מרשה לי לאכול בשר? נראה שהמילים שאמרתי לפני כן באמת היו משמעותיות – אני לא יכול לאכול בשר!" כשחשב על זה, הוא מיהר להדליק שלושה מקלות קטורת נוספים, העלה מנחה שופעת של מטעמים והודה בחטאו. הוא נרפא ממחלתו למחרת. כשראה שהבודהיסטווה היא אפקטיבית כל כך, הוא התחזק באמונה זו: "כשאנשים פועלים, הבודהיסטווה רואה. אסור לי לנסות להערים עליה, אני מוכרח לקיים את הנדר שלי או שאקבל ממנה עונש!" מהיום ההוא ואילך התחזקה הרגשתו שהתואר "בודהיסטווה" הוא קדוש ובלתי ניתן לערעור. הוא הדליק שלושה מקלות קטורת ביום והגיש מנחות בחגים. במשך הזמן, האמונה שאלילים שאנשים מעלים להם מנחות (כגון קיסר אבן הירקן, גואן-ין בודהיסטווה, גואן גונג וכן הלאה) הם אלים, התחזקה אצל אנשים כאלה. מעמד האלילים בלבם התחזק עוד יותר ונעשה בלתי ניתן לערעור, ללא ספקות או חשדות. אפילו אם צוררי משיח לא חוו את הדברים הללו או הגישו מנחות לאלילים או לפסילי החימר הללו בביתם, הם בכל זאת שומעים על דברים כאלה או נתקלים בהם מדי פעם בחוגים החברתיים שלהם. לדוגמה, הם שומעים כיצד הבודהה ריפא מישהו ממחלה או עשה צדק על ידי הענשת אנשים רעים, כיצד מישהו הפך לעשיר אחרי שמאסטר של פנג שואי סידר מחדש דברים בביתו, או כיצד התייעצות עם מומחה בפנג שואי או ביין ויאנג בנוגע לקברים ובחירת בתי קברות הביאה לכך שצאצאיו הפכו לפקידים בכירים או נהנו מהצלחה רבה בקריירות שלהם, וכן הלאה. דברים אלה מותירים אצל צוררי משיח רושם שהאלים צריכים להחזיק ביכולות ובכוחות כמו אותם בודהות וקיסרים כביכול שאנשים פוגשים ורואים בחייהם היומיומיים. הם אפילו חושבים שהאלים צריכים להיות כמו אותם אלילים שאנשים מגישים להם מנחות, המראים אותות ומופתים בקרב האנשים כדי לזרוע אימה ותדהמה. ואם אל כלשהו אינו עושה זאת, אז הם חושבים שלא צריך להחשיבו כאל. עם דעות והבנות כאלו בנושא אלים, למה הופך המושג "אל" אצל צוררי משיח? לדעתם, ישות כמו קיסר אבן הירקן – שיכול לשלוח חיילים שמימיים בכל זמן ובכל מקום להשליך אל ממלכת בני התמותה את מי שהפרו את חוקי השמיים – הוא באמת אל, והוא זה שמחזיק בזהות של אל. לחלופין, אליל שאנשים מגישים לו מנחות ושיכול לאפשר להם להתעשר ולהתמנות לפקידים בכירים – אף הוא ראוי להחזיק בזהות של אל בעיני צוררי משיח. זוהי התפיסה וההבנה הפנימית של זהותם של אלים אצל צוררי משיח. לכן, כשהאל עובד בארץ שבה נמצא הדרקון הגדול האדום כאש, וכמה אחים ואחיות מוכנסים למעצר, הכנסייה נפגעת ועבודת האל נתקלת במכשולים ובהפרעות, מה חושבים צוררי משיח? "אם זהו אל, למה דברים כאלה קורים לכנסיה? כשאחים ואחיות מוכנסים למעצר, אל זה צריך להציג חזיונות בשמיים, ולשלוח רעם וזעם, ובכך לגרום לשוטרים הרעים שהכניסו את האחים והאחיות למעצר לברוח באימה כמו עכברושים מבוהלים. מדוע מעולם לא שמעתי שמאורעות כאלה מתרחשים? היות שאנשים אלה נוהים אחר אל זה והם אנשיו הנבחרים של האל, למה אל זה אינו מציל אותם ומגן עליהם? הדרקון הגדול האדום כאש רודף בטירוף ובאכזריות את האנשים שנוהים אחר אל זה. למה אל זה אינו יורד לארץ כדי לעשות צדק למען המין האנושי? למה אל זה אינו מכשיל את הדרקון הגדול האדום כאש? למה הוא לא מעניש את הדרקון הגדול האדום כאש? האם ייתכן שאל בעל זהות של אל יכול רק לדבר ולספק את האמת? בהשוואה לקיסר אבן הירקן, לגואן-ין בודהיסטווה ולבודהה, נראה שלאל זה אין הרבה יכולות ומיומנויות. הם אומרים שלאל זה יש כוח וסמכות, אבל איפה הכוח והסמכות הללו? האם מי שרק יכול לספק את האמת ושחסרים לו כוח וסמכות של אל הוא באמת אל? כשעומדים להכניס אחים ואחיות למעצר, אל זה צריך להקים חומה מול השוטרים הרעים, או להפוך אותם לעיוורים וצולעים, ולהטריף את דעתם או לגרום להם להיות טיפשים. לפני שהסכנה מגיעה, אל זה צריך להודיע לכולם באופן ברור על הסיכון המתקרב: הם צריכים לשמוע קול, לחוש תחושה חזקה ולקבל מחשבה ברורה על העומד להתרחש. למה אל זה לא עושה דברים כאלה? למה הוא לא נותן רמזים כשמצב כזה מתקרב? כשאנשים סובלים ממעצר, עינויים ורדיפות, למה אל זה אינו עוצר את השדים ואת השוטרים הרעים הללו או מעניש אותם? כשאוזקים את האחים והאחיות, כשמכים אותם במקלות, למה אל זה לא עושה דבר? אילו היה מדובר בקיסר אבן הירקן או בגואן-ין בודהיסטווה, הם לעולם לא היו מניחים לחסידיהם לסבול ככה. הם בוודאי היו מתערבים ועוזרים, מעוורים את השוטרים הרעים, מעוותים את פניהם, מטריפים את דעתם, גורמים לידיהם ולרגליהם להירקב, מכים אותם במחלות סופניות וגורמים להם להרוג זה את זה. למה אל זה לא עושה כך? איפה אל זה בדיוק? הוא קיים בכלל? כשמגיעות צרות, אל זה לא מציל אנשים אפילו אם הם מתפללים לו, והוא גם לא מסדר את הנסיבות למענם כך שיוכלו להימלט מהסכנה. כאשר השוטרים הרעים מענים את האנשים חסרי ההגנה הללו, השכל הישר מורה כי אל זה צריך להתערב, לעזור, ולא לעמוד בחיבוק ידיים, כי אלים לא אוהבים לראות עוולות בעולם, והם אמורים להציל אנשים מאומללות ולחלץ מסבל את כל היצורים החיים. למה אל זה, שבו אני מאמין עכשיו, אינו עושה את הדברים הללו כלל? האם האל שאני מאמין בו אכן קיים?" לאחר שצוררי משיח חווים דברים רבים, הם מבולבלים וספקניים תמיד. הם אפילו הולכים למגידי עתידות ולמומחים ביין ויאנג, בעודם מאמינים באל, כדי לקבל תחזיות על עתידם, לבדוק אם הם ייכלאו, אם עבודתם תתקדם בצורה חלקה, אם נבל ינסה לנקום בהם, או אם יש דרך להימנע מכלא אם הוא מופיע בגורלם.

