פריט עשירי: הם מתעבים את האמת, מחללים בעזות מצח את העקרונות ומזלזלים בסידורי בית האל (חלק ו')

III. תיעוב דברי האל

היום אנו ממשיכים לשתף על הפריט העשירי של הביטויים השונים של צוררי המשיח: "הם מתעבים את האמת, מחללים בעזות מצח את העקרונות ומזלזלים בסידורי בית האל", ונתמקד בחלק השלישי, הם מתעבים את דברי האל. בכינוס האחרון, שיתפנו על שני היבטים של חלק זה. באילו שני היבטים מדובר? (הראשון הוא השרירותיות שבה צוררי המשיח מתעסקים בדברי האל ומפרשים אותם. השני הוא שצוררי המשיח מתכחשים לדברי האל כשהם לא עולים בקנה אחד עם תפיסותיהם). שני ההיבטים האלה קשורים לתיעוב שחשים צוררי המשיח כלפי דברי האל. תיעוב זה ניכר בדרכים רבות; הוא קשור למהותם, לגישתם כלפי האל, וליחסם כלפי כל ההיבטים הקשורים לאל. דברי האל כוללים תוכן מגוון מאוד, לכן התיעוב שחשים צוררי המשיח כלפיהם אינו גישה פשוטה שיש להם כלפי הדברים. הסיבות לתיעובם את דברי האל הן לא יחידניות, אלא רבות ממדים. בכינוס האחרון, שיתפנו על שני ביטויים ספציפיים לאופן שבו צוררי המשיח מתעבים את דברי האל. היום, נשתף על ביטוי נוסף.

ג. צוררי משיח בוחנים אם דברי האל מתגשמים

צוררי המשיח מתעבים את דברי האל – האם הם מאמינים באמת ובתמים במה שאומר האל, בתוכן הנמסר מפיו? (לא). יש לכך ראיות של ממש. הם לא מאמינים באמת ובתמים, ועל כן, מהי גישתם כלפי השאלות האם כל מה שאומר האל תואם למציאות, האם הדברים יכולים להתגשם, או האם הם עובדתיים? האם הם מאמינים באמת, או שמא הם מפקפקים, ומתבוננים בהיסוס בלבם? הם מפקפקים בתוקף, ומתבוננים בהיסוס בלבם. היום נשתף על ביטוי זה של צוררי המשיח: הם מחטטים האם דברי האל מתגשמים. מה פירוש הביטוי "מחטטים"? מדוע יש להשתמש בו? (אלי, "מחטטים" פירושו להתבונן בסתר, להציץ). הסבר זה הוא נכון בעיקרון. כעת כולם מבינים את פירוש הביטוי "מחטטים"; פירושו לצפות ולהתבונן בהיסוס ובסתר, להביט בהיחבא מבלי להתגלות על ידי אחרים, לפעול בצללים, לא בגלוי, ומבלי לאפשר לאחרים לראות; זהו מהלך קטנוני. מובן שאדם המבצע מהלך זה עושה זאת בסתר, לא בפומבי. אם כך, על סמך ביטויים והסברים אלה, כאשר צוררי המשיח מחטטים בדברי האל, איזו מין התנהגות היא זו? (תיעוב האמת). מדוע ניכר שזהו תיעוב האמת? מדוע צוררי המשיח אינם יכולים לקרוא את דברי האל בכנות, בצדק, ובפומבי? מדוע הם מחטטים? האם חיטוט הוא בכלל סוג של פעולה? מהסבר המושג "חיטוט" ברור שאין זה משהו שנעשה בגלוי; אין זה משהו שאפשר להבחין בו ממראה חיצוני, מהבעות פנים או ממעשים. במקום זאת, כל המחשבות הללו חבויות, נשמרות בתוך הלב, הן אינן גלויות לאחרים, ומהבעות פניהם וממעשיהם קשה להבחין על מה הם חושבים – זה נקרא "חיטוט". זוהי גישה כלפי דברי האל שאינה יכולה להופיע באופן גלוי ופומבי; ברור שגישה זו אינה נכונה. האוחזים בגישה זו מתייחסים לדברי האל מנקודת מבט של צד ג', מתוך השקפה עוינת, מתוך השקפה של התבוננות מהוססת, בחינה, ספק, והתנגדות. מהתנהגויות אלה, האם ניתן לומר שכאשר צוררי המשיח מחטטים האם דברי האל מתגשמים, מדובר בביטוי של תיעוב דברי האל, שטבעו חמור? (כן). כשצוררי המשיח מחטטים האם דברי האל מתגשמים, הדבר משקף את צביונם ואת גישתם האמיתית כלפי דברי האל, הנחשפים בלבם, במחשבותיהם, ובדעותיהם בינם לבין עצמם.

באילו מדברי האל מחטטים צוררי המשיח? לדעתם, אילו מדברי האל ראויים לבחינה ולניתוח סודיים ומעמיקים מצדם? כלומר, אילו תכנים ספציפיים מפיו של האל מעניינים את צוררי המשיח במיוחד, ובה בעת הם מרבים לפקפק בהם ולהתבונן בהם בהיסוס בלבם? אילו מדברי האל צוררי המשיח מאמינים שהם ראויים לבזבז זמן ואנרגיה על מנת לחטט בהם בלבם? (חלק מנבואות האל, תעלומותיו ודבריו הקשורים לסיכויים העתידיים, לייעוד, וליעד של בני האנוש). נבואות, ייעודים, תעלומות – אלה דברים שמטרידים את רוב האנשים, ואף יותר מכך, הדברים שצוררי המשיח אף פעם אינם יכולים להרפות מהם בעומק לבם. אילו מדברי האל בדיוק טורדים את מנוחתם של צוררי המשיח והם מרבים לחטט בהם בלבם? הדבר שמטריד את צוררי המשיח הוא ללא ספק הבטחותיו של האל לאנושות, משום שהן כרוכות בשאלות האם הן יתגשמו, האם הן יתממשו, האם הם יראו את השלמתן כעובדות, נכון? (נכון). כמו כן, דברים הקשורים בכך שהאל מקלל אנשים ומעניש אותם, מעניש אנשים רעים, וכל מי שמתנגד לדברי האל. וישנן גם נבואות של אסונות – גם זה תחום שמטריד את צוררי המשיח, הלא כן? (כן). מה עוד? (הדברים הקשורים בשאלה מתי יעזוב האל את פני האדמה). מתי יעזוב האל את פני האדמה, מתי יפארו אותו, מתי תושלם עבודתו הגדולה, מתי הוא יסיים את האנושות הזאת, נכון? (נכון). כמה סעיפים ישנם בסך הכול? (ארבעה). הראשון הוא דברי האל העוסקים בהבטחות ובברכות לאדם. השני הוא דברי האל העוסקים בקללות ובעונשים לאדם. השלישי הוא דברי האל המנבאים אסון. הרביעי הוא דברי האל העוסקים במועד עזיבתו של האל את פני האדמה והשלמת עבודתו הגדולה. ישנו גם סעיף נוסף, החשוב מכולם, קטגוריה של דברי האל שצוררי המשיח להוטים במיוחד לחטט בה, והיא דברי האל העוסקים בצביונו, בזהותו, ובמהותו. מדוע מוסיפים את הסעיף האחרון? צוררי המשיח אינם מאמינים שדברי האל יתגשמו; הם מרבים לחטט בדברי האל, ואם כך, מה בעיקר מעורר את ספקותיהם, וגורם להם לחטט בדברי האל? חוסר האמונה העיקרי שלהם הוא באל. צוררי המשיח הם מיסודם חסרי אמונה, הם שדים; הם מפקפקים בקיומו של האל, אינם מאמינים שיש אלוהים בעולם הזה, אינם מאמינים בקיומו, ואף לא בכל מעשיו. לכן, הם מפקפקים כליל בצביונו של האל, בזהותו, ובמהותו. מה הם יעשו, לאור הספק שלהם? אם הם יכולים לפקפק בזהות האל ובמהותו, האם כשמדובר בדברים העוסקים בצביונו של האל, בזהותו, ובמהותו, הם פשוט יקראו אותם מבלי להרגיש דבר או ללא תגובה? האם הם יכולים להאמין באמת ובתמים באותם דברים, ולקבלם? (לא). לדוגמה, אם מישהו תמיד חושד שהוא מאומץ, האם הוא יכול להאמין שהוריו הם הוריו הביולוגיים? האם הוא יכול להאמין שאהבתם של הוריו, הגנתם, וכל הקרבותיהם למען סיכוייו העתידיים הן כנות? (לא). כשהוא מפקפק בכל זה, ואינו מאמין, הוא יעשה מעשים מסוימים בסתר, הלא כן? לדוגמה, לעתים הוא עשוי לצותת לשיחותיהם של הוריו על מנת לבדוק אם הם דנים במוצאו. כמו כן, לעתים תכופות הוא יקדיש תשומת לב יתרה ויחקור את הוריו ללא הרף באשר למקום הולדתו, למי ילדה אותו, למשקלו כאשר נולד – הוא תמיד ישאל על הדברים האלה. אם הוריו יכו אותו או יטילו עליו משמעת, זה רק יעמיק את חשדותיו. הוא תמיד יהיה על המשמר ויפקפק, ואין זה משנה כיצד ינהגו הוריו. גם אם הם מתייחסים אליו היטב, הוא לא יכול להרפות מהחשדנות שבלבו. ובכן, כל החשדנות הזאת, כל הפעולות, המחשבות והגישות הפנימיות האלה, מתרחשות בסתר, הלא כן? כאשר יש לו ספק שהוריו הם הוריו הביולוגיים, הוא צפוי לעשות מעשים מסוימים מאחורי הקלעים. לכן, משום שמהותם של צוררי המשיח היא מהותם של חסרי אמונה, אין ספק כי הם לא מאמינים בצביונו של האל, בזהותו, ובמהותו, לא מכירים בהם, או מקבלים אותם. לאור גישה זו של חוסר אמונה, חוסר הכרה, וחוסר קבלה, האם הם באמת מאמינים בדברים העוסקים בצביונו של האל, בזהותו, ובמהותו, ומקבלים אותם בלבם? בשום פנים ואופן לא. כל עוד הדברים עוסקים בצביון האל, בזהותו, ובמהותו, יש בלבם ספק, התנגדות, והתבוננות מהוססת. לעת עתה, הבה לא נעמיק בהיבט זה.

