המנון המלכות

המוני עמי מריעים לי, המוני אנשיי מהללים אותי; כל פה יקרא בשם האל האמיתי היחיד, כל אדם יישא עיניו למרחוק ויחזה במעשיי. המלכות יורדת ארצה, הווייתי עשירה ושופעת. מי לא ישמח על כך? מי לא ירקוד משמחה? הוי, ציון! הרימי את דגל ניצחונך כדי לפאר אותי! שירי את שיר ניצחונך על מנת להכריז את שמי הקדוש! כל הבריאה עד קצוות ארץ! מהרו להיטהר כדי שתיעשו לי למנחה! המון הכוכבים שבמרום! מהרו לשוב למקומותיכם להראות את כוחי האדיר ברקיע! אטה אוזניי ואקשיב לקולות אנשיי על הארץ, הנותנים ביטוי בשירם לאהבתם וליראתם האינסופיות כלפיי! ביום הזה, שבו כל הבריאה מתחדשת, אני יורד אל עולמם של בני האדם. ברגע הזה ממש, כל הפרחים פורצים בפריחה סוערת, כל הציפורים שרות כקול אחד, כל הדברים גועשים משמחה! בתוך מטחי התותחים של המלכות, מלכות השטן נופלת, מושמדת ברעם המנון המלכות, ולא תקום עוד לעולם!

מי על פני האדמה יעז לקום ולהתנגד? כשאני יורד ארצה, אני מביא בערה, מביא זעם, מביא את כל הקטסטרופות. מלכויות הארץ הן עתה מלכותי! בשחקים, העננים מתגלגלים ומתערבלים; מתחת לשמיים, אגמים ונהרות גועשים ורוננים במנגינה סוחפת. חיות במנוחתן יוצאות ממאורותיהן, ואני מעיר את המוני אנשיי משנתם. היום שייחלו לו המוני אנשיי בא סוף כל סוף! הם מעניקים לי את שיריהם היפים ביותר!

ברגע יפה זה, בזמן מרגש זה,

הלל נשמע בכל מקום, בשמיים ממעל ובארץ מתחת. מי לא יתרגש מכך?

לבו של מי לא יתבהר, ומי לא יזיל דמעה למראה הזה?

השמיים אינם השמיים של פעם, עתה הם שמי המלכות.

הארץ אינה הארץ שהייתה, עתה היא הארץ הקדושה.

בחלוף הגשם הסוחף, העולם הישן והטמא מתחלף כולו.

ההרים משתנים... המים משתנים...

גם בני האדם משתנים... כל הדברים משתנים...

אה, אתם ההרים השוקטים! קומו ורקדו למעני!

אה, אתם המים העומדים! זרמו בחופשיות!

אתם, החולמים! הקיצו וצאו למרדף!

באתי... אני מלך...

כל בני האדם יראו במו עיניהם את פניי, ישמעו במו אוזניהם את קולי,

יחיו בעצמם את חיי המלכות...

כמה מתוק... כמה יפה...

בלתי נשכח... בלתי אפשרי לשכוח...

בבערת זעמי, הדרקון הגדול האדום כאש נאבק;

במשפטי המלכותי, שדים חושפים את צורתם האמיתית;

למשמע דבריי התקיפים, כל האנשים חשים בושה עמוקה, ואין להם היכן להסתתר.

הם נזכרים בעבר, כיצד לעגו לי ולגלגו עליי.

מעולם לא היה זמן שלא התהדרו בעצמם, מעולם לא היה זמן שלא מרדו בי.

היום, מי לא בוכה? מי לא חש חרטה?

יקום העולם כולו מלא בבכי...

מלא בקולות שמחה... מלא בקולות צחוק...

שמחה שאין דומה לה... שמחה שאין שנייה לה...

גשם קל מטפטף... פתיתי שלג כבדים מתפזרים ברוח...

עצב ושמחה מתערבבים בקרבם של בני האדם... יש הצוחקים...

יש המייבבים... ויש המריעים...

כאילו כולם שכחו... אם זה אביב רווי גשם ועננים,

קיץ של פרחים הפורצים בפריחה, סתיו של יבולים עשירים,

או חורף קר ככפור וקרח, איש אינו יודע...

בשמיים עננים נסחפים, על הארץ האוקיינוסים גועשים.

הבנים מניפים זרועותיהם... האנשים מניעים את רגליהם במחול...

המלאכים עושים במלאכתם... המלאכים עוסקים ברעייה...

בני האדם על הארץ כולם מתרוצצים, וכל אשר על הארץ הולך ורב.