במהלך האמונה באל והנהייה אחריו, תמיד עולות אצל צוררי משיח תפיסות לגבי זהות האל ומהותו, והם תמיד שואלים מדוע האל רק מדבר ולא מראה שום אותות ומופתים. אף שגם צוררי משיח קוראים בדברי האל, הכוונה שלהם אינה לחפש את האמת או לקבל אותה; במקום זאת, הם קוראים אותם מתוך הלך רוח של לימוד ושיקול דעת. משום כך, לא רק שהם לא מצליחים לפתח אמונה אותנטית, אלא במקום זאת הם נעשים ספקניים יותר, וככל שהם מרבים לנתח את דברי האל יש להם יותר תפיסות על האל בהתגלמותו. התפיסה העיקרית שלהם היא שהם מאמינים שעל המשיח להיות בעל אנושיות על-טבעית. הם חושבים: "אם למשיח יש אנושיות רגילה והוא לא עושה אותות או מופתים, איך אפשר להוכיח שהוא אל?" בלבם של צוררי משיח, רק רוחו של אל היא אל, ורק בשר שיכול להראות אותות ומופתים הוא אל. אם לבשר יש אנושיות רגילה בלבד והוא לא עושה אותות ומופתים, אז אפילו אם הוא יכול לבטא את האמת, הוא לא נחשב לאל. משום כך, אין זה מפתיע שצוררי משיח תמיד מפקפקים במהות של האל בהתגלמותו. לא משנה כמה דברים קורים לו, סוג האדם שהוא צורר משיח לעולם לא מנסה להתמודד איתם על ידי חיפוש האמת בדברי האל, וודאי שלא מנסה לראות דברים דרך דברי האל – וזה לחלוטין מכיוון שהוא לא מאמין שכל שורה מדברי האל היא האמת. לא משנה כמה בית האל משתף את האמת, צוררי המשיח נשארים אטומים, ומשום כך אין להם את הגישה הנכונה באף סיטואציה שהם נקלעים אליה; במיוחד כשמדובר בגישתם לאל ולאמת, צוררי המשיח מסרבים בעקשנות לזנוח את תפיסותיהם. האל שהם מאמינים בו הוא אל שעושה אותות ומופתים, אל על-טבעי. כל מי שיכולים לעשות אותות ומופתים – בין אם זה גואן-ין בודהיסטווה, בודהה או מאזו – נקראים בפיהם אלים. הם מאמינים שרק מי שיכולים לעשות אותות ומופתים הם אלים בעלי זהות של אלים, ואלו שלא יכולים, לא משנה כמה אמיתות הם מביעים, אינם בהכרח אלים. הם לא מבינים שהבעת האמת היא הכוח וכול-יכולתו הגדולים של אלוהים; במקום זאת, הם חושבים שרק עשיית אותות ומופתים היא הכוח וכול-יכולתם הגדולים של אלים. לכן, בכל הנוגע לעבודה המעשית של האל בהתגלמותו שמבטא את האמת כדי לכבוש ולהושיע אנשים, להשקות, לרעות ולהנהיג את אנשיו הנבחרים של האל, לאפשר להם לחוות בפועל את השיפוט, הייסור, הניסיונות והזיכוך של האל, ולהבין את האמת, להשליך מעליהם את צביונותיהם המושחתים, ולהפוך לאנשים שמתמסרים לאל ועובדים אותו, וכך הלאה – צוררי משיח רואים בכל זה מעשה ידי אדם ולא מעשה ידי האל. לדעתם של צוררי משיח, אלים צריכים להסתתר מאחורי מזבח ולגרום לאנשים להגיש להם מנחות, לאכול את המזון שאנשים מגישים, לשאוף את עשן הקטורת שהם שורפים, להושיט יד לעזרה כשהם בצרה, להפגין את חוזקם, וכאשר אנשים מבקשים עזרה ומתחננים בכנות, להגיש עזרה מידית במסגרת מה שמובן להם, ולספק את צורכיהם. מבחינת צוררי משיח, רק אל כזה הוא אל אמיתי. כל מה שהאל עושה כיום, בינתיים, נתקל בבוז מצד צוררי המשיח. ומדוע? בהתחשב במהות טבעם של צוררי המשיח, מה שהם דורשים אינו עבודת ההשקיה, הרעייה והישועה שעושה הבורא על יצירי הבריאה; במקום זאת הם דורשים שגשוג ומילוי שאיפותיהם בכל הדברים, שלא ייענשו בחיים האלה ושיגיעו לגן עדן בעולם הבא. נקודת מבטם וצורכיהם מאשרים שהמהות שלהם היא שנאת האמת. צוררי המשיח אוהבים רשעות, על-טבעיות ונסים, ואף סוגדים לפעולות ולדברי השטן והרוחות הרעות – שהם דברים שליליים ומרושעים – כדבר אלוהי וכאמת. הם מתייחסים אליהם כאובייקטים לפולחן וחתירה לכל החיים, וכדברים שצריך להעריך ולהפיץ בעולם. משום כך, התפיסות והדעות שלהם על זהותו של האל לעולם לא ישתנו בזמן שהם נוהים אחר האל. אם אנשים כאלה אינם יכולים להגשים את שאיפותיהם בבית האל, אם אינם מקודמים או לא נעשה בהם שימוש, והם לא מגיעים במהירות להצלחה גדולה, הם יהיו מוכנים לבגוד באל בכל זמן, רגע ומקום. חלק מהאנשים האלה מאמינים כבר 10 שנים, חלקם 20, ואפשר היה לחשוב שיש להם בסיס ושהם לא יעזבו את האל, אבל במציאות, הם מוכנים לבגוד באל ולחזור לעולם החילוני בכל עת. אפילו אם הם לא עוזבים את הכנסייה, לבם כבר סר מהדרך ובגד באל. הם יאמינו באלי שקר וברוחות רעות בכל עת שהנסיבות יאפשרו זאת או שההזדמנות תיקרה בדרכם. אם תהיה להם הזדמנות להשיג הצלחה מטאורית, להפוך לפקידים בכירים, להתפרסם, וליהנות מהכבוד והעושר, הם לא יהססו לעזוב את הכנסייה ולנהות אחר האופנות של העולם החילוני. חלק מצוררי המשיח שואלים: "אם הוא אל, למה הוא סובל מהרדיפות של הדרקון הגדול האדום כאש? אם הוא אל, למה הוא לא עושה אותות ומופתים כדי להשמיד את הדרקון הגדול האדום כאש? רבים מאנשיו הנבחרים של אל זה נתפסו ונרדפו על ידי הדרקון הגדול האדום כאש. למה אל זה לא מגן עליהם ומציל אותם מהרדיפות של השטן?" זה בדיוק כמו שהפרושים חשבו: "אם ישוע הוא אל, למה ניתן היה לצלוב אותו? למה הוא לא יכול היה להציל את עצמו?" צוררי משיח אף פעם לא מבינים את זה כיוון שהם לא מקבלים את האמת, והם גם לא מאמינים שדברי האל יממשו הכול. הם מאמינים רק למה שהם רואים, ואין להם אמונה במשמעות או בערך שמראה כל העבודה שהאל עשה. הם לא מאמינים שכל מילה שהאל מבטא היא האמת ושכל אחד מדבריו ימומש ויתגשם; הם לא מאמינים שחכמת האל מופעלת על גבי מזימות השטן, או שהאל משתמש בדרקון הגדול האדום כאש כנותן שירות של ניגוד, שחושף את כול-יכולתו ואת חכמתו של האל. הם לא מאמינים שהאל הוא ריבון על הכול ושדברי האל מממשים את הכול, ואם כך – האם צוררי משיח עדיין מאמינים באל? הם לא מאמינים באל. צוררי משיח הם אנשים שמתכחשים ומתנגדים לאל; הם חסרי אמונה לחלוטין.

אילו סיבות עיקריות יש לסירובם של צוררי משיח להכיר בזהות האל? אחת הסיבות היא שהאל אינו מתקן את כל העוולות בעולם, אינו עושה צדק למען האנושות ואינו מעניש מיידית את אלו שעושים רע, כפי שצוררי משיח מדמיינים שהוא צריך לעשות לפי תפיסותיהם; הרבה מאורעות לא הוגנים קורים כל יום בין כל הדברים שהאל שולט בהם, ובכל זאת האל נראה אדיש לכך, ואינו אומר מילה אחת או עושה דבר אחד בתגובה. בעיני צוררי משיח, כל מאורע שהם רואים אותו מתרחש בעולם בתחום הדברים שהם נתקלים בהם אינו עולה בקנה אחד עם תפיסותיהם, והוא לא אמור להתרחש. למה הם חושבים שמאורעות אלה לא אמורים להתרחש? הם חושבים: "אם אל זה קיים, למה הוא לא דואג לדברים הללו? אם אל זה קיים, למה אנשים רעים רבים כל כך עדיין חיים טוב? למה העשירים מתעשרים עוד יותר והעניים מתרוששים עוד יותר? למה עשירים אוכלים סעודות דשנות כל יום ונהנים כל כך בזמן שאנשים רבים כל כך עדיין צריכים לקבץ נדבות בשביל לאכול? למה אנשים תמימים עוברים התעמרות, דיכוי וניצול? למה חלק מהאנשים עמלים ומזיעים, עובדים למעלה משמונה שעות ביום בשביל שכר כה מועט, בזמן שאחרים מרוויחים בשעה יותר ממה שאדם יכול להרוויח בחיים שלמים? למה האל אינו מטפל במקרים אלה של חוסר צדק בחברה ובעולם? למה חלק מהאנשים נולדים כשכפית כסף בפיהם ואילו אחרים נולדים לתוך עוני ויגיעה? מדוע אנשים מסוימים יכולים ליהנות מתהילה ועושר, ואהבה רבה ממשפחותיהם כל חייהם, בעוד שאחרים לא יכולים, אף שנולדו באותה סביבה חברתית?" אלו הן חידות נצחיות ובלתי ניתנות לפתרון בלבם של צוררי משיח. הם חושבים שמכיוון שהם מאמינים באל, הם אמורים להעביר לאל את כל הדברים שהם אינם יכולים להבין לאשורם ואת כל החידות שהם לא יכולים לפתור, ולגרום לו לתת את הפתרונות, והם חושבים שהם צריכים למצוא את התשובות להם בדברי האל. עם זאת, לאחר שהאמינו באל שלוש עד חמש שנים, הם לא יכולים למצוא את התשובות הללו, ולאחר שהאמינו שמונה או עשר שנים, הם עדיין לא יכולים למצוא אותן. לאחר שהאמינו 20 שנה, הם תוהים: "למה עוד לא קיבלתי תשובות? למה האל לא פתר את הבעיות הללו? למה האל לא פועל כמו גואן-ין בודהיסטווה או קיסר אבן הירקן? לאל יש סמכות וכוח, וזהות של אל, אז הוא אמור לעשות את הדברים הללו! במיוחד בכנסייה, למה לעתים קרובות מופיעים אנשים רעים וגורמים להפרעות ושיבושים, וחלקם אפילו גונבים מנחות בלי לשאת בתוצאות כלל? חלק מהאנשים משקרים לעתים קרובות, וחלק מהאנשים מפיצים תפיסות ושמועות, מבלי לסבול מהטלת משמעת או עונש מידי האל הזה; אחרים מפסיקים פתאום להאמין באל והולכים לעבוד בחברה, ולאחר שנים אחדות הם מתעשרים בלי לסבול מקשיים כספיים אף פעם. חייהם של מאמינים מסוימים גרועים יותר מחייהם של אנשים שלא מאמינים באל זה. למעשה, המאמינים באל הזה סובלים, ורבים מהם נרדפים, לא יכולים לשוב לבתיהם וחיים בעוני ובאומללות. לא ייתכן שזו המשמעות של האמונה באל זה, נכון? לא ייתכן שזה הערך של אמונה באל זה, נכון? לא ייתכן שאלה חיי היומיום שאל זה רוצה לתת לאנשים, נכון? כשאנשים נתקלים בדברים שהם לא יכולים להשיג, למה האל לא עושה משהו יוצא מגדר הרגיל כדי לגרום להם להבין ולהשיג זאת מיד? יש הרבה דברים שאנשים לא מבינים, והם לא יודעים למה האל פועל כפי שהוא פועל. למה האל לא מדליק מנורה כדי להאיר את לבם של אנשים? למה הוא לא נותן לאנשים השראה? כשאנשים עושים מעשים רעים וגורמים להפרעות ושיבושים, אל זה לא מתייצב ומקלל את האנשים הללו ישירות, ולא גורם להם להתמודד עם גמול. לא ראיתי הרבה מקרים שבהם אל זה עשה דברים כאלה. לפעמים אנשים זקוקים לנאורות, הארה ואספקה מאל זה, אז למה הם לא יכולים להרגיש באל זה או לראות אותו? איפה אל זה?" כל השאלות "למה" כגון אלו נשארות ללא מענה בלבם של צוררי משיח. הם לא מבינים מדוע דברים ותופעות אלה לעולם אינם משתנים, מתהפכים, ובוודאי שלא משתפרים. הם חושבים שהאמונה באלוהים צריכה לשנות את האנשים לחלוטין, ושכל חייהם, התנהגותם, מחשבותיהם, ובמיוחד איכות חייהם, יכולותיהם וכישרונותיהם, צריכים להתפתח בכיוון חיובי. למה הם לא יכולים לראות את הדברים הללו משתנים אחרי 10 או 20 שנות תצפית? הדברים שאנשים מפנטזים או חולמים עליהם בתפיסותיהם לעולם אינם נפתרים או מתממשים לאחר שהם מתחילים להאמין באל. אם כן, מהי המשמעות של אמונה באל? מהו הערך של אמונה באל ונהייה אחריו? שאלות אלו נשארות ללא פתרון וללא מענה בלבם של צוררי משיח, והן אינן מתממשות או מוגשמות כפי שצוררי משיח מדמיינים שצריך לקרות, ולכן האל שצוררי משיח חושבים עליו לעולם אינו קיים. ומן הסתם, הם לנצח יתכחשו בדעתם ליחיד שהוא בעל זהותו של האל.