בעיקרון, חמשת הביטויים לכך שצוררי המשיח מחטטים בדברי האל שדנו בהם זה עתה הם מקיפים ומייצגים למדי. צוררי המשיח מחטטים בתוכן ובמיקוד ספציפיים של דברי האל. באשר לדברים רבים העוסקים בהיווכחות בחיים, דברים בהם האל מנחם אנשים, מסביר תעלומות מסוימות או חושף את צביונו המושחת של האדם, וכן הלאה, האם לצוררי המשיח אכפת מהם? (לא). מבחינתם, הדברים האלה הם חסרי חשיבות. מדוע? משום שצוררי המשיח אינם אוהבים את האמת, הם אינם מאמינים שדברי האל הם האמת, ואין להם כוונה לקבל את השיפוט ואת הייסור של האל, או את ישועתו. אין להם תוכניות כאלה, על כן לדעתם דברים הקשורים לשינויים בצביון האנושי ולהיווכחות בחיים אינם חשובים, ואינם ראויים לקריאה, למחשבה, או להתייחסות. הדברים האלה לא מעניינים אותם. הם חושבים, "איך הדברים האלה קשורים לסיכויינו העתידיים ולייעודנו? איך הם קשורים ליעדנו? הדברים האלה עוסקים בזוטות, והם אינם ראויים לקריאה או להאזנה. אם מישהו מצוברח באמת, ושום פתרון אחר אינו זמין לו, הוא פשוט יכול לקרוא את אותם הדברים באופן זמני על מנת למלא את הריקנות שבלבו, או על מנת להתגבר על מכשולים מאתגרים במיוחד ולפתור מספר קשיים סבוכים – זה הכול. לומר שהדברים האלה יכולים לשנות את צביונו של אדם, איך ייתכן שזה פשוט עד כדי כך?" ביסודם, אין להם כוונה לשנות את צביונם, והם אינם מתכננים לקבל את דברי האל כחיים, כדרך, או כאמת. הדברים שהם רוצים בהם הם סיכוייהם העתידיים ויעדם, וכן כוח. לכן, הם לא מתייחסים ברצינות לדברים מעין אלה, ואף לא מאמצים אותם ללבם. מהשקפתם של צוררי המשיח משתמע כי פשוט אין טעם שיבחנו את אותם הדברים, ועוד פחות מכך, אין טעם שיבזבזו את זמנם לנתח ולחקור האם הם האמת או האם ביכולתם לשנות אנשים. עבור צוררי המשיח, הדברים המשמעותיים והחשובים מכל הם אלה הקשורים לייעדם ולייעודם, לזהותם ולמעמדם-שלהם, לכל האינטרסים האישיים שלהם, וכן הלאה. יש כאלה שאומרים, "איך אפשר לומר שצוררי המשיח מחטטים בדברי האל, אם בעיניהם החלקים האלה בדברי האל הם כה חשובים והם מקדישים להם תשומת לב רבה כל כך? האין זה אישום כוזב במידת מה? האין זה מעט מופרך ולא לגמרי הולם?" (לא. צוררי המשיח אינם מאמינים שדברי האל יתגשמו ויתממשו בוודאות, הם אינם מאמינים שהאל מתכוון למה שהוא אומר, ושמה שהוא אומר ייעשה. הם לא קוראים את דברי האל מתוך הלך חשיבה של אמונה ושל הכרה, אלא הם מחטטים האם דברי האל אכן יכולים להתגשם). האם זה כך? (כן). לדברים האלה יש ערך בעיני צוררי המשיח משום שהם יכולים לספק את רצונותיהם. זאת ועוד, אם הדברים האלה יתממשו, שאיפותיהם יסופקו. אם הם נאחזים בדברים האלה ולא מרפים מהם, ברגע שהם מתגשמים, הם הימרו על הדבר הנכון, והנהיה אחר האל הייתה המהלך הנכון עבורם. אולם עצם כך שלדברים האלה יש ערך בעיניהם אין פירושו שהם יכולים לקבלם בתוך תוכם כאמת, כדברים שמקורם באל, וגם אי אפשר לומר שהם מקבלים את הדברים האלה כדברי האל בלבם. נהפוך הוא, בעת שלדברים האלה יש ערך בעיניהם, בלבם הם מפקפקים בהם, הם פשוט מתבוננים בהם בהיסוס. אפשר גם לומר שהדברים האלה יכולים להפוך עבורם לראיות ולקלף מיקוח להתכחש לאל ולשלב הזה בעבודתו בכל רגע, בכל זמן ומקום. הם לא חדלים לבחון בקפידה האם בכל שלב של עבודת האל ובכל תקופה שהאל מוביל אנשים דרכה הדברים האלה מתגשמים ומתממשים. ברור שהמיקוד הנצחי של צוררי המשיח הוא השאלה האם דברי האל מתגשמים. במהלך התקופה הזאת, מעולם לא חל שינוי בגישתם העוינת כלפי האל, בהתנגדות לו וכן בבחינתו ובניתוחו. הם עוינים כלפי האל ובוחנים אותו, ובלבם הם תמיד מחטטים בכל מעשה ובכל מילה שלו; בה בעת, הם גם מנסים להוקיע את האל ואת עבודתו. האין זה ביטוי עקבי של צוררי משיח המתנגדים לאל? (כן). האם קיים בביטויים אלה של צוררי המשיח רמז כלשהו לקבלה כלפי דברי האל? רמז כלשהו להתמסרות? מעט התייחסות לאל כאל? (לא). כעת נשתף על הסעיפים האלה בזה אחר זה.