באמונה של צוררי משיח באל יש יותר מדי טומאה. במציאות, צוררי משיח לא באמת מאמינים באל; כל זה הוא העמדת פנים. הם מאמינים באל בדיוק כפי שכופרים סוגדים לשדים ולאלילים. קשה להם לקבל כל מה שהאל עושה, ותמיד יש להם ספקות ושאלות. הם מסתירים את הספקות והשאלות הללו בליבם ולא מעזים להביע אותם בקול, והם גם מיומנים בהעמדת פנים, ולכן לא משנה כמה שנים הם מאמינים באל, הם נשארים כופרים מוחלטים. הם מודדים את האל ואת כל מעשיו בעזרת הפנטזיות שלהם, מבחר הדמיונות והתפיסות שלהם על האל, וכן בעזרת ידע אנושי ותפיסות מוסר מסורתיים. הם משתמשים בדברים אלה כדי למדוד את זהות האל ולקבוע האם הוא קיים או לא. ומהי התוצאה הסופית? הם מתכחשים לקיומו של האל, ואינם מכירים בזהות ובמהות של האל בהתגלמותו. קנה המידה שלפיו צוררי המשיח מודדים האם האל בהתגלמותו מחזיק בזהות ומהות של האל הינו שגוי, הלא כן? בפשטות, צוררי משיח מעריצים ידע ודמויות מפורסמות ודגולות, ולכן הם אף פעם לא מביעים התנגדויות או סלידה כלפי דברים שבאים מאותן דמויות מפורסמות ודגולות. אם כך, מדוע הם מתעבים את המשיח כשהם רואים שהוא אדם רגיל וסטנדרטי, ומתחילים לחוש דחייה ושנאה כשהם רואים שהמשיח מבטא אמיתות רבות כל כך? הסיבה לכך היא שהדברים שהם מעריצים ואוהבים אינם חיוביים כלל וכלל, אפילו לא דבר אחד מהם. מה צוררי משיח אוהבים? הם אוהבים דברים מוזרים, רשעות, ניסים ודברים על-טבעיים, בעוד שהרגילות והמעשיות של האל, האהבה האמיתית של האל לאדם, החכמה, הנאמנות, הקדושה והצדק של האל כולם נחשבים לדברים מגונים בעיני צוררי משיח. לדוגמה, כדי שהאחים והאחיות יפתחו הבחנה וילמדו לקח באופן מעשי, האל תיזמר מצב כלשהו. איזה מצב זה היה? האל אירגן שמישהו שסובל מדיבוק של שד יחיה בקרבם. בהתחלה, אופן דיבורו ודרכי פעולתו היו רגילים, וכך גם ההיגיון שלו; הוא לא נראה בעייתי כלל. אולם אחרי תקופה של מגע איתו, האחים והאחיות גילו שכל מה שהוא אומר הוא שטותי וחסר מבנה וסדר ראוי. אחר כך התרחשו דברים על-טבעיים מסוימים: הוא תמיד נהג לומר לאחים ולאחיות שהיה לו חיזיון כזה או אחר, או ושהייתה לו התגלות כזו או אחרת. לדוגמה, יום אחד, התגלה לו שהוא חייב להכין לחמניות מאודות – חייב – ויום לאחר מכן, מתברר, הוא היה צריך לצאת, אז הוא לקח את הלחמניות איתו. למחרת, התגלה לו בחלום שהוא חייב ללכת דרומה: מישהו מחכה לו במרחק 10 קילומטרים. הוא הלך לראות, ובדיוק שם היה אדם שהלך לאיבוד; הוא העיד בפני האדם הזה על עבודתו של האל באחרית הימים, והאיש ההוא קיבל זאת. הוא תמיד זכה להתגלויות, הוא תמיד שמע קול, תמיד קרו לו דברים על-טבעיים. בכל יום, בהחלטותיו מה לאכול, לאן ללכת, מה לעשות, עם מי לבוא במגע, הוא לא פעל לפי החוקים של חיים אנושיים רגילים, והוא לא חיפש את דברי האל כבסיס או כעיקרון, וגם לא חיפש אנשים לשתף איתם. הוא תמיד הסתמך על רגשותיו וחיכה לקול, להתגלות או לחלום. האם האדם הזה היה רגיל? (לא.) נראה היה שבשלוש הארוחות היומיות שלו ובשגרת יומו ישנם דפוסים סדירים, אבל הוא בכל זאת תמיד שמע קולות. אנשים מסוימים הבחינו בו ואמרו שאלה הם ביטויים של דיבוק ברוח רעה. ההבחנה שלו אצל האחים והאחיות השתפרה בהדרגה, עד שיום אחד התפרצה אצלו מחלת נפש והוא התחיל לומר דברים מטורפים, וברח כשהוא עירום ושיערו פרוע, כשהוא נתון בהתקף פסיכוטי. בכך הסתיים העניין סוף-סוף. האם לאחים ולאחיות אין עכשיו תובנה והבחנה לגבי הביטויים הספציפיים של רוח רעה בעבודתה ושל דיבוק שדי? מובן שחלקם נתקלו בדברים כאלה בעבר, וכבר היו בעלי הבחנה לגביהם, בעוד שאחרים לא האמינו באל זמן רב, ולא עברו דברים כאלה, ולכן היה סביר שהם יוטעו. אבל ללא קשר לשאלה אם הם הוטעו או היו בעלי הבחנה, אילו האל לא היה מסדר את הסביבה הזו, האם יכלה להיות להם הבחנה אמיתית לגבי העבודה או הדיבוק של רוח רעה? (לא.) אז מה בדיוק היו התכלית והחשיבות של מעשי האל כשסידר את הסביבה הזאת ופעל כך? התכלית הייתה לאפשר לאחים ולאחיות לקבל הבחנה באופן מעשי וללמוד לקח, ולדעת כיצד להבחין באנשים שרוחות רעות פועלות בהם או שסובלים מדיבוק של שדים. אילו אנשים היו רק מקבלים הסבר על עבודתה של רוח רעה – כמו כשמורה מלמד מתוך ספר ומדבר רק על תיאוריות יבשות, מבלי לגרום לתלמידים לתרגל או להתאמן באופן מעשי – אנשים היו מבינים רק כמה דוקטרינות והצהרות. רק אם היית עד לדברים באופן אישי, אם ראית זאת במו עיניך ושמעת זאת במו אוזניך, תוכל להסביר בבירור מהי עבודתה של רוח רעה ומהם הביטויים הספציפיים שלה. ואז, כשתיתקל שוב בבני אדם כאלה, תוכל להבחין בהם ולדחות אותם; תוכל להתייחס לעניינים כאלה ולטפל בהם כראוי. אז האם מה שאתה מקבל מסביבה כזאת אינו מעשי הרבה יותר ממה שאתה מקבל מנוכחות בכינוסים והאזנה לדרשות כל היום? אנשים בעלי רציונליות וחשיבה רגילות אשר חותרים אל האמת יהיו בעלי הבנה נכונה של האופנים שבהם האל עושה דברים אלה. הם לא יתלוננו ויגידו: "למה האל מתיר לרוחות רעות להופיע בכנסייה? למה האל לא הזהיר אותי מראש? למה הוא לא מטהר את הכנסייה מרוחות רעות?" הם לא יתלוננו על דברים אלה, ובמקום זאת, הם יהיו אסירי תודה, יהללו את האל על עבודתו המצוינת והחכמה ויגידו שהאל אוהב את בני האדם כל כך! אולם צוררי משיח לא מקבלים את האמת, ובו בזמן, לבם מלא בתפיסות ודמיונות על האל, והם גם ממש סוגדים לשדים ולאלילים בלבם, והם משווים ומודדים כל דבר שהאל האמיתי עושה לעומת אליליהם. אז כאשר הם נתקלים במצבים כגון אלה, הם תוהים תחילה: "האם זוהי עבודתו של אל זה? איך אתם יכולים להיות טיפשים כל כך? איך האל יכול היה להתיר לרוחות רעות להופיע בכנסייה?" האם זאת לא טעות בהבנה? תחילה, הם מתכחשים לכך שזוהי עבודתו של האל וגם חושבים: "אל בהחלט לא היה עושה זאת. אלים אינם רוצים שאנשים יסבלו. כאשר בודהיסטווה גואן-ין רואה אנשים סובלים, פסליה מזילים דמעות; היא מייחלת לגאול ממכאוב את כל היצורים, לגרום לכל אדם ואדם לאמץ את הבודהיזם, ולשחרר אותם מכל הסבל של העולם האנושי. אלים צריכים להיות חומלים, לדאוג לאנשיהם הנבחרים ולא לאפשר לרוחות רעות להופיע בכנסייה. זה בהחלט לא יכול להיות מעשה ידי אל". ברגע שדברים אלה מתרחשים מתחולל תהליך בלבם של צוררי משיח: תחילה הם מפקפקים עוד יותר בזהות האל ובה בעת הם מסרבים בתוקף לקבל את מעשי האל ואפילו שופטים ומגנים אותם. הם גם לועגים לאחים ולאחיות שמקבלים את העניין הזה מן האל, ואומרים: "אתם השוטים עדיין מאמינים שהכול הוא מעשי ידי אל. אל לא ינהג כך! אל אמור להגן על טלאיו, לדאוג להם ולגונן עליהם בידיו. אלים מהווים לאנשים מפלט; אנשים לא אמורים לסבול מכל המצוקות הללו. כל הדברים השליליים והרעים לא אמורים לקרות לאנשים, ככה אלים עובדים". לבם של צוררי משיח מלא בספקות, התכחשויות, תפיסות וגינויים של האל. משום כך, כל מה שהאל עושה הוא לא בסדר בעיניהם ואינו מה שהאל אמור לעשות, והוא משמש אותם כראיה שתומכת בגינוי האל ובהתכחשות לו. מעשה זה חושף לחלוטין את מהות טבע של צוררי משיח, ההתנגדות לאל. לדוגמה, כשאחים ואחיות עומדים בעינויים וברדיפות מצד המפלגה הקומוניסטית הסינית, השוטרים מהדקים ברזל מלובן לגופם וכך גורמים להם לכאב רב עד כדי עילפון, ודמם של כל הסובבים אותם קופא בעורקיהם. מה צוררי משיח חושבים כשהם רואים זאת? "השדים והשטנים הללו אכזריים כל כך! אין להם שום אנושיות, רחמים או חמלה. השיטות שלהם ברוטליות כל כך, אני לא מסוגל לצפות! אילו הייתי שם, הייתי מצנן את הברזל המלובן, הופך אותו לכותנה ומניח לו לגעת בגופם של אנשים בעדינות, בחמימות וברכות, כמו יד של אל שמלטפת את הטלאים שלו, והייתי גורם לאנשים לחוש בלבו החומל, באהבתו ובחמימותו, ומשרה בהם עוד אמונה ונחישות לנהות אחריו. אבל בני אדם הם רק בני אדם – אנחנו חסרי כוח לעשות משהו בעודנו צופים באחינו ואחיותינו ובבני אדם אחרים סובלים כל כך. ואיפה אל זה? למה אל זה לא עוצר בעד השטנים והשדים הללו ברגע זה? למה הוא לא מצנן את הברזל המלובן? למה האל לא גורם לאחים ולאחיות לא לחוש בכאב כשהברזל המלובן נוגע בהם? אילו היה מדובר בבוהידסטווה גואן-ין, היא בוודאי הייתה עושה זאת; היא לא רוצה לראות יצורים חיים מתעללים זה בזה והורגים זה את זה, היא לא רוצה שמישהו מהם יסבול מהתעללות או מכאב אפילו קצת. היא חושבת כל הזמן על כל היצורים, לבה רחב מהשמיים ואהבתה אינה יודעת גבולות. היא אלה באמת! למה אל זה לא פועל כך? אני לא אל, אין לי את היכולת הזאת. אילו הייתי אל, לא הייתי מניח לאנשיי לסבול כך". לצוררי משיח יש דעות, קביעות, השקפות ואפילו "רעיונות גאוניים" משלהם – לא משנה מה קורה להם. לא משנה אילו דברים קורים להם, הם אף פעם לא מקשרים אותם לדברי האל, לא מחפשים את האמת על מנת להבין את האל, לשאת לו עדות, לאשר את זהות האל, לאשר היכן ומתי מתבטאת מהות האל בעל זהות האל – צוררי משיח לא מיישמים כך בפועל. במקום זה, הם מודדים את האל ומתחרים בו בכל אשר יפנו, תוך שימוש בנקודות המבט של השטן, של רוחות רעות שונות או של בודהיסטווה גואן-ין ובודהה. מהי התוצאה של זה בסופו של דבר? צוררי משיח מתכחשים לאל בכל אשר יפנו, מתכחשים לפעולותיו ולמהותו, למשמעות ולערך של כל מעשי האל ולאופן שבו מעשיו מחזקים אנשים. הם מתכחשים להשפעה שהאל מתכוון להשיג כשהוא עובד כך, ולקיומן של כוונות האל. בכך שהם מתכחשים לחשיבות ולערך של כל מעשי האל, האם צוררי משיח אינם מתכחשים לזהות האל? (הם אכן מתכחשים.) הביטויים והמהות של צוררי משיח, המחשבות שהם חושפים, הכעס, הדרישות, חוסר שביעות הרצון והשאלות שיש להם כלפי האל כאשר דברים קורים להם, וכן הלאה, הם כולם ביטויים מוחשיים של אי-ההכרה בזהות האל מצד צוררי משיח. אלו העובדות.

איזו מהות של צוררי משיח ראיתם דרך השיתוף והניתוח שעשינו, על ביטויים ומקורות של שלילת זהותו של האל על ידי צוררי משיח? האם אתה יכול לראות שצוררי משיח הם ציניים לגבי העולם הזה והם אוהבים צדק ויושר? האם צוררי משיח הם אנשים בעלי אנושיות טובה, חמלה, רחמים, אהבה רבה ושנאה לרשע? (לא.) אז איזה סוג אנשים הם צוררי משיח? (הם אנשים רעים ששונאים את האמת וסולדים ממנה, שמתנגדים לאל בכל אשר יפנו.) זהו היבט אחד. מה עוד? האם צוררי משיח אינם מסכימים למדי עם האימרה "מעשיהם של בוני גשרים ומתקני דרכים גורמים להם לעיוורון; לעומת זאת, מעשיהם של רוצחים ומציתים מבטיחים שצאצאיהם יתרבו"? האם אין פירושו של דבר שהם מבכים את מצבו של העולם ומרחמים על המין האנושי? מה הטבע של הסכמתם עם אימרה זו? האם אין באימרה זו תלונה על אי-הצדק השמימי? אף שהם לא יכולים לעשות כלום בקשר לכך, לצוררי משיח יש תרעומת ורגשות כאלו והם מתלוננים על אי-הצדק השמימי: "לא אמרו שהשמים הוגנים ושהם רואים הכול? אז למה אנשים שעושים מעשים טובים בעולם זה אינם זוכים לגמול, בעוד שאנשים רעים משגשגים? איפה ההגינות בעולם זה? כיצד נוצרו עניינים של חוסר הגינות בעולם? הם נוצרו כי השמיים עיוורים ואינם הוגנים!" המשמעות הגלומה בכך היא שאין לאל שום הגינות, ושרק בודהה וגואן-ין הם הוגנים. לפיכך, לבם של צוררי משיח מלא בתרעומת, תלונות, התכחשות וגינוי למעשיו של האל האמיתי. מה גורם לכל זה? מהי הסיבה לכך? הדבר נגרם בשל מהותם של צוררי משיח. איזו מין מהות זאת? במונחים מדויקים, לבם של צוררי משיח מלא בתפיסות ודמיונות על ההגדרה של אל; הם לא יודעים ולא מבינים כיצד בדיוק האל האמיתי עובד ומושיע אנשים. הם מעריכים את כל מעשי האל על סמך תפיסותיהם ודמיונותיהם. על מה הדברים הללו מבוססים? הם מבוססים לחלוטין על מבחר הכפירות והשיגיונות שהוחדרו למין האנושי על ידי שטן מלך השדים. לא משנה כמה הכפירות והשיגיונות האלה הם מרושעים או מוטים, הם תואמים לתפיסות של האנשים, לצרכים הפסיכולוגיים שלהם ולצרכים הרגשיים שלהם, והדברים האלה בדיוק הם אלה שהופכים לסטנדרטים של צוררי משיח להתנהלותם ולמדידת כל הדברים, וגם לקנה המידה שלהם למדידת האל; צוררי משיח טועים באופן הבסיסי ביותר. עוד סיבה, חשובה יותר, היא שצוררי משיח אוהבים כוח ותפארת. לדוגמה, נגיד שאדם כלשהו נולד בארמון והוא נהנה מטיפול מובחר מדי יום ביומו, אוכל את המזון המשובח ביותר ולובש את הבגדים המשובחים ביותר, אינו צריך לעשות כלום ומקבל את כל מה שהוא רוצה. האם אנשים שמאמינים באל שואפים לחיים כאלה? איש רגיל ירגיש קצת קנאה וצרות עין, אבל הוא יחשוב: "האל קבע את כל זה. בכל מקום שהאל שם אותנו, זהו המקום שבו אנחנו חיים. חיים מסוג זה לא בהכרח מתאימים לנו. האם אדם יכול להאמין באל בסביבה כזאת? האם הוא יכול להבין את האמת ולזכות בישועה? זה יהיה קשה. מה שהאל נתן לנו הוא מספיק; כל עוד אנחנו יכולים להאמין באל ואנחנו נמצאים בתנאים הנכונים לקריאה בדברי האל, לבצע את חובתנו ובסופו של דבר להשיג ישועה, זה הדבר המשמח ביותר". אבל האם צוררי משיח חושבים כך? (לא.) הם יחשבו: "למה אבא שלי לא היה קיסר? אילו אבא שלי היה עשיר או קיסר, הייתי חי חיים שראוי לחיותם. למה אבא שלו קיסר? למה הוא חי חיים חסרי דאגות, בלי לדאוג למזון או בגדים, מקבל את מה שהוא רוצה, כשכסף ועוצמה נתונים תמיד לפקודתו? השמיים לא הוגנים! הוא לא כזה בעל יכולות ואין לו שום כישרון, חינוך או שכל. על סמך מה הוא קיבל את כל הדברים האלה? למה אני לא יכול לקבל אותם? אם לא אוכל לקבל את הדברים האלה ואנשים אחרים כן יוכלו, אני אשנא את האנשים הללו! ואם לא אוכל לשנוא אותם, אשנא את השמיים על חוסר ההגינות שלהם ועל כך שסידרו לי גורל גרוע, ואשנא את מזלי הרע, אשנא את המנוול שחוסם את דרכי ואשנא את הפנג שואי הגרוע של ביתי!" מה עובר בראשם? ברגע ששנאה מתעוררת בלבם של צוררי משיח, יכולים לצאת מפיהם כל מיני טיעונים מופרכים.