1. חיטוט בדברי האל של הבטחות וברכות לאדם

הסעיף הראשון הוא שצוררי המשיח מחטטים בדברי האל העוסקים בהבטחות ובברכות. מאז שהאל החל בעבודתו ודיבר, הוא הרבה לספר לאנושות, לאנשיו הנבחרים, ולמי שמאזין לדבריו, על הברכות ועל החסד שהוא ירעיף על אנשים, אילו ברכות הוא מבטיח לאנשים, וכן הלאה. בתקופות, במאורעות, או בהקשרים שונים, האל מספר לחסידיו על ברכות ועל הבטחות, ומיידע אותם שאם הם ישיגו דברים מסוימים, הוא יברכם בדרכים ספציפיות, והם יקבלו ברכות והבטחות מסוימות, וכן הלאה. אין זה משנה באיזו תקופה האל השמיע את הדברים האלה או למי הוא העניק הבטחות מעין אלה, הדברים נאמרו בהקשרים מסוימים ובסביבה מסוימת. זאת ועוד, ההבטחות והברכות שהאל מרעיף על אנשים קשורות לביטוייהם החיוביים, כמו למשל חתירה אל האמת, שינויים בצביון, והתמסרות אמיתית לאל. נרמז כי ההבטחות והברכות של האל לאנשים הן מותנות. התנאים האלה אינם נתונים להחלטתם הסופית של אנשים, והם גם לא נקבעים על פי תפיסות ודמיונות אנושיים; אלא, הם נקבעים על פי הסטנדרטים והגישות של האל, וכרוכים בעקרונות ובחוקים מסוימים. באשר לאופן שבו דברי האל מתגשמים, מתממשים ומושגים באנשים שונים, האל בהחלט לא עושה זאת באופן אקראי – אלא יש לכך בסיס. האל עשוי להתייחס אחרת לאותו המעשה בידי אנשים שונים. לדוגמה, עשויים להיות שני אנשים שכל אחד מהם מנהיג כנסייה; האחד זוכה בנאורות ובהארה לעתים תכופות ומרבה לסבול הטלת משמעת, ושיעור קומתו צומח במהירות בשל כך. לעומת זאת, תגובותיו של השני עשויות להיות אדישות ואיטיות יחסית, והתקדמותו איטית יותר בשל כך. מנקודת מבט אנושית, שני האנשים האלה אשר מבצעים עבודה זהה ומציגים התנהגויות זהות ראויים לאותם ברכות ויחס מן האל. אולם יהיו הבדלים מובהקים מבחינת ההיווכחות בחיים שהם חווים וזוכים בעת ביצוע חובותיהם ובחייהם, או החסד החיצוני שהם מקבלים. מובן שיש מנוס מאותם "הבדלים מובהקים". אם כך, כיצד מקצה האל את אותם ברכות ויחס שונה כביכול, או נאורות, הארה, והטבות נוספות שאנשים זוכים בהן מידו? האל מתמודד עם אנשים שונים בדרכים שונות. יש אנשים עצלים, שטחיים, תחרותיים, וקנאים, ואף שעל פני השטח הם מוכנים להשקיע מעצמם ולסבול מספר קשיים, הם פשוט לא מסוגלים לקבל את האמת או ליישמה בפועל. מצד שני, יש אנשים חרוצים; אף שיש להם אותם צביונות מושחתים, הם כנים וצנועים יחסית. הם יכולים לקבל את האמת ולקבל גיזום. הם מקבלים ומבינים בכנות כל מה שאומר האל וכל סביבה שהוא מתווה להם, ובה בעת מתייחסים לכך ברצינות. לפיכך, כלפי חוץ, שני אנשים אולי מבצעים את אותה העבודה וכמות העבודה אולי זהה, אולם האל ירעיף ברכות שונות ונאורות והארה שונות על בסיס ההבדלים בצביונות ובחתירות שלהם. על פניו, האדם שזוכה בנאורות ובהארה אולי סובל יותר ומרבה לספוג הטלת משמעת, אולם הרווח שלו גם גדול יותר. לעומת זאת, האדם האדיש וקהה הדעת מתמודד עם הרבה פחות הטלת משמעת, סובל הרבה פחות, ועל כן צמיחתו בחיים איטית יותר והרווח שלו קטן יותר. בעיקרון, מי מהשניים באמת זוכה בברכותיו ובהבטחותיו של האל? (זה שסובל יותר ומרבה לספוג הטלת משמעת). אולי נדמה כי האדם שזוכה בהבטחותיו ובברכותיו של האל סופג הטלת משמעת, מרבה להתמודד עם עיכובים, חושף שחיתות, ונחשף, אולם הוא מקבל את נאורות והארת האל לעתים תכופות. לעומת זאת, האדם שאינו סופג הטלת משמעת חי חיים נוחים, מאושרים, וחופשיים. כשהוא עצל, הוא לא מתמודד עם הטלת משמעת; כשהוא מקנא, הוא לא מתמודד עם הטלת משמעת; כשהוא נוהג בחוסר אחריות במסגרת עבודתו, הוא לא מתמודד עם הטלת משמעת – הוא אפילו מתענג על הטבות המעמד וחייו מספקים למדי. את מי מעדיפים אנשים שניחנו בהבנה רוחנית, שמבינים דברים בצורה טהורה, ושאוהבים דברים חיוביים? הם מעדיפים את האדם שסופג הטלת משמעת, שמרבה להתמודד עם עיכובים, ושיכול לקבל נאורות והארה; מבחינתם אדם שכזה מבורך על ידי האל באמת ובתמים. מי שחותר אל האמת מייחל להיות אדם שכזה. הוא מוכן לחיות אל מול האל כל הזמן, גם אם פירוש הדבר הוא שהאל יטיל עליו משמעת ויוכיח אותו לעתים תכופות. הוא מאמין שזוהי ברכת האל והבטחתו האמיתית של האל. אותם חוויות ורווחים מאמתים את קיומן של הברכות וההבטחות עליהן מדבר האל. אולם כיצד רואים זאת צוררי המשיח? כשצוררי המשיח אומדים את ההבטחות ואת הברכות של האל, הם לא מתבססים על כמות האמת שאדם מבין, על כמות האמת שבה זכה, או על כמות הרווחים החיוביים שקיבל. במקום זאת, הם אומדים את כמות הרווחים מנקודת מבט של הטבות הבשר ושל אינטרסים גשמיים. באיזה אדם מקנאים צוררי המשיח, לדעתכם? (באדם שאינו סופג הטלת משמעת). צוררי המשיח מקנאים באדם העצל והבוגדני, שאינו מתמודד עם הטלת משמעת ונהנה מהטבות המעמד. קנאתם של צוררי המשיח באנשים מעין אלה היא הוכחה לכך שיש בעיה בהשקפתם; מהות טבעם היא שקובעת זאת.

כיצד מחטטים צוררי המשיח האם דברי האל העוסקים בהבטחות ובברכות לאדם מתגשמים? כשדברי האל מציינים את מי הוא מברך, מי מקבל את ברכותיו, ומי יכול לקבל ברכות מן האל, כיצד רואים זאת צוררי המשיח? הם אומרים, "אנשים שמשלמים מחיר למען האל מקבלים נאורות והארה, חווים את הטלת המשמעת ואת ההדרכה של האל, וזה נחשב קבלת ברכות? הטלת משמעת היא ברכת האל? רק טיפשים יחשבו כך! האין זו ספיגת הפסד? האין זו פגיעה במוניטין של אדם? וזה נקרא ברכת האל? כך מתגשמים ומתממשים דברי האל? אם כן, אינני רוצה להיות אדם שכזה, אינני רוצה לחתור אל סבל ואל תשלום מחיר. אינני מקבל את דרך הפעולה הזו של האל; איזו מין אמת היא זו? איך אפשר להחשיב זאת כהושעת אנשים?" התנגדות מתעוררת בלבם; לא מקובל עליהם שהאל מברך ומנהיג אנשים בצורה כזו, שהוא מעניק חיים לאנשים באופן זה, ושהוא מחדיר את האמת באנשים באופן זה. מובן שבסביבת צוררי המשיח עשויים גם להיות כאלה שמאז שהחלו להאמין באל, העסקים שלהם משגשגים, הם הרוויחו יותר כסף, קנו רכבים ובתים, וחל שיפור בחייהם הגשמיים, והם הפכו אמידים. כשצוררי המשיח רואים זאת, הם חושבים, "לאחר שהחלו להאמין באל, הם קיבלו ברכות ונהנו מחסד האל. מעובדות אלה, נראה כי ההבטחות והברכות של האל מתממשות באנשים כאלה; דברי האל התגשמו. נראה כי דברי האל אכן טומנים בחובם סמכות; נכון לקבל את השלב הזה של עבודת האל, אפשר לקבל ברכות נפלאות, הכול יתנהל כשורה, ואפשר לקבל חסד מן האל". לאחר שצוררי המשיח עדים לעובדות שכאלה, זמנית יש בלבם מעט הכרה ואמונה בהבטחות ובברכות של האל. מובן שאותן הכרה ואמונה מלוות בהערת שוליים לפיה "יש צורך באימות נוסף". בחיי היום-יום שלהם, צוררי המשיח אינם חדלים להתבונן ולאסוף ראיות שונות על מנת לאמת שברכותיו והבטחותיו של האל מתגשמות ומתממשות באנשים רבים. בעודם מתבוננים, צוררי המשיח אוספים ראיות, ומנסים לבדוק אילו אנשים קיבלו את ברכותיו ואת הבטחותיו של האל, מה עשו אותם אנשים, מהן גישותיהם כלפי האל, כיצד הם נוהים אחריו, ומהן השקפותיהם. מובן שבמהלך תקופה זו של התבוננות ושל איסוף ראיות ללא הרף, צוררי המשיח גם מנסים לחקות את ההתנהגות, את המעשים, ואת ההשקפות של אלה שקיבלו את ברכותיו ואת הבטחותיו של האל. אם הם-עצמם מקבלים ברכות, יחס, והנאה הקשורים בחומר, הם מודים בינם לבין עצמם, "הברכות וההבטחות של האל אינן מילים ריקות; הן יכולות להתממש. נראה כי האל הזה הוא אכן האל, באמת יש לו יכולת מסוימת. הוא יכול להרעיף ברכות והבטחות על אנשים, להעניק הטבות מסוימות, ולספק כמה מצורכיהם לאינטרסים מסוימים. נראה כי עליי להמשיך להאמין בו ולנהות אחריו; אל לי לפגר מאחור או להתרשל". מההתחלה ועד הסוף, צוררי המשיח מתבוננים בהיסוס. אולם האם מישהו מבחין בכך שהם עושים זאת? האם הם מתבוננים בהיסוס בפומבי, ואומרים לכולם, "אינני מאמין בברכות ובהבטחות האלה של האל"? (לא). על פניו, הדבר נסתר מעיניך. אתה רואה אותם בקרב הדרגות של כל האחרים, מוותרים על עבודותיהם, על נישואיהם, על משפחותיהם, וכן הלאה, וכן מבצעים את חובותיהם לצד כל האחרים, מתעוררים עם שחר והולכים לישון מאוחר, סובלים קשיים ומשלמים מחיר. הם לא משמיעים מילים שגורמות הפרעות או מילים שליליות, אינם מעבירים ביקורת, אינם עושים מעשים רעים, ואינם גורמים הפרעות. אולם נותר דבר אחד: אין זה משנה כמה סמויה התנהגותם כלפי חוץ, השקפותיהם ומחשבותיהם הפנימיות שולטות בה ומשפיעות עליה. בתוך תוכם, אי אפשר להסתיר מהאל את התבוננותם ההססנית ואת בחינתם את דבריו. אם כך, אילו היבטים של צוררי המשיח יכולים להיות נסתרים מעיני האדם אך לא מעיני האל? אנשים רואים רק את התנהגותם של אחרים, רק מה שאחרים חושפים – לעומת זאת, האל לא בוחן רק את אלה, אלא חשוב מכל, הוא בוחן את לבם של אנשים ואת מחשבותיהם הכמוסות. ההתנהגויות והגילויים של אנשים הם שטחיים יחסית, אולם מעמקי לבו של אדם הם תחום בלתי מורגש, ונסתרים בו מחשבותיהם העמוקות ביותר וכן היבטים רבים של טבעם. כשצוררי המשיח מחטטים בדברי האל העוסקים בהבטחותיו ובברכותיו, כלפי חוץ הם אולי מקדישים את זמנם ומשלמים מחיר גופני, אולם לבם אינו מסור לאל לחלוטין. מהם הביטויים המוחשיים לכך שלבם אינו מסור לאל לחלוטין? אין זה משנה מה הם עושים או איזו חובה הם מבצעים, הם לא משקיעים בכך את כל האנרגיה שלהם או פועלים ללא הסתייגות, אלא כוונתם היא רק להבטיח שאין פגמים ניכרים ושהכיוון הבסיסי של התהליך הכולל הוא נכון. מדוע הם יכולים לעשות זאת? בעומק לבם, בישותם הפנימית ביותר, שוכנת מחשבה: "השאלה האם דברי האל יכולים להתגשם או לא קובעת האם האל יכול להושיע אותי והאם הוא אכן האל שלי. אם אין מענה לשאלה, ראוי לפקפק גם באמיתוּת של זהות האל ושל מהותו". עם מחשבות שכאלה בתוך תוכם, האם עדיין יש להם לב אמיתי כלפי האל? מחשבות אלה המושרשות בלבם מעכבות אותם, ואינן חדלות להזכיר להם, אל תעניקו לאל את לבכם האמיתי, אל תלכו עד הסוף, פשוט פעלו כלאחר יד בכל מעשיכם, ואל תהיו טיפשים; הסתירו משהו מהאל, הקפידו להשאיר לעצמכם מוצא, ואל תפקידו את חייכם או את הדברים החשובים לכם מכל בידי האל הזה, שעדיין איננו ידוע. כך הם חושבים בלבם. האם הבחנתם בכך? (לא). במהלך כינוסים ובמסגרת אינטרקציה עם אחרים, צוררי המשיח האלה אולי נראים אדיבים כלפי חוץ, הם מנהלים קשרים רגילים, ואפילו משתפים על מספר תובנות, הבנות, וחוויות אישיות שלהם, ואולי הם מפגינים התנהגויות וביטויים חיצוניים, שטחיים ובסיסיים שאמורים להיות למאמין; אולם אין שום צמיחה או שיפור ביראת האל שלהם, ושום כנות כלפיו. אין זה משנה כיצד אנשים אלה משלמים מחיר, או כמה שנים הם מבצעים את חובתם בבית האל, דבר אחד בטוח: חייהם אינם צומחים – אין להם חיים. באילו תחומים חוסר החיים הזה בא לידי ביטוי? כשהם מתמודדים עם מצבים, הם לא מחפשים עקרונות כלל; הם פשוט מרוצים אם העבודה הנוכחית נמשכת, הם אף פעם לא מתייחסים לעקרונות אותם השמיע האל כרף שלהם ליישום בפועל, ורק מקבלים באופן שטחי פיקוח, בקרה, והנהגה מצד אחרים, ואינם מקבלים את בחינת האל. פירוש הדבר הוא שעד שהם מאשרים בבירור למי מתגשמות באמת ובתמים הבטחותיו וברכותיו של האל, לאיזו קבוצת אנשים הן מתממשות, ועד שהם מקבלים אישור לכך שהם-עצמם יכולים לקבל מהאל באמת ובתמים את ההבטחות ואת הברכות שהוא מעניק לאדם, לא חל שינוי בעקרונות ובשיטות הפעולה שלהם, וכן בגישתם כלפי דברי האל. במובן מסוים, הם לא חדלים להזכיר לעצמם, ובה בעת גם מתכננים את העימות שלהם עם האל בינם לבין עצמם. במה מתמקד העימות שלהם עם האל? הם חושבים, "ההבטחות והברכות שלך לא התממשו. לא ראיתי אותן מתממשות, ואינני יכול לראות כיצד אתה עובד, לכן אינני יכול לאמת את זהותך. אם אינני יכול לאמת את זהותך, כיצד אוכל להחשיב את הדברים האלה שלך כאמת, כדברי האל?" האין הם מתווכחים עם האל על סוגיה זו בינם לבין עצמם? הם אומרים, "אם אינני יכול לאמת את הברכות שאתה מבטיח להרעיף על אנשים, ואת כל מגוון התכנים של הבטחותיך לאנשים, אזי אינני יכול להאמין בך במאת האחוזים. תמיד יהיו מספר גורמים המזהמים את אמונתי, והיא אינה יכולה להיות שלמה". זוהי גישתם של צוררי המשיח. האם גישה שכזו מפחידה? (כן). טבעה של גישה מעין זו דומה למדי לאמרה הרווחת בקרב חסרי האמונה, "אל תשחרר את הנץ בטרם ראית את הארנבת". הם אומרים, "אתה האל, אמור להיות לך