על פני השטח, צוררי משיח נראים כל כך טובי לב, אבל למעשה שום דבר מהדברים שהם סוגדים להם וחותרים אליהם הוא חיובי. הפתגמים והאמרות שהם מטיפים עשויים להישמע כאילו צוררי המשיח מתאבלים על מצב העולם ומרחמים על האנושות, וכאילו יש להם רצון טוב בלבם, אך למעשה, הם שדים ושטנים. אם הם צוברים כוח ומעמדם בעולם הזה משתפר, האם הם מסוגלים לעשות מעשים רעים? האם הם יכולים להיות אנשים טובים? הם מנוולים מלאים בחטאים איומים. מכיוון שהם לא יכולים לצבור כוח והם אינם משגשגים כל כך בעולם, הם מרגישים שעשו להם עוול ואז הם מגיעים לאמונה באל ולנהייה אחריו. אולם, במהותו של דבר, הם לא רוצים כלל לחתור אל האמת, והם במיוחד לא אוהבים דברים חיוביים; במקום זאת הם סולדים מדברים חיוביים ואוהבים את כוחות הרשע, עוצמה, חיי מותרות ואת המגמות הרעות הקיימות בעולם. משום כך הם בזים לכל מעשה וביטוי של האל בעל זהות האל ומהותו, והם מגנים, שופטים ומשמיצים את הדברים הללו. אין זה משנה עד כמה עבודת האל היא בעלת ערך או משמעות עבור אנשים, צוררי משיח לא מכירים בה ולא מקבלים אותה. לא רק שאינם מקבלים את זהותו ומהותו של האל, הם גם רוצים לחקות אל, ולהתחזות כמושיעים שיכולים לשחרר את כל היצורים מהסבל, להבטיח שאלו שבונים גשרים ומתקנים דרכים לא יתעוורו, שמרצחים ומציתים ייענשו ולא יוכלו להביא צאצאים שיתרבו, ושאנשים שסובלים בתחתית הסולם החברתי יפסיקו לסבול ויהיה להם מקום לתבוע את צדקתם. הם רוצים להפסיק את כל הכאב בעולם ולהציל אנשים מאומללות. צוררי משיח באמת מחזיקים ב"אהבה אוניברסלית" וב"אהבה גדולה" אינסופית בעמקי לבם! בסופו של דבר, מה בדיוק הסיבה לכך שצוררי משיח אינם מכירים בזהות האל ובמהותו? הם אומרים: "לא חשוב מה אל זה עושה, הוא לא דומה לאל. אני הכי דומה לאל; יש לי הכי הרבה כישורים להיות אל. זאת משום שמה שאל זה עושה אינו תואם את הטעמים שלי או מתיישב עם הטעמים והצרכים של ההמונים; רק אני יכול להבין לנפשם של ההמונים ולהבין את צורכיהם, רק אני יכול לשחרר את כל היצורים מהסבל, ורק אני יכול להיות המושיע של האנושות." שאיפותיהם ומהותם נחשפו, נכון? מהי בדיוק הצורה האמיתית של צוררי משיח בעלי שאיפות ומהות כאלו? צורתו של הארכי-מלאך, השטן השד. הם מתכחשים לזהות האל ואינם מאמינים בקיומו של האל כי הם רוצים להיות אל בעצמם. הם מאמינים שמחשבותיהם הם מה שאל אמור לחשוב ושביטוייהם, צביונם ומהותם, האהבה הגדולה, הם דברים שאמורים להיות לאל. הם חושבים שאל הוא רק מי שמחזיק בהלך רוח של התאבלות על מצב העולם ורחמים על האנושות לאחר ראיית כל העוולות בעולם. הם חושבים שלאל שבו הם מאמינים אין את התכונות האלו, שרק הם ניחנים במחשבה ובחמלה כזו, בעלי מעלה מסוג זה ואהבה גדולה שכזו. זוהי מהותם של צוררי משיח, הביטויים השונים והמהות של סירובם להכיר בזהותו של האל. משום כך, אם תעריץ צוררי משיח כאלים ותסגוד להם, הם לא ירגישו תרעומת כלפיך. אם תנהה אחריהם ותאמר שזהותם ומהותם הן זהות ומהות של אלים, שיש להם אותה נפש ואהבה גדולה כמו של בודהה, ושהם אלים, הם ישמחו ויהיו שבעי רצון ממך לחלוטין. זוהי המהות של צוררי משיח. האם מהות זאת, שצוררי משיח מפגינים, אינה מרושעת? לא משנה כמה תשבח את שמו של האל ואת מעשיו המופלאים, ותעיד על כל מה שהאל עשה ועל המחירים שהוא שילם למען ישועת האדם, הם יישארו מרדניים בלבם, ויאמרו: "אני לא יכול להחמיא על זה. אני לא רואה את זה ככה; כל הדברים הללו הם משאלות לב ודמיון אנושיים." כאשר תעיד על האל, על חכמתו, על כול-יכולתו, על כוונתו הקפדנית להושיע את האנושות ועל המחירים שהוא שילם, ותעיד על מהותו, על זהותו ועל כל מה שהבורא עשה למען האדם, רק סוג אחד של אנשים ירגיש אי נוחות: צוררי משיח. מה הם חושבים? "למה אתה תמיד מדבר על אל זה? גם אני השקיתי אותך ותמכתי בך רבות. אהבתי אותך, עזרתי לך, הבאתי לך תרופות כשהיית חולה, תמכתי בך, שיתפתי איתך וליוויתי אותך כשאחרים זנחו אותך. למה אתה לא משבח אותי?" ברגע שמישהו מעיד על האל או מהלל אותו, צוררי משיח מרגישים נסערים, והם שונאים אותו מתוך קנאה. מה מאמינים רגילים באל מרגישים כשהם שומעים שמישהו מהלל אותו? ראשית הם יענו "אמן" לדברי האיש ולעדות החווייתית שהוא שיתף. זאת ועוד, הם יאזינו בקפידה ויחשבו: "האל פעל כך עליו – האל גדול כל כך, הוא באמת אוהב את בני האדם! גם אני אחפש את האמת אם אתקל במצבים דומים בעתיד. הם פוגעים באל כשהם פועלים כך; גם אני פעלתי כך בעבר, פשוט לא הייתי מודע עניין. יש לי חוב לאל! פעולה של האלבדרך זו מיטיבה עם אנשים, ואני לא הבנתי את זה. נראה לי ששיעור הקומה שלי נמוך משיעור קומתו של אדם זה, ההבנה שלי לא טהורה והאיכות שלי ירודה. אני מתפלל לאל שיעניק לי הארה וידריך אותי, אדם בעל שיעור קומה נמוך שכמותי. איך הם לא נחלשו לנוכח הניסיונות? הייתה להם ההדרכה של דברי האל. אילו הייתי מתמודד עם נסיבות כאלו, הייתי נחלש ואולי אפילו מועד. האל היה טוב אליי בכך שהבחין בשיעור קומתי הנמוך ולא גרם לי להתמודד עדיין עם מצב מסוג זה. כל מה שהאל עושה הוא טוב!" אבל צוררי משיח אינם שמחים כשהם שומעים זאת: "מה? כל מה שהאל עושה הוא טוב? איפה הטוב הזה? אם כל מה שהאל עושה הוא טוב, למה אנשים הם שליליים וחלשים? אם מה שהאל עושה הוא טוב, למה אנשים מסוימים מגורשים? אם כל מה שהאל עושה הוא טוב, למה תמיד יש שיבושים והפרעות במהלך הפצת הבשורה וביצוע החובות? עשיתי מעשים טובים רבים כל כך; עמלתי, הגשתי מנחות, וזכיתי באנשים כשהטפתי את הבשורה. למה איש אינו מהלל אותי? למה האל לא נתן לי משהו בתמורה, פרס כלשהו? אם אנשים מרגישים נבוכים להלל אותי בפניי, זה בסדר שהם יעשו את זה רק מאחורי גבי. למה איש אינו מהלל אותי או מציין אותי לשבח? האם אין לי שום מעלות?" הם מתעצבנים. אם מישהו מהלל איש רגיל, לא מתעוררים אצל צוררי משיח רגשות. אבל ברגע שמישהו מעיד על כוחו הגדול של האל, על אהבתו הגדולה ועל חכמתו, או על זהותו, צוררי משיח מרגישים שנאה וקנאה. בכל פעם שמישהו מוכן להתמסר לאל, להיות יציר בריאה ראוי ולהיות אדם שלא עובר את הגבולות שלו ומתמסר לשליטה של הבורא, צוררי המשיח לא אוהבים זאת, ואומרים: "למה אתם מתמסרים לאל מרצון ובאופן פעיל? למה קשה לך להקשיב לכל דבר שאני אומר? מה שאני אומר אינו שגוי!" הם אוהבים שאנשים יהיו חסידיהם, יהללו אותם על כל צעד ושעל, יזכירו את שמם תמיד, ישמרו אותם בליבם, אפילו יחלמו על טוב ליבם וכישוריהם, ויהללו אותם בפני כל מי שהם פוגשים. אם הם ייפלו למשכב ואינם מראים את פניהם, אנשים יגידו: "מה נעשה בלעדיך? בלעדיך, אנחנו פזורים; אנחנו לא יכולים להמשיך להאמין או לחיות!" אילו צוררי משיח היו שומעים זאת הם היו שמחים מאוד, והם היו מוכנים לשאת בכל סבל שהוא או לצום או לא לישון במשך ימים כדי לשמוע זאת. אבל אם אף אחד לא משבח אותם, לא מאמץ אותם כמודל לחיקוי, לא סוגד להם או לא לוקח אותם ברצינות, הם מתעצבנים ומחזיקים שנאה בלבם – זהו צורר משיח טיפוסי. בקיצור, צוררי משיח לעולם לא יכירו בזהות האל. הם לא מקבלים את זהותו ומהותו של האל, ובוודאי שלא את העבודה שנעשתה עליהם על ידי מי שיש לו את הזהות והמהות של האל, ולא מכירים או מקבלים את כל העבודה שהאל עשה בקרב האנושות.