הכוח לממש את הבטחותיך ואת ברכותיך. אם אי אפשר לממש את דבריך, ומי שמאמין בך אינו יכול ליהנות מברכות נפלאות, מתהילה, מעושר, ומכבוד, וכן מחסד, ואינו יכול לקבל ממך מקלט, מדוע אנשים צריכים לנהות אחריך?" בעיניהם של צוררי המשיח, וכן במחשבותיהם ובדעותיהם, הנהיה אחר האל אמורה להיות מלווה בהטבות מסוימות; ללא הטבות, הם לא יטרחו לזוז. אם אי אפשר ליהנות מתהילה, מרווח, או ממעמד, אם העבודה או החובה שהם מבצעים לא מזכות אותם בהערצת הזולת, אזי אין טעם להאמין באל ולבצע את חובותיהם. ההטבות הראשונות שעליהם לזכות בהן הן ההבטחות והברכות בהן עוסקים דברי האל, ועליהם גם ליהנות מתהילה, מרווח, וממעמד בכנסייה. צוררי המשיח סבורים שכאשר אדם מאמין באל, עליו להתנשא על כל האחרים, להיות מושא הערצה, וכן להיות מיוחד – מי שמאמין באל מוכרח ליהנות מהדברים האלה, לכל הפחות. אם הוא לא, מתעורר ספק באשר לשאלה האם האל שהוא מאמין בו הוא האל האמיתי. ההיגיון של צוררי המשיח הוא שהם מתייחסים למילים "מי שמאמין באל מוכרח ליהנות מברכותיו ומחסדו" כאל האמת, הלא כן? נסו לנתח את המילים האלה: האם הן האמת? (לא). כעת ברור שמילים אלה אינן האמת, הן כזב, הן ההיגיון של השטן, ואין להן שום קשר לאמת. האם האל אמר אי פעם, "אם אנשים יאמינו בי, אין ספק שהם יזכו בברכות, ולעולם לא יסבלו מצוקה"? איזו שורה בדברי האל עוסקת בכך? האל מעולם לא אמר מילים כאלה או עשה זאת. כשמדובר בברכות ובמצוקות, יש אמת שצריך לחפש. לאיזו אמרה חכמה צריכים אנשים להישמע? איוב אמר, "גַּם אֶת־הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים וְאֶת־הָרָע לֹא נְקַבֵּל" (איוב ב' 10). האם המילים האלה הן האמת? אלה הן מילותיו של אדם; אי אפשר לרומם אותן לדרגתה של האמת, אף שבמובן מסוים הן עולות בקנה אחד עם האמת. באיזה מובן הן עולות בקנה אחד עם האמת? התשובה לשאלה האם אנשים זוכים בברכות או סובלים מצוקה מצויה בידי האל, הכול מצוי תחת ריבונות האל. זוהי האמת. האם צוררי המשיח מאמינים לכך? לא. הם לא מכירים בכך. מדוע הם לא מאמינים לכך או מכירים בכך? (הם מאמינים באל על מנת לזכות בברכות – הם רק רוצים לזכות בברכות). (משום שהם אנוכיים מדי, וחותרים רק אחר האינטרסים של הבשר). במסגרת אמונתם של צוררי המשיח, הם רוצים רק לזכות בברכות, ולא לסבול מצוקה. כאשר הם רואים מישהו שזכה בברכות, שהרוויח, שזכה בחסד, שגרף רווחים גדולים ושקיבל יותר הנאות גשמיות, יתרונות גדולים, הם מאמינים שזהו מעשה האל; ואם הם לא מקבלים ברכות גשמיות שכאלה, אזי אין זה מעשה האל. מכך משתמע, "אם אתה אכן האל, אתה יכול רק לברך בני אדם; עליך למנוע את מצוקתם של אנשים ולא לאפשר לסבל להיקרות על דרכם. רק אז יש ערך וטעם באמונתם של אנשים בך. אם אנשים עדיין חווים מצוקות, אם הם עדיין סובלים, לאחר שהם נוהים אחריך, אז מה הטעם להאמין בך?" הם אינם מודים שכל הדברים והמאורעות מצויים בידי האל, שהאל הוא ריבון על הכול. ומדוע אינם מודים בכך? מפני שצוררי המשיח פוחדים לסבול מצוקות. הם רוצים רק להרוויח, לנצל, לזכות בברכות; הם אינם רוצים לקבל את ריבונות האל או את תזמורו, אלא רק לקבל הטבות מהאל. זוהי השקפתם האנוכית והמתועבת של צוררי המשיח. זוהי סדרת ביטויים אותם מפגינים צוררי המשיח ביחס לדברי האל העוסקים בהבטחותיו ובברכותיו. באופן כללי, ביטויים אלה כוללים בעיקר את השקפתם של צוררי המשיח כלפי חתירתם, וכן את דעותיהם, את הערכותיהם, ואת הבנתם ביחס למעשה זה של האל כלפי בני האדם. אף שכלפי חוץ הם אולי לא משמיצים את דברי האל או מתנגדים להם בגלוי, בתוך תוכם, הם נוקטים בגישה של השמצה, ספק, הוקעה, ובררנות כלפי סוג זה של דברי האל וכלפי השיטה למעשה זה שלו. כשדברי האל העוסקים בהבטחות ובברכות מתגשמים אצל אנשים מסוימים, הם משבחים את עוצמת האל ומאדירים את שמו ואת אהבתו. אולם כשמעשי האל אינם עולים בקנה אחד עם תפיסותיהם ועם דמיונותיהם ביחס להבטחות ולברכות, צוררי המשיח מיד מתכחשים לקיומו של האל בלבם, וכן לנכונות של כל מעשיו, ואף יותר מכך, הם מתכחשים לריבונות האל ולעובדה שהוא מתזמר ומסדר את גורל בני האנוש. אולי לא כל הביטויים האלה של צוררי המשיח נחשפים כלפי חוץ, וייתכן שהם לא מפיצים את דעותיהם באמצעות שפה מפורשת, אולם לא חל שינוי בהשקפה אשר באמצעותה הם מתבוננים בהיסוס ומחטטים בדברי האל האלה בלבם. אין זה משנה כיצד אחרים משתפים על סוגיות של היווכחות בחיים או על כיצד יכולים אנשים להיוושע, צוררי המשיח אינם יכולים להניח למנטליות ולגישה שלהם, לחטט האם דברי האל האלה העוסקים בהבטחות ובברכות יתגשמו וכיצד הם יתממשו. צוררי המשיח עשויים למחוא כפיים בשמחה ולצהול, ולשבח את עוצמתו של האל כאשר מתממשות הבטחותיו וברכותיו. אולם כאשר הבטחותיו וברכותיו אינן מתממשות, או שאינן מתגשמות בהתאמה עם תפיסותיהם, בלבם הם ממהרים לקלל את האל, לגדפו בסתר, ולהשמיץ את שמו. על כן, בחיי היום-יום, גם כשהכול מתנהל על מי מנוחות וללא צרות, חלות תנודות חדות במצבם של אנשים מסוימים. כשהם שמחים, הם יכולים להיות ברקיע השביעי, אולם כשהם מצוברחים, הם עלולים לשקוע בייאוש מייסר. מצב רוחם הוא הפכפך ולא צפוי, ואחרים נותרים לתהות מה קורה. כשהם שמחים, הם אומרים, "האל הוא באמת אל. האל הוא כה אדיר, סמכותו באמת קיימת, האל אוהב אנשים מאוד!" אולם כשאינם מאושרים, הם מתקשים מאוד אפילו לבטא את המילה "האל". אותו אדם שמשבח בקול רם את שמו של האל הוא גם זה שמשמיץ את האל, מתכחש לו, מנאץ אותו, מגדף אותו, ומקלל אותו בלבו. הוא מתעורר עם שחר והולך לישון מאוחר על מנת לבצע את חובותיו, משלם מחיר שרוב האחרים אינם יכולים לשלם, אולם הוא גם זה שפורק את תסכוליו דרך חובותיו, בוגד באינטרסים של בית האל, מפריע לעבודה במפגיע, ועוסק בחובותיו ובעבודה תוך הזנחה מכוונת. כלפי חוץ, מדובר באותו האדם, אולם לאור התנהגויותיו וצביונותיו, ביטויים מנוגדים שכאלה יוצרים את הרושם ששני אנשים שונים מעורבים בנעשה. הדבר מעלה בעיה. מביטויים אלה של צוררי המשיח, ניכר כי מיסודם, הם לא מקבלים את דברי האל כאמת או כדברים שמקורם באל. זאת ועוד, לאור מהותם של צוררי המשיח, הם לעולם לא יתייחסו לדברי האל כאל האמת, ואף לא כעקרונות-האמת שעליהם להישמע להם לאורך חייהם. זהו הסעיף הראשון העוסק בחיטוטם של צוררי המשיח האם דברי האל מתגשמים – הם מחטטים בדברי האל העוסקים בהבטחות ובברכות. מבחינת צוררי המשיח, ההבטחות והברכות של האל קשורים קשר בלתי נפרד ליחס החומרי, ליחס הרוחני, לסביבת המחיה, ולדברים דומים מעין אלה שהם נהנים מהם בחיים האלה, ועל כן הם מעניקים תשומת לב מיוחדת להיבט זה. מימוש דברי האל העוסקים בהבטחות ובברכות משמש להם כרף על מנת לאמוד את טווח כוחו של האל ואת האותנטיות של זהותו. הם מהרהרים בכך וחושבים על כך בהיחבא – לכך הכוונה ב"לחטט". צוררי המשיח אינם מביעים עניין באמיתות השונות העוסקות בהיווכחות בחיים עליהן מדבר האל. אולם ברגע שמוזכרים דברי האל העוסקים בהבטחות ובברכות, עיניהם בוהקות בחמדנות, ורצונם זוקף את ראשו. על פניו, הם אומרים, "עלינו להשקיע מעצמנו למען האל ללא תנאים, עלינו לבצע את חובותינו על פי דרישות האל", אולם במה מתמקד מבטם בפועל? הוא ממוקד בדברי האל העוסקים בהבטחות ובברכות. ברגע שהם נאחזים בדברים אלה, הם אינם מרפים. כך מתנהגים צוררי המשיח כלפי דברי האל העוסקים בהבטחות ובברכות לאדם.