ב. סירוב להכיר בריבונותו של האל על כל הדברים

כעת נשתף על הביטוי השני של "הם לא מאמינים בקיומו של האל, והם מתכחשים למהות המשיח": צוררי משיח מסרבים להכיר בריבונותו של האל על כל הדברים. מבחינת צוררי משיח, הבורא בעל זהות האל פשוט אינו קיים, הוא רק מיתוס. האם צוררי משיח יכולים אפוא להכיר בעובדה שהבורא מחזיק בריבונות על כל הדברים? למותר לציין שהם לא מכירים בעובדה זאת. הם לא מכירים בה, וגם הקביעה הזאת מבוססת על עובדות. אצל צוררי משיח, האמונה באל, הידע עליו וההבנה שלו מבוססים על תפיסות ודמיונות אנושיים, על מספר תפיסות והבנות אנושיות של אלילים, וגם על הכפירות והשיגיונות שהאלילים הללו משתמשים בהם להטעיית אנשים. האם התפיסות, הדמיונות, הכפירות, השיגיונות ודברים נוספים בלבבות צוררי משיח תואמים או סותרים את העובדה שהאל הוא ריבון על כל הדברים? הם סותרים את העובדה הזאת, כמובן. האלילים שאנשים מקריבים להם מנחות מטעים אותם על ידי הצגת כפירות ושיגיונות התואמים את התפיסות, הדמיונות והטעמים האנושיים, על מנת לבסס את מעמדם בקרב האנושות, כגון "הבודהה הוא שוחר טוב", "השמיים מוקירים את כל היצורים החיים", "הצלת נפש אחת עולה על בניית פגודה בת שבע קומות", ו"מה שנועד לקרות יקרה בהכרח, ומה שלא נועד לקרות – אסור לאלץ אותו לקרות". מה עוד? (יש אל מטר אחד מעליך.) איפה זה מטר אחד מעליך? זה באוויר, המקום שבו השטן חי. מהו "אל" זה? (זהו השטן.) ומהי האימרה שבודהיסטים משתמשים בה לעתים קרובות? (הטוב מתוגמל בטוב, והרע ברע; הדברים הללו יתוגמלו, אבל הזמן לתגמול פשוט עוד לא הגיע.) אנשים מתייחסים לאמירות ולתיאוריות פילוסופיות החיוביות יחסית שנאמרות לעתים קרובות בעולם כאל האמת, אבל האם מילים אלו הן האמת בפועל? האם יש קשר כלשהו בינן לבין האמת? (לא.) למשל "הטוב מתוגמל בטוב, והרע ברע; הדברים הללו יתוגמלו, אבל הזמן לתגמול פשוט עוד לא הגיע" – מה המשמעות של "הטוב מתוגמל בטוב?" למה מתייחסת המילה "טוב"? האם היא מתייחסת לצדק, לאמת או למעט הרצון הטוב של האדם? (היא מתייחסת לרצון הטוב של האדם.) האם מעט הרצון הטוב של האדם באמת מתוגמל בטוב? לא בהכרח. "בניית גשרים ותיקון דרכים מובילים לעיוורון" – בניית גשרים ותיקון דרכים הם מעשים של טוב לב, אז למה הם מובילים לעיוורון? האם יש תגמול למעשים אלה? (לא.) "הרע ברע" – רצח והצתה הם רעים, אז האם הם מתוגמלים ברע? (לא.) למה לא? "לעומת זאת, מעשיהם של רוצחים ומציתים מבטיחים שצאצאיהם יתרבו" – המילים הללו מפריכות את "רע ברע". "הדברים הללו יתוגמלו, אבל זמן התגמול פשוט עוד לא הגיע" – מה המשמעות של "זמן התגמול פשוט עוד לא הגיע"? מה המשמעות שהזמן מגיע? כשאנשים לא מבינים את האמת, הם רואים במילים ובאימרות הללו דברים חיוביים ואמיתות. אנשים שלבם ריק ואין להם מקור להזנה רוחנית לוקחים את המילים הנכונות כביכול הללו כהזנה רוחנית, כמין נחמה רוחנית, כדי לנחם את עצמם: "זה בסדר, יש תקווה בחיים, יש עדיין צדק והגינות בעולם הזה, ויש עדיין מישהו שישמור על הצדק. עדיין אפשר לקבל תוצאה הוגנת, ובסופו של דבר תתקבל הצהרת החלטה לגבי כל זה". האם האימרות האלה הן הבנה אמיתית של ריבונות האל על כל הדברים? האם הן ביטויים אמיתיים של ההכרה בעובדה שהאל ריבון על כל הדברים? (לא.) האם האימרות או הפתגמים שאנשים אומרים קשורים לעובדה שהאל הוא ריבון על כל הדברים? (לא.) למה לא? (המילים הללו אינן האמת.) התשובה שלך מוכיחה זאת ברמה התיאורטית, אבל מהי הסיבה היסודית? הסיבה היסודית רחוקה מלהיות פשוטה כמו הדוקטרינה הזאת ובלתי אפשרי להסביר אותה במשפט אחד. מכיוון שהעניין של ריבונותו של האל על כל הדברים אינו פשוט כל כך, כיצד צריך להבין אותו? כפי ששיתפנו בעבר, צוררי משיח אינם מכירים בכך שהאל הוא ריבון על כל הדברים. לא משנה על מה צוררי משיח מביטים, הם תמיד בוחנים ומנתחים אותו מנקודת מבט של צופה מהצד ושל אדם חומרני הרואה בכסף ובכוח את ההחיים. אם אדם בוחן כל דבר מנקודת מבט ועמדה כאלו, האם מהות הבעיה לא תשתנה? האם היא לא תהיה שונה? מה תהיה התוצאה הסופית אם מישהו יביט בחוקים ובכללים של ההתפתחות של כל הדברים מנקודת מבט של אדם חומרני? האם השקפתו של אדם חומרני על העולם לא תיצור פילוסופיות, אסטרטגיות, שיטות וגישות אנושיות להתנהלות בעולם? האם היא לא תיצור כללי משחק? (כן.) זוהי התוצאה, ופה נמצאת מהות הבעיה.

מהי השקפתו של אדם חומרני על עוצמה? הוא מאמין שאם אדם רוצה להשיג עוצמה, קודם כול צריכות להיות לו אסטרטגיות; שנית, עליו להיות מסוגל לתמרן אנשים מכל הסוגים; שלישית, עליו להיות אכזרי; ורביעית, מוכרחה להיות לו יכולת להשתנות. האם זאת לא נקודת מבט של אדם חומרני? האם יש בכך רמז כלשהו להתמסרות לריבונותו של האל? (לא.) איך אנשים חומרניים פיתחו את ההשקפות הללו בנושא עוצמה? ההשקפות הללו נוצרו באמצעות מהותם של צוררי משיח, נכון? (כן.) איזו מהות של צוררי משיח? אימרו לי, אילו לצוררי משיח לא הייתה מהות מרושעת, האם הם היו משתמשים במילים "להיות מסוגל לתמרן אנשים"? האם הם היו חושבים שהם "צריכים שיהיו להם אסטרטגיות"? האם הם היו אומרים ש"מוכרחה להיות להם יכולת להשתנות"? אילולא הייתה להם מהות זדונית, האם הם היו אומרים שהם "צריכים להיות אכזריים"? (לא) הדברים הללו נקבעו על ידי מהותם של צוררי משיח. האם המחשבות השונות שמהותם יוצרת הן רק רעיונות שקיימים בראשם, או שהעקרונות שלהם להתנהלות בעולם ובחיי היומיום זהים למחשבות הללו? (העקרונות שלהם להתנהלות בעולם זהים למחשבות הללו.) הם כל הזמן עושים סיכומים בראשם במהלך חיי היומיום שלהם וכשהם בתוך קבוצה, לכן האסטרטגיות שלהם מבשילות ומשתפרות, ובסופו של דבר הן נעשות שטניות. מה פירוש המילה "שטניות"? פירושה הוא שהאדם הוא אכזר מספיק, חסר רחמים מספיק ומרושע מספיק. האם הביטויים שלהם של אכזריות, חוסר רחמים ורשעות גורמים להם להתמסר לריבונות האל ולסידוריו? בהחלט לא. לכן, לא משנה אם הם צעירים או מבוגרים, צוררי משיח עושים הכל לפי הפילוסופיות, החוקים, כללי המשחק, האסטרטגיות שלהם וניסיונם. האם כל זה תואם לעובדה שהאל הוא ריבון על כל הדברים או סותר אותה? (סותר.) כשצוררי משיח מיישמים את כל החוקים הללו שהם יצרו באמצעות הסיכומים שלהם, מהם העיקרון והמטרה שלהם? מהו המניע שלהם? הם אומרים: "אם אתה רוצה להשיג את מה שאתה רוצה, אתה חייב ללמוד לעשות כל מה שנדרש, ללכת עד הסוף, להיות אכזרי מספיק, חסר רחמים מספיק ומרושע מספיק, כמו שאומרים, 'ראש קטן לא הופך אדם לג'נטלמן; גבר אמיתי מוכרח להיות חסר רחמים.'" מה פירוש הדבר? פירושו הוא: "איזו ריבונות של אל? איזו המתנה לסידורי השמיים? אין דברים כאלה! איזה פקיד או מלך לא הגיעו לאן שהגיעו הודות לאמצעים פראיים ואכזריים? האם אנשים לא זוכים במשרות הללו באמצעות לחימה והרג?" כשמתבוננים בנקודת המבט הזאת שלהם, האם צוררי משיח מכירים בעובדה שהאל ריבון על כל הדברים? (לא.) בעולמם של הכופרים, לצוררי משיח יש נקודת מבט כזאת על חוק הישרדות זה. אם כך, כאשר צוררי המשיח נמצאים בכנסייה, האם הם יפעלו לפי אותן אסטרטגיות? האם הם יפעלו לפי אותם כללים לחיים? הדבר הזה לא ישתנה כמלוא הנימה. אפילו כשצוררי משיח באים לכנסייה, הם אף פעם לא מרסנים או מתקנים את עצמם, הם בהחלט לא עושים זאת. הם אומרים: "אם אתה רוצה להתעלות מעל אחרים, אתה מוכרח ללמוד להחזיק באסטרטגיות. כשאתה מוקף באנשים, בייחוד כשמדובר באנשים בעלי מעמד, אתה מוכרח לעשות כמיטב יכולתך כדי להתרברב ולדאוג שהאחראים, המנהיגים והעליון יראו זאת. יהיה לך אז סיכוי לקבל קידום ושישימו אותך בעמדות חשובות, ותהיה לך הזדמנות להתעלות מעל אחרים. זאת ועוד, אתה מוכרח ללמוד להתנהג באופן שונה כשאתה בחברת אנשים, בהשוואה לאופן התנהגותך כשאינך בחברה, אתה מוכרח ללמוד לעסוק בהטעיה. עשה דברים טובים מול אנשים, ועשה בסתר דברים נוראים, רעים, אפלים ודברים שאנשים לא אוהבים. לעולם אל תיתן לאיש לראות מבעד למסווה שלך. אתה מוכרח להראות לאנשים את הצד הטוב ביותר שלך, ואתה מוכרח גם להתחפש. לא משנה כמה אתה רע באמת, אתה מוכרח להסתיר את זה היטב. אל תאבד את תמיכת האנשים. ברגע שתאבד את תמיכתם, זה יהיה מאוחר מדי – לא יהיה לך שום סיכוי אז". צוררי משיח חיים לפי אסטרטגיות וחוקי הישרדות כאלה גם כשהם בכנסייה.

כיצד צוררי משיח רואים את העדויות של כל האחים והאחיות שחוו את ריבונות האל על כל הדברים והכירו אותה על ידי כך? צוררי משיח אומרים: "לאנשים יש מוח, מחשבות והשכלה והם יצרו את העדויות החווייתיות הללו באמצעות עריכה וכתיבה. למעשה, העדויות החווייתיות הללו הן כולן פרי דמיונם של אנשים, כולן מזויפות ובלתי אפשריות. גם אני אוכל ליצור עדות חווייתית, אם יהיה עליי להמציא אותה. אני יכול ליצור עשר או עשרים עדויות חווייתיות. אני פשוט לא רוצה לטרוח לעשות את זה. אתם חושבים שאני לא יכול להבין מה קורה מאחורי המזימות הקטנות שלכם? אתם לא עושים את זה פשוט כדי להתרברב? אתם קוראים לזה בשם יפה – להעיד על אל זה, להעיד על שמו, ולהעיד על ריבונותו של אל זה על כל הדברים – אתם אומרים שאתם נושאים עדות לאל זה, אבל אתם בעצם עושים זאת כדי להעיד על עצמכם ולהתעלות מעל אחרים." הם לא מכירים באמיתות של כל העדויות על העבודה שהאל עשה על אנשים. כאשר מדובר בסביבות ובמצבים השונים בעולם החיצון ובתנאים של כל מדינה ומדינה, צוררי משיח אינם יכולים להבין כיצד האל פועל, וכאשר מדובר בכך שהאל משמר, משנה או מסדר את הסביבות בעולם החיצון, הם לא יכולים לראות מה המשמעות של כל זה. הם מאמינים "שהמשפט 'האל ריבון על כל הדברים' הוא רק משפט ריק שנשמע נעלה. במציאות, לא משנה לאיזו מדינה תלך, אתה מוכרח לציית לממשלה של המדינה, נכון? אתה נתון להגבלות של הממשלה ולחוקים של המדינה הזאת, נכון? האם אין פירושו של דבר שהאמירה שהאל ריבון על כל הדברים היא חסרת תוקף? לא משנה כיצד הוא מממש את ריבונותו, האם היא יכולה להתעלות מעל לממשלה ולחוקים של כל מדינה שהיא?" לכן, ברגע שהסביבה והמצב בעולם החיצון אינם נוחים לכנסייה ולעבודתה, צוררי משיח שמחים וצוחקים על כך בסתר, וחושפים את פניהם השטניים. כאשר עבודת הכנסייה מתנהלת בצורה חלקה, והאל מברך ומוביל אותה, והכול נמצא על המסלול הנכון, כאשר אין הפרעה מהסביבה של העולם החיצון, והמצבים של האחים והאחיות משתפרים והולכים, הלבבות של צוררי משיח אינם שקטים ואינם סבלניים, הם מרגישים קנאה עצומה, אי נוחות ושנאה. למה הם מרגישים שנאה? הם לא מאמינים שהאל יכול להיות ריבון על כל זה. הכנסייה היא בית האל, היא המקום שבו האל עושה את עבודת הניהול שלו, שבו האל מושיע את המין האנושי, שבו רצון האל מתקיים ללא הפרעה ושבו דברי האל יכולים להתממש ולהתאמת באנשים. כשהכנסייה במצב טוב, הדבר מראה את המציאות של סמכות האל, וגם מאשר שריבונותו של האל על כל הדברים היא עובדה קיימת ואמיתית. ברגע שעובדה זאת קיימת ומאומתת, היא מהווה סטירה בפרצופם של צוררי משיח. לאחר שקיבלו סטירה בפרצופם, האם צוררי משיח מרגישים בלבם חדווה, שלווה ונחמה, או מרדנות ותרעומת? (הם מרגישים מרדנות ותרעומת.) על מה הם חושבים בלבם? הם שונאים את האל ומתכחשים לו. אם נראה על פני השטח שהמצב של הכנסייה ושל האחים והאחיות אינו טוב ביותר, כאשר האנשים האלה נרדפים, מדוכאים ומנודים, ואין להם מעמד בחברה, צוררי משיח מרגישים בלבם שמחה ושביעות רצון. אבל כשעבודת האל וחיי הכנסייה משגשגים ומתפתחים כל הזמן, צוררי משיח אינם שמחים. למה הם לא שמחים? כיוון שזה חורג יותר מדי מתפיסותיהם, זה משהו שהם לא ציפו לו. ריבונות האל ודברי האל הוגשמו ומומשו בסתירה להשקפותיהם, לכן הם עצובים. על סמך המחשבות והדעות שצוררי משיח מפגינים, כמו גם על סמך רגשות אי-הנחת שלהם, האם אין להם אותה נקודת מבט של הדרקון הגדול האדום כאש? האם מהות טבעם אינה זהה לזאת של הדרקון הגדול האדום כאש? היא זהה לחלוטין.

לגבי העולם כולו, כל הדברים, והחוקים והכללים שכל יצירי הבריאה מצייתים להם, צוררי משיח חושבים: "הטבע והעונות נוצרו לפני זמן רב. אם קר במשך זמן רב, מזג האוויר יתחמם; אם חם במשך זמן רב, מזג האוויר יתקרר. כשמגיע הזמן לנשירת העלים, הם ינשרו כשהרוח תנשב. האם כל זה אינו רגיל מאוד? איך זה ריבונות האל? איך זה חוק שהאל קבע? מה חוקי האל יכולים לעשות? אנשים הרגו בעלי חיים רבים כל כך ללא תוצאות משמעותיות; המין האנושי ממשיך לחיות כפי שחי עד כה, נכון? הם אומרים שאל זה הוא ריבון על כל הדברים, אז למה אני לא רואה כיצד אל זה ריבון עליהם? הם אומרים שאל זה ריבון על כל הדברים, אבל למה אנשים רעים תמיד משגשגים והטובים לעולם לא יוצאים כשידם על העליונה?" בסופו של דבר הם מגיעים למסקנה: "אין מושיע בעולם זה; המין האנושי הוא זה שמתמרן את העולם. הדמויות הדגולות ומנהיגי מדינות העולם הם אלה שמושלים בעולם הזה, ואנשים אלה הם מי שמשנים את נוף העולם הזה. ללא האנשים הדגולים והמוכשרים הללו, גורלו של העולם היה נחרץ. לגבי היותו של אל זה ריבון על כל הדברים, אני לא יכול לראות את זה. כיצד אל זה ריבון עליהם? למה אני לא יכול להרגיש את זה? למה אני לא יכול להבין את זה? למה ריבונותו של אל זה על כל הדברים כוללת הרבה שהוא ההפך מהתפיסות האנושיות?" הם לא יכולים להכיר בכך או לקבל זאת. כשמדובר בריבונותו של האל על כל הדברים, באופן שבו האל הוא ריבון על כל הדברים, בצביון שהאל חושף בריבונותו על כל הדברים, בעקרונות הפעולה של האל, במהות של האל, וכדומה, אנשים שחותרים אל האמת יכולים לתפוס רק שבריר מזה במהלך חייהם. ובכל זאת, זה מספיק כדי לגרום להם להתמסר לריבונותו ולסידוריו של הבורא, להתמסר לכל המילים שהבורא אמר ולהכיר בבורא כאל. אפילו אם יש אנשים שיכולים להבין שבריר מזה, הם לא יכולים להבין את הכול במלואו, כי רבות מעבודותיו של האל מתבצעות מעצם מעמדו וזהותו, ותמיד יהיה פער בין העבודות האלו לבין המחשבה והקוגניציה של בני האדם הברואים. כמו כן, רק אלו שחותרים אל האמת, בעלי תובנה ויכולת להבין את האמת, יכולים לתפוס את המעט שאנשים יכולים להבין דרך הדברים שהם חווים במהלך חייהם. עבור מי שאיכותם ירודה, שאין להם תובנה ושאינם אוהבים את האמת כלל, אפילו שבריר ההבנה הזה הוא בלתי ניתן להשגה. לעתים קרובות נאמר שמחשבותיו של האל גבוהות יותר ממחשבות האדם. פירושו של דבר הוא שבני אדם לעולם לא משיגים בשכלם את מחשבות הבורא, והעובדה שהם זוכים בשבריר של הבנה היא חסדו של האל. עבור אלה שחותרים אל האמת, הם יכולים להשיג זאת רק על ידי קבלת השלב הסופי של עבודת האל, לאחר ששמעו רבים מדברי האל, והבינו וחוו אמיתות רבות – זה דורש מאמץ לכל החיים. לגבי צוררי משיח שמכחישים באופן יסודי את זהות האלוהים, מבחינת מהותם, הם לא אוהבים את האמת או דברים חיוביים, ובוודאי שאינם אוהבים כל דבר הקשור לזהות האל ומהותו, ולכן לעולם לא יגיעו להכרה בעובדת ריבונותו של האל על כל הדברים. ההכרה בעובדה זו מבוססת על הבנת האמת וחתירה אליה, אבל צוררי משיח מכחישים את האמת, נמנעים ממנה, שונאים את האל, ועל אחת כמה וכמה שונאים את זהות האל ומהותו. לגביהם, אפוא, עוּבדת ריבונותו של האל על כל הדברים תמיד תהיה בלתי קיימת. מה פירוש המילים "בלתי קיימת"? פירושן הוא שהשוטים הללו לעולם לא יראו או יבינו את עובדת ריבונותו של האל על כל הדברים. לפיכך, הם לא יכולים לתפוס אותה. הרבה דברים כלולים בעובדת ריבונותו של האל על כל הדברים, והיא נוגעת באמיתות רבות, בחכמת האל, בזהותו ובמהותו. כיצד האל מתזמר את כל הדברים בקרב כל מה שהוא ריבון עליו? במונחים של השיטות, העיתוי והשיקולים של האל בעניין זה, כיצד הוא מתכנן ומיישם את ריבונותו? על סמך ההיבטים הללו, ריבונותו של האל על כל הדברים אינה דבר פשוט; מעורבים בכך יחסים מורכבים מאוד. שוטים כמו צוררי משיח, שפשוט אין להם הבנה רוחנית ואינם מקבלים את האמת, לעולם לא יבינו את הדרך שבה האל מחזיק בריבונות על כל הדברים. הם לעולם לא יבינו זאת, אז איך הם יכולים להכיר בזאת? (הם לא יכולים.) יש שאומרים: "הם לא מכירים בריבונות כי הם לא יכולים להבין אותה. אילו יכלו להבין אותה, האם לא היו מכירים בה?" זה רק היסק; היסקים עולים בקנה אחד עם ההיגיון בלבד, לא בהכרח עם העובדות. אז מהי האמת בעובדות? צוררי משיח לעולם לא יכירו בעובדת ריבונותו של האל על כל הדברים. לעת עתה, הבה לא נדבר על צוררי משיח, ובמקום זאת נדבר על הארכי-מלאך, השטן, השד, הדרקון הגדול האדום כאש. הוא רודף את אנשיו הנבחרים של האל, פוגע בכנסייה ומשבש את עבודת האל. כאשר האל ממיט עליו אסונות, וגורם לו להתרוצץ בבהלה, להיכנס לחרדה ולהיות אובד עצות, הוא לא מסוגל להתמודד עם זה, ולבסוף הוא מבקש רחמים ואומר: "לעולם לא אלחם נגד השמיים שוב". איזה מידע אפשר לשאוב מאמירה זאת? הדרקון הגדול האדום כאש מכיר בקיומם של השמיים ושל האל, אך טבעו אינו משתנה; אף שהוא מכיר בקיומו של האל, הוא פועל בניגוד לאל ומתעמת איתו. כשאינו יכול לנצח את האל, הוא מתחנן לרחמים ואומר שיפסיק להילחם נגד השמיים. אבל האם הוא באמת כנוע ומתחנן לרחמים? לא, כשיתאושש הוא ימשיך להילחם; זהו טבעו, וטבעו אינו משתנה. צוררי משיח הם בעלי אותו הטבע.