2. חיטוט בדברי האל של קללות ועונשים לאדם

הסעיף השני הוא שצוררי המשיח מחטטים בדברי האל העוסקים בקללות ובעונשים לאדם. השקפתם ועמדתם של צוררי המשיח לגבי הקללות והעונשים המוזכרים בדברי האל זהות לאלה שנקטו בהן לגבי הסעיף הראשון. כיצד הם מחטטים בדברי האל מסוג זה? כשהם רואים איזה סוג אנשים דברי האל אמורים לקלל ואיזה סוג הם אמורים להעניש, אילו דברים אמר האל על מנת לקלל אנשים כאלה, באיזה אופן מעניש האל אנשים כאלה, כמו גם באילו שיטות ודברים משתמש האל על מנת לקלל סוג מסוים של אנשים, הם מתחילים להתבונן בחיי היום-יום שלהם, ובוחנים כיצד מתממשים דברי האל האלה, והאם הם כבר התממשו. לדוגמה, ישנו מנהיג כנסייה אשר מועל בכספים של בית האל, מעניש ומדכא באופן שרירותי את האחים ואת האחיות, מתנהג בכנסייה בצורה רודנית ופזיזה, מתנהל ללא עקרונות, אינו מחפש את כוונות האל, ואינו משתף פעולה באופן הרמוני עם אחרים. דברי האל מציינים שישנם קללות ועונשים לאדם מעין זה. צורר המשיח מעיר, "האל אינו אוהב אנשים מעין אלה, הוא מתעב ודוחה אותם. אולם כיצד הוא מתעב ודוחה את האדם הזה? הוא חי חיים נוחים למדי מדי יום ביומו ומדכא את האחים ואת האחיות מבלי שינזפו בו; האחים והאחיות פשוט נאלצים לשאת זאת. אם כך, כיצד מתגשמים דברי האל האלה? איני יכול לראות כיצד הם מתגשמים; אולי זו סתם אמרה, שהאל מקלל אנשים כאלה. דברי האל מוכרחים להיות מלאי סמכות, ולאחר שהאל מדבר, אנשים מוכרחים לחוש אי נוחות, ותחושת נזיפה בלבם. עליי להתבונן ולבדוק אם הוא חש אי נוחות בלבו, עליי לשוחח עמו ולבדוק מה דעתו". וכך, צורר המשיח שואל את אותו האדם, "כיצד חווית דברים לאחרונה?" "לא רע. האל מוביל אותנו. חיי הכנסייה טובים למדי, כל האחים והאחיות עלו על המסלול הנכון, כולם אוהבים לקרוא את דברי האל, וגם עבודת הבשורה מתקדמת היטב." "כשהעבודה לא מתקדמת חלק, אינך חש מצוקה? אינך נעשה שלילי? האם האל מטיל עליך משמעת? האם בתוכך אתה חש נזוף?" "לא, למה שארגיש נזוף כשהעבודה מתבצעת בצורה כה טובה? אם כבר, האל מברך אותי". צורר המשיח חושב, "האל לא קילל אדם כזה, אם כך דברי האל העוסקים בקללת אנשים רעים, אלה אשר מתנגדים לאל, לא התממשו! המנהיג הזה ביצע מעשים כה ברורים של התנגדות לאל ושל שיבוש עבודת הכנסייה; האל היה אמור להמיט עליו את קללותיו. איך ייתכן שזה לא קרה? קשה לומר האם דברי האל העוסקים בקללות נגד אנשים יכולים להתממש או לא, לכן אמשיך להתבונן". בדברי האל ישנו משפט: "התרסה תגרום למוות!" לדעתו של צורר המשיח, ישנם אנשים רבים אשר מתריסים כנגד האל. לדוגמה, כאשר אנשים מסוימים התוודעו לראשונה לשלב זה בעבודת האל ולא הבינו את האמת, הם השמיעו דברים אשר מנאצים ומשמיצים את האל, ודחו את השלב הזה של עבודתו. צורר המשיח חושב לעצמו, "האם אלה אנשים אשר מתריסים כנגד האל? אם כן, אזי על פי דברי האל, התרסה תגרום למוות. אולם לאחר שנים כה רבות, נראה כי אף אחד מהם אינו מת; דברי האל לא התגשמו! גם אם האנשים האלה לא מתו, לכל הפחות אמורות להיות להם זרועות שבורות או רגליים חסרות, או שהם אמורים לחוות אסונות כלשהם בבית, כמו בן משפחה גוסס, התמוטטות של ביתם, או תאונת דרכים. אף אחת מהצרות האלה לא התרחשה, אם כך כיצד אפשר לומר שהתרסה תגרום למוות? אפשר לומר שיכולת ההבנה שלנו ירודה ושאנחנו עדיין לא יודעים כיצד דברי האל מתגשמים ומתממשים. אנשים אינם יודעים אם דברי האל יתגשמו או לא; קשה לומר". באמצעות עובדות אלה שניתן לבחון אותן, ניתוחו המנטלי של צורר המשיח, וכן מנקודת מבטו ה"ייחודית", הוא בודק האם דברי האל האלה מתגשמים או לא, וכיצד הם מתגשמים. העניין תמיד אפוף סימן שאלה גדול מבחינתו; הוא לא יודע מה יהיה הקץ הסופי של העניין, כיצד להסביר את המאורעות האלה, או כיצד להבין את התופעות האלה. הוא מרבה להתפלל על כך, כמובן: "אלי, אנא הענק לי נאורות. הנח לי להבין כיצד אתה מקלל ומעניש אנשים, וכיצד דבריך מתגשמים, כדי שאוכל לפתח לב שירא אותך, כדי שאחשוש מפניך ולא אעשה מעשים שמתריסים נגדך". האם התפילה הזו מועילה? האם האל יטה אוזן? (לא). האל בכלל לא טורח בעניין זה; תפילות אלה הן מבחינתו כזמזום חסר פשר של זבובים ושל חרקים. מדוע האל אינו מטה אוזן לתפילות מעין אלה? משום שכל משפט שמשמיע צורר המשיח מלא בחינה, התגרות, השמצה, וניאוץ. האל אמנם לא הכה אדם שכזה או הוקיע אותו בגלוי, אולם הוא מוקיע כל אחד ממעשיו, את מחשבותיו, את דעותיו, ואת עמדותיו. ביטויים אלה של צורר המשיח חבויים כולם בלב; הם עושים את המעשים האלה בהיחבא ומחטטים בסוגיות אלה בסתר. מובן שגם האל מוקיע ומקלל אותם בלבו.

צוררי המשיח אינם מאמינים לדברי האל העוסקים בקללות ובעונשים לאדם, או מבינים אותם; הם מרבים לבחון ולנתח: "כיצד בדיוק דברים אלה מתגשמים? האם הם באמת יכולים להתגשם? למי הם יתגשמו? האם מי שהאל מקלל ומעניש אותו באמת מקבל קללות ועונשים? האם ניתן לראותם בעין אנושית? האין האל צריך לדאוג לכך שהם ייראו בעין אנושית?" בלבם הם תמיד מהרהרים בעניינים אלה, ומתייחסים אליהם כאל סוגיות משמעותיות וחשובות בחיי היום-יום שלהם. הם מהרהרים בהם בכל פעם שיש להם זמן או הזדמנות. כל עוד הסביבה מתאימה ומאורעות כאלה מתרחשים, או כל עוד ישנה מעורבות של נושאים מעין אלה, עמדתם והשקפתם נחשפות בבירור. הם בוחנים ומשמיצים את דברי האל האלה, מנסים להבין אותם מנקודת מבט אנושית ובאופן אנושי, ובה בעת בוחנים האם הם יכולים להתממש, האם הם כבר התגשמו בחיי היום-יום והיו להם השפעות מעשיות. מדוע הם עושים זאת? מדוע הם יכולים לחשוב על הדברים האלה ולהרהר בהם ללא לאות בלבם? משום שבלבם של צוררי המשיח, אין זה משנה כמה אמיתות האל חושף, לא די בהן על מנת להוכיח את זהותו של האל או את מהותו. רק השאלה האם דבריו מתגשמים ומתממשים יכולה להוכיח את זהותו של האל ואת מהותו. במילים אחרות, השאלה האם דברי האל מתגשמים ומתממשים היא הקריטריון היחיד שלהם לבחינת זהותו ומהותו. באופן דומה, השאלה האם מתגשמים דברי האל העוסקים בקללות ובעונשים לאדם הפכה אף היא לקריטריון שלהם לבחינת זהותו של האל ומהותו. כשצוררי המשיח אומדים את האל, אלה הן המחשבה וההשקפה החשובות ביותר שלהם. הם בוחנים ומעריכים את דברי האל העוסקים בקללות ובעונשים לאדם באמצעות השקפות ושיטות הבנה אנושיות ותוך הסתמכות על אינטלקט אנושי. כשאינם יכולים לראות את העובדות וכן את המצג שברצונם לראות, ויהי מה, בלבם הם מכחישים שוב ושוב את זהות האל ואת מהותו. ככל שהם רואים פחות, מתעצמת התכחשותם לאל, וגובר הספק שלהם באשר לשאלה האם כל מה שנתנו והשקיעו היה כדאי. אולם כשצוררי המשיח רואים שאנשים רעים בבית האל אשר משמיצים את האל או מפריעים לעבודת הכנסייה, או כאלה המנאצים את האל או מתריסים נגדו, מקבלים עונשים וקללות בעוצמות שונות, ורואים מה עולה בגורלם של אנשים אלה, הם מתפעמים מהאל וחשים לפתע, "האל הוא אדיר באמת ובתמים. מה שהוא אומר מתממש. האישה ההיא הייתה בסדר גמור קודם, ומתה לפתע, משום שרק אתמול היא גידפה את האל! אדם אחר, שהיה חזק כשור, חלה לפתע משום שגרם להפסדים משמעותיים לעבודת בית האל, ואפילו לא הכיר בכך, ועל כן האל המיט עליו קללות. צרות הומטו על משפחתה של אישה אחרת, משום שביצעה מעשה עוולה כלשהו ועשתה כמה מעשים רעים בכנסייה, ומאז לא הייתה שלווה בביתה. אדם נוסף, שתמיד השמיע דברי נאצה אודות האל, השתגע, וטוען כעת שהוא האל. זהו דיבוק על ידי שדים; האל מסר אותו לידי השטן, הניח אותו במקום משכנם של שדים טמאים. בני אנוש אינם יכולים לגרום לכך שהוא יהיה אחוז דיבוק בידי רוחות רעות; רק לאל יש סמכות לעשות זאת. האל הוא ריבון על הכול – הוא מסר את האדם הזה לידי הרוחות הרעות, והן אחזו בו, וגרמו לו לצאת מדעתו, לאבד את בושתו, ולרוץ עירום ברחובות. ראו מה עלה בגורלם של האנשים האלה, העונשים והקללות שהם סבלו; מה הם עשו?" לאחר שצוררי המשיח מסכמים, לבם מחסיר פעימה: "בין אותם אנשים נמצאים אלה אשר מגדפים את האל בגלוי, אלה שניאצו את האל ושפטו אותו בגלוי, ואלה אשר גרמו בכוונה הפרעות ושיבושים בבית האל. נראה כי התנגדות לאל לא מובילה לשום דבר טוב! האל הוא אדיר באמת ובתמים! אם אתה מעליב אנשים אחרים, הם לא יכולים לעשות לך הרבה, אולם אם אתה מעליב את האל, זה חמור. עליך להיות אחראי להתנהגותך; המחיר כבד מדי! במקרה הכי פחות גרוע, אתה עלול לצאת מדעתך, והאל ימסור אותך לידי שדים טמאים, ופירוש הדבר הוא לבטח הגעה לגיהינום; במקרה הגרוע ביותר, האל יבטל את קיומך הגשמי בחיים האלה, ישמיד אותך, ובעולם הבא – למותר לציין – לא יהיה לך יעד, לא תוכל להיכנס למלכות, ולא תזכה בברכות. לאור הדרכים השונות בהן הם התריסו נגד האל, עליי להיות זהיר יותר ולהתוות לעצמי מספר עקרונות. ראשית, אל לי לגדף את האל בגלוי; אם אין לי בררה, עליי לעשות זאת בשקט בלבי. שנית, גם אם יש לי רצון ושאיפה להיות האל, אל לי לחשוף זאת או ליידע אחרים על כך. שלישית, עליי לרסן את התנהגותי ואת מהלכיי, ולא לעשות שום דבר שגורם שיבושים. אם אגרום הפסדים לעבודת בית האל ואכעיס את האל, זה יהיה איום ונורא! במקרה חמור פחות, אני עלול לאבד את חיי; במקרה חמור יותר, אקולל ואפול אל בור ללא תחתית, וזה יהיה סופי". כשצוררי המשיח רואים את הדברים האלה מתרחשים, הם חשים שדברי האל התגשמו, ושהאל הוא כה גדול ואדיר. דרך המאורעות האלה, הם מבינים את הגדולה ואת האדירות של האל, ומכירים בהן. כל תהליכי המחשבה האלה בלבם של צוררי המשיח, וכן עקרונות הפעולה שהם סיכמו לאחר שראו את הדברים האלה, הם פעילויות של עולמם הפנימי, הלא כן? כל מה שהם עושים בלבם כלפי האל ידוע כחיטוט.