כיצד צוררי משיח רואים את ריבונות האל על גורלו של המין האנושי במסגרת ריבונותו על כל הדברים? הדבר הזה קשור לעניין מיקרוסקופי ביותר. כשמדובר בריבונותו של האל על כל הדברים, המושג "כל הדברים" הוא מאקרוסקופי ונרחב מדי; צוררי משיח אינם יכולים לקבלו, הם עיוורים לו ואינם יכולים להבינו לאשורו. האם צוררי משיח מתמסרים אפוא לאופן שבו האל מחזיק בריבונות על גורלותיהם? האם הם תופסים זאת בשכלם? האם הם מבינים זאת? האם הם יכולים להכיר בזה? עוד פחות מכך. צוררי משיח מאמינים שהם השיגו במו ידיהם את כל הדברים הטובים בחייהם האמיתיים. למשל, אם הם מתקבלים לאוניברסיטה, הם תולים זאת בכך שהיו טובים בלימודיהם, ומאמינים שהם יועדו מלידה ללמוד באוניברסיטה יוקרתית. אם הם חיים טוב וכבר הרוויחו כסף, הם חושבים שהם יועדו להתעשר, כיוון שמגידי עתידות אמרו להם שיהיו להם חיי שגשוג ושיש להם מספיק מזל גם כדי להפוך לפקידים וגם כדי שמצבם הכספי יהיה טוב. כשדברים משתבשים, או לא מתרחשים כפי שקיוו, והם סובלים, הם מתחילים להתלונן: "למה דברים הולכים לי לא טוב? למה הגורל שלי גרוע כל כך? המזל שלי איום ונורא!" הם מפרשים את הדברים הללו ומתבוננים בהם מנקודת מבט אנושית. אם הכול מתנהל כשורה, הם מתמלאים גאווה ומתרברבים בכל אשר יפנו, מציגים תדמית פראית ומאיימת, ומתנהגים בגסות ובגאוותנות, אבל כשדברים אינם מתרחשים כפי שהם רוצים, הם מאשימים את האל ומאשימים אנשים אחרים, ומנסים למצוא דרך לשנות את פני הדברים ולהימלט מהמצב. הם אומרים שכל דבר שהאל קובע ועושה הוא טוב, אבל כשהם לבדם, הם מוגיעים את מוחם בניסיון להשתמש בכל אמצעי שהוא כדי לשנות את פני הדברים ולהימלט מהמצב או לשנותו, ואומרים: "אני מסרב להאמין שהגורל שלי גרוע כל כך, שהמזל שלי איום ונורא כל כך. אני מסרב להאמין שהעולם הוא עד כדי כך לא הוגן, שאיש בעל יכולות כמוני לא יראה את האור בקצה המנהרה, שלעולם לא יגיע הזמן בשבילי להתבלט. למעשה, הגורל הוא פשוט קליפה ריקה, הוא פשוט אימרה; הכול תלוי במאמצים ובמאבקים של האדם עצמו. כמו שאומרים, 'על האדם לעמוד במצוקה הקשה ביותר כדי להיות האדם הדגול ביותר'. זוהי האמונה הנעלה ביותר; אסור לי לשכוח אותה אף פעם, אני מוכרח להשתמש בה כדי לתת לעצמי מוטיבציה". הם אומרים שוב ושוב שכל מה שהאל עושה הוא טוב, שהאל ריבון על הכול ושהם מתמסרים לתזמורו ולסידוריו, אבל בסוף הם אומרים: "על האדם לעמוד במצוקה הקשה ביותר כדי להיות האדם הדגול ביותר". על פני השטח, הם אומרים מילים רוחניות, אבל בסתר, העקרונות שהם מחילים, מיישמים בפועל, ושלהם הם מצייתים הם החשיבה, ההיגיון והפילוסופיות של השטן להתנהלות בעולם הזה. האם יש בכך התמסרות כלשהי? (לא.) זוהי הדרך שבה צוררי משיח רואים ומבינים את עובדת ריבונותו של האל על כל הדברים, וזוהי גישתם לכך. על סמך הביטויים והדוגמאות הללו, האם צוררי משיח מכירים בעובדת ריבונותו של האל על כל הדברים ומאמינים בה, או שהם מפקפקים בה ומגנים אותה? (הם מפקפקים בה ומגנים אותה.) אין זה משנה מה הם אומרים, על סמך הביטויים שלהם בפועל, צוררי משיח בזים באופן יסודי לעובדת ריבונותו של האל על כל הדברים ואינם מאמינים בה. יש צוררי משיח שאפילו אומרים דברים מגוחכים: "איך אתה יכול שלא לשאוף לשום דבר ופשוט להמתין באפס מעשה לריבונותו של האל? אתה לא מוכרח לבשל את ארוחותיך בעצמך? אתה יכול פשוט להמתין בפה פתוח עד שעוגות ינשרו מהשמיים? אין זה משנה כיצד האל מחזיק בריבונות, אנשים עדיין צריכים לעבוד קשה ולנקוט פעולות, נכון?" צוררי משיח לא רק מסרבים להכיר בעובדת ריבונותו של האל על כל הדברים, הם גם מתכחשים לה ונותנים לה פרשנות שגויה. כשהם נותנים לה פרשנות שגויה, מהי מטרתם בכך? הם מחפשים בסיס ותירוץ להילחם ללא מעצורים בשביל כל היתרונות שהם רוצים להשיג. על סמך הביטויים השונים של צוררי משיח, מהי נקודת מבטם האמיתית על עובדת ריבונותו של האל על כל הדברים? חוסר אמונה, הכחשה וגינוי – זוהי נקודת מבטם האמיתית.

בשתי הנקודות שעליהן שיתפנו היום ניתחנו בעיקר את הביטוי של חוסר אמונה בקיום האל אצל צוררי משיח. לאחר שהקשבתם לשיתוף זה, האם זכיתם בהבנה כלשהי? לאילו אנשים יש את הבעיות הללו? לאיזה סוג של אדם יש את הצביון של צוררי משיח אבל לא את מהותם, והוא יכול להשתנות? לאילו אנשים יש את אותן הבעיות אך גם מהות של צוררי משיח, והם לא יכולים להשתנות, נשארים אויבים נצחיים של האל ואינם מושא לישועה אלא להשמדה? האם גם אתם מציגים את הביטויים הללו? האם אתם מרגישים שאתם יכולים להשתנות? האם אתם יכולים לקבל את האמת ולהשתמש בה על מנת לשנות ולהחליף את המחשבות הללו? (כן.) אילו אנשים אינם יכולים להשתנות? יש סוג של אדם שכאשר הוא רואה כופרים שחיים חיי מותרות, שגרים בבתים גדולים עם עיצוב פנים של ארמונות, ושיש להם כמה מכוניות יוקרה, מתפתה ומתאבל: "נהדר להיות עשיר, להיות פקיד, להיות בעל יכולות! למה יש לו כל כך הרבה יכולות? למה הוא בר-מזל כל כך? איך הרוויח את כספו?" בכל פעם שהוא רואה מישהו בעל מעמד בחברה, הוא מתחנף אליו במיוחד, מבקש את תשומת לבו, ומנסה לקבל ממנו טובות באמצעות התרפסות, והוא מוכן לעשות בשבילו הכול, עד כדי השתעבדות לו. הוא אוהב במיוחד את האופנות המרושעות בחברה ולעתים קרובות מייחל להשתתף בהן, והוא מרגיש מצוקה כשאמונתו באל מונעת ממנו לעשות זאת. עוד יותר מכך, הוא מרגיש שהעולם השאיר אותו מאחור, הוא מרגיש בודד וחסר ישע, שאין שום דבר שישמור אותו בחיים, שהוא לא יכול למצוא שום נחמה, והוא מרגיש לעתים קרובות שלבו נשבר. סוג אחר של אדם מרגיש הערצה רבה כשהוא רואה בעלי ממון ושררה נהנים מהצלחה בניהול ענייניהם בחברה, והוא משבח זאת לעתים קרובות: "הוא הרג אדם, אבל כיוון שיש לו כסף וקשרים, הוא קיבל רק עונש סמלי: לשבת בכלא ימים אחדים, ואז הוא השתחרר. זוהי יכולת אמיתית!" הוא מעריץ ומכבד מאוד אנשים כאלה בחברה. עוד סוג של אדם מקדיש תשומת לב מיוחדת לנושאים פוליטיים רגישים בחברה ואכפת לו מהם מאוד, והוא אפילו רוצה לפעול ולהתערב בעניינים מסוימים הקשורים לפוליטיקה. לאנשים מסוגים אלה ודומיהם יש אותה גישה כלפי האל, בעמקי לבם, כמו של צוררי משיח: הם לא מאמינים בקיומו של האל, לא מכירים בזהות האל או בעובדה שלאל יש ריבונות על כל הדברים. אנשים אלה שייכים לאותה כנופיה כצוררי משיח. הם לא שייכים לכנסייה או לבית האל, ובסופו של דבר יסולקו. הם לא יכולים להסתדר עם מי שמאמינים באל, והנתיב שבו הם הולכים סותר את דרישות האל. אנשים אלה, כולם מסוכנים; אפילו אם עדיין לא עשו שום מעשה רע ועדיין לא התכחשו לאל או שפטו וגינו אותו בגלוי, או הטעו אנשים בגלוי והתחרו על מעמד בכנסייה, יש להם את המהות של צוררי משיח כיוון שבאופן יסודי הם לא מכירים בזהות האל, ובוודאי שאינם מכירים בעובדה שלאל יש ריבונות על כל הדברים. הם חלק מכוחות הרשע של כנופיית השטן. הם מכבדים רשעות וכל כפירה או שיגיונות שהשדים והשטן מקדמים, כמו גם כל אופנה רעה שמופיעה, שהיא כבר פופולרית או שמתפשטת בעולם. הם לא שייכים לבית האל או לכנסייה והם לא מושא לישועת האל. אנשים אלה הם אויבים אמיתיים של האל, הם צוררי משיח.

14 בנובמבר 2020