צוררי המשיח אינם אומרים בגלוי, "האל לא מקלל אנשים, דברי האל לא התגשמו", והם גם לא אומרים בגלוי, "האל העניש את מאן דהוא, האל קילל את מאן דהוא. דברי האל התגשמו, האל הוא אדיר באמת ובתמים". במקום זאת, הם חורשים מזימות, מתכננים, ומהרהרים בסוגיות הללו בעומק לבם. מהי מטרת הרהוריהם? הם חושבים מה לעשות אם דברי האל יתגשמו, ומה לעשות אם דברי האל לא יתגשמו או יתממשו. הם לא מחטטים במטרה להבין את מעשיו של האל, את צביונו של האל, ועוד פחות מכך, במטרה לזכות באמת ולהיות יציר בריאה שעומד בדרישות – אלא במטרה להתמודד עם העניינים האלה, להתעמת עם הקללות ועם העונשים של האל, באמצעות שיטות ואסטרטגיות אנושיות. זה מה שצוררי המשיח זוממים בלבם. האם סדרת מחשבות זו נגד דברי האל יכולה להוכיח שהם עוינים כלפי האל? האם היא יכולה להוכיח שהם השמיצו וניאצו את האל ללא הרף? (כן). בהחלט! כך נוהגים צוררי המשיח. אם דברי האל מתגשמים, יש להם אמצעי נגד בהיכון; אם דבריו לא מתגשמים, יש להם אמצעי נגד גם לזה – אמצעי הנגד שלהם משתנים כתלות בשאלה האם דברי האל מתגשמים או לא. אם דברי האל מתגשמים, צוררי המשיח מתנהגים כראוי, עוסקים בזהירות במשימות בבית האל, לא מתבלטים, לא נוהגים ביהירות או בחוצפה, ומקפידים לא לעשות שום דבר לא בסדר. אם דברי האל לא מתגשמים, הם מתנהלים כלאחר יד באופן בוטה. כך או כך, בין אם דברי האל מתגשמים או לא מבחינתם, בלבם הם אף פעם לא יתייחסו לאל כאל באמת ובתמים, והם אף פעם לא יכולים למסור לאל את לבם במלואו. הם לא מבצעים את חובותיהם ואת מעשיהם מהלב, אלא באמצעות מזימות, תכסיסים, והעמדת פנים, בעזרת הונאה, הסתרה, וחשאיות. הם אף פעם לא חולקים בפתיחות עם אחרים או עם האל את מה שהם חושבים עליו, מהרהרים בו, ומטילים בו ספק בעומק לבם. במקום זאת, הם מתייחסים באופן עיקש למחשבותיהם ולרעיונותיהם כאל האמת, כאל הכיוון הנכון והטוב, וכאל המטרה שיש לבצעה וליישמה בפועל. השאלה האם מתגשמים דברי האל העוסקים בקללות ובעונשים לאדם חשובה מאוד לצוררי המשיח, משום שהיא קובעת כיצד הם מתנהלים ומתנהגים בחיי היום-יום, כיצד הם מתייחסים לעבודה, ולאחים ולאחיות; היא גם מחליטה אילו התנהגויות הם חושפים, וכן אילו פעולות וביטויים יש להם. כשדברי האל מתגשמים, התנהגותם של צוררי המשיח היא ראויה ותמימה, הם מרסנים את מעשיהם, מנסים לא לעשות דבר מה שגורם הפרעות או שיבושים, וכן מנסים לא להשמיע מילים שמשבשות או מפריעות, שמשמיצות את דברי האל, או את עבודתו. אם דברי האל האלה אינם מתגשמים, הם מרגישים חופשיים לשפוט את עבודת האל ולהוקיעה, ללא שום נקיפות מצפון. כך צוררי המשיח מתנגדים לאל ומשמיעים נגדו קול צעקה שוב ושוב בעומק לבם – האם אפשרי שהם לא ייחשפו ויסולקו? הגישה, הצביון, והמהות האלה שלהם שייכים לאויב אמיתי של האל. צוררי המשיח אמנם אינם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם, אולם הם כלל לא מסתירים מה הם חושבים, מה הם מתכננים, במה הם מהרהרים, או אילו השקפות ישנן בעומק לבם, משום שאינם פוחדים מהאל. מדוע הם לא פוחדים מהאל? הם לא מאמינים בקיומו, והם גם לא מאמינים שהוא מתבונן בתוככי לבו של האדם. על כן, על פי ההיגיון של צוררי המשיח, זוהי אסטרטגיית ההישרדות המוצלחת ביותר לדעתם: "מעשיי ואופן פעולתי, מה שאחרים רואים, עשויים להפוך לרף האומד איזה מין אדם אני. אולם מה שאני חושב בלבי, האופן שבו אני מתכנן ומתכוון, כיצד נראה עולמי הפנימי, האם אני משמיץ את האל ומנאץ אותו, שופט אותו, או מאמין בו ומהלל אותו – איש מכם לא יידע אם לא אגיד זאת. בהצלחה עם הוקעתי! אם אינני מדבר, אינכם יכולים אפילו לקוות לדעת מה אני חושב או מתכנן בלבי, או מהן גישתי והשקפתי כלפי האל, ואיש לא יכול להאשים אותי בשום חטא". זוהי תוכניתם של צוררי המשיח. הם סבורים שזהו עיקרון ההתנהלות הרם ביותר כשחיים ופועלים בקרב אנשים. כל עוד התנהגותם איננה שגויה ומעשיהם נטולי פגמים, איש אינו יכול להתערב במה שהם חושבים בלבם. צוררי המשיח פיקחים מאוד, הלא כן? (לא). באיזה מובן הם לא פיקחים? הם מסווים את עצמם היטב. כשהם מתפללים, הם עושים זאת לעיני כל, והדברים שהם משמיעים באוזני אחרים הם כולם נכונים, ואי אפשר למצוא בהם פגמים. ככל שתקופת אמונתם ארוכה יותר הם הופכים רוחניים יותר. את מה שהם באמת חושבים בלבם הם אומרים רק מאחורי דלתיים סגורות בחברת משפחתם, וחלק מהם לא אומרים אפילו למשפחתם, כך שאיש לא יכול לראותם כפי שהם באמת. אולם הם שוכחים דבר אחד: מה הטעם בכך שבני אנוש יראו אותם כפי שהם באמת, או לא? אין לכך כל חשיבות; שום בן אנוש לא יכול לקבוע את גורלו של אדם אחר. אין זה משנה אם בני אנוש יראו אותם כפי שהם באמת או לא; זה לא רלוונטי ולא קובע דבר. הדבר החשוב הוא שהאל לא בוחן רק את ההתנהגות החיצונית של בני האדם, אלא גם מתבונן בעומק לבם. בדיוק משום שצוררי המשיח אינם מאמינים ואינם יודעים שהאל מתבונן בעומק לבו של האדם, הם סבורים, באופן אווילי ומגוחך, ש"איש אינו יכול להתערב במה שאני חושב בלבי, לא בני אנוש ולא האל". האל יכול להתבונן בעומק לבו של האדם, לכן מחשבותיך קשורות לאופן שבו האל מגדיר אותך. האל מוקיע אנשים לא רק על בסיס התנהגותם החיצונית, אלא חשוב מכך, על בסיס מחשבותיהם הפנימיות. בכך טמונה אווילותם של צוררי המשיח; בעודם מחטטים בדברי האל, הם שוכחים דבר חשוב: האל גם מתבונן בסתר במחשבותיהם. הם מחטטים האם דברי האל מתגשמים, ומגיעים למסקנה שעליהם להתכחש לדברי האל ולקיומו. האל, אשר מתבונן בהם בסתר, רואה את הגישה שהם נוקטים בה בעומק לבם כלפיו וכלפי דבריו; הוא רואה את כל הראיות לכך שהם משמיצים ומנאצים אותו, לכך שהם מתכחשים לו ומוקיעים אותו, ומתבונן גם בהתנהגות החיצונית הנתונה לשליטת המחשבות וההשקפות האלה. בהתבסס על מחשבותיו ועל התנהגותו, איזה מין אדם הוא זה, על פי קביעתו הסופית של האל? צורר משיח, אויב האל, שאינו יכול להיוושע לעולם. זוהי התוצאה. האם צוררי המשיח הם פיקחים? הם רחוקים מכך; הם הביאו על עצמם הרס. הם סבורים שהם מיטיבים לחשוב, שאופן חשיבתם הוא הגיוני במיוחד, ושהם מיומנים במיוחד במזימות. לאחר שהם חורשים מזימות, יש להם אמצעי נגד ושיטות לשלל מאורעות לא צפויים, ולסוגים שונים של מעשי האל, שתמיד מביאים לתוצאות ולרווחים הטובים ביותר. לעתים תכופות הם מרוצים מעצמם ומעריצים את עצמם, ומעריכים את יכולותיהם ואת כישוריהם. הם סבורים שהם האנשים החכמים ביותר בעולם: הם יכולים להבין מהו המקור של דברי האל, למי הם מיועדים, מה ההקשר העומד מאחוריהם, איזו גישה עליהם לאמץ לאחר שדברי האל מתגשמים, ואילו אמצעי נגד עליהם להפעיל אם דברי האל אינם מתגשמים. הם מרבים לברך את עצמם על היותם כה פיקחים ומושלמים, על היותם אינטליגנטיים יותר מהאדם הממוצע. על מה הם מברכים את עצמם? הם חשים שהבחינה והניתוח של האל, ההתחרות איתו, וכן החיטוט בדבריו בעומק לבם הם מסעירים מאוד, ומעניקים להם תחושת הישגיות עצומה. לכן, הם באמת מעריצים את עצמם ומברכים את עצמם על היותם אנשים מעין אלה. האין צוררי המשיח אוויליים? התחרות עם אנשים אחרים אכן עשויה לאפשר לכם לקבוע מי מכם מתעלה על חברו, ועשויה אפילו לגרום לך להרגיש שיש לך יתרון ותחושת קיומיות. אולם כשאתה מתחרה עם האל, מחטט בדבריו, בפעולותיו, בכל אחד ממעשיו, איך זה נקרא? ומהן השלכות הדבר? זוהי התגרות במוות! אתה יכול לחטט בחייהם של כוכבי קולנוע, של זמרים, של ידוענים, של אישים חשובים – כל אחד, אולם היחיד שאינך יכול בשום אופן לחטט בעניינו הוא האל. אם אתה כן עושה זאת, אתה בוחר במטרה הלא נכונה לחיטוטיך. בעולם של ימינו, שבו זמין מידע מתקדם וכן ישנם כלים מגוונים המקלים על זרימתו, אולי אין זה מביש לחטט במעשיו של אדם אחר, במחשבותיו ובדעותיו, ובחיי היום-יום שלו. אולם מבחינת אדם אשר מאמין באל ונוהה אחריו, אשר מקדש את דברי האל, ואוכל ושותה אותם מדי יום ביומו, חיטוט בלתי פוסק בעומק לבו בכל מעשיו של האל, בכל דבריו, ובכל עבודתו, זוהי התרסה מחרידה! לבני אנוש יש צביונות מושחתים; כשאתה חושף את שחיתותך לפני האל, הוא יכול לספק לך את האמת על מנת שתבין ותכיר אותה, ולהעניק לך זמן לחולל מהפך. האל יכול לסלוח לאנשים על שחיתותם, על עברותיהם ועל חטאיהם, ולא לזכור אותם. הדבר היחיד שהאל לא יכול לסלוח עליו או לסבול אותו הוא שבלבם של צוררי המשיח אין שמץ של התמסרות, שהם תמיד בוחנים אותו, ושהם מחטטים ללא הרף בעבודתו ובדבריו, בכל זמן ובכל מקום. מה אתה מנסה לעשות? אתה רוצה לבחון את הנכונות של האל? על מי אתה חושב שאתה משגיח? אתה רוצה לנתח את המקור לסיבה לכך שהאל עושה את הדברים האלה, ואת המניעים שלו? מי אתה חושב שאתה? כל זה, ואינך מחשיב את עצמך אדם מן החוץ? האם האל יכול להיות מושא החיטוט שלך? האם האל יכול להיות מושא הבחינה שלך? עצם קבלתך את בחינת האל, את הדרכתו, את השיפוט ואת הייסור שלו, את גיזומו אותך, ונוהגים חיוביים נוספים מעין אלה הכרוכים בשינוי בצביון – הוא לגיטימי. גם כשאינך מבין את האל לעתים, כשאתה חלש ושלילי ומתלונן על האל, האל לא זוכר לך את זה וגם לא מוקיע אותך. אולם יש דבר אחד: אתה תמיד מחטט בעניין האל, תמיד מנסה לבחון את הנכונות של דבריו ושל עבודתו – האל לא סולח על כך או סובל זאת בשום פנים ואופן; זהו צביונו של האל. בני אנוש מושחתים באמת הם לא בהמות; הם לא מתנגדים לאל בצורה כזאת, אין להם השקפות וגישות כאלה, והם גם לא מתייחסים אליו כך. ישנו רק דבר אחד, תפקיד אחד, אשר יכול להתנגד לאל בעזות מצח ובפומבי, וזהו השטן. האל אינו זוכר את העברות ואת השחיתות של בני האנוש, אולם הוא לעולם לא יסלח על ההתנגדות לו, על ההתעמתות עמו, על ניאוצו ועל השמצתו, מאת השטן. האל מושיע רק בני אנוש מושחתים, לא את השטן. צוררי המשיח, שטבעם אינם משתנה ושמהותם היא זו של צוררי המשיח, יכולים לייצג את השטן, להתנגד לאל בשם השטן, ולחטט בדברי האל. מהי גישתו של האל כלפיהם? גישה של קללות ושל הוקעה. צוררי המשיח אינם יכולים שלא להתנהג כך, והם מתגרים במוות.

3. חיטוט בדברי האל אשר מנבאים אסון

זה עתה שיתפנו על שני סעיפים העוסקים בכך שצוררי המשיח מחטטים האם דברי האל מתגשמים: הראשון כלל את דברי האל העוסקים בהבטחות ובברכות, והשני כלל את דברי האל העוסקים בקללות ובעונשים לאנשים. כעת, הבה נבחן את הסעיף השלישי, דברי האל אשר מנבאים אסון. גישתם של צוררי המשיח כלפי דברים מעין אלה זהה לגישתם בשני הסעיפים הקודמים: הם סקרנים, רוצים לבחון, להבין, וגם לראות את היום בו דברים אלה מתגשמים, להיות עדים להופעת העובדות. ביחסם של צוררי המשיח לדברים מעין אלה, הם גם זוממים בעומק לבם, חושבים על אמצעי נגד ויוצרים ספקות שונים. הם מתבוננים ובוחנים האם דברים מעין אלה מתגשמים על מנת לפתח אמצעי נגד תואמים. כשצוררי המשיח קוראים את הדברים האלה המנבאים אסונות, לבם מתמלא ציפייה ליום בו יתממשו האסונות, והם מלאים דמיונות שונים. הם מקווים שדברי האל יתגשמו וכן שהופעת אותם האסונות תרחיב את אופקיהם, תספק את מאווייהם ואת רצונותיהם. מדוע? משום שהאסונות אותם מנבא האל קשורים כולם להשלמת עבודתו הגדולה של האל, היום שבו מפארים אותו, היום שבו הקדושים מתעלים, היום שבו האנושות נכנסת אל יעד נפלא, וכן הלאה. על כן, הציפייה והסקרנות של צוררי המשיח ביחס לחלק זה של דברי האל המנבאים אסונות גדולות אף יותר. בהשוואה לשני הסעיפים הראשונים, צוררי המשיח מתעניינים הרבה יותר בדברים מעין אלה. בלבם הם מאמינים שאם מישהו מסוגל להמיט אסון, כמו למשל רעידת אדמה, מגפה, שריצת חרקים, מבול, מפולת בוץ, או אסונות טבע אחרים, אזי מדובר בישות עוצמתית במיוחד, שניחנה ביכולות אדירים, ושראויה לכך שינהו אחריה, יסגדו לה, ויבטחו בה. לכן, באופן דומה, בעיני צוררי המשיח, השאלה האם מתגשמים דברי האל המנבאים אסונות היא רף על מנת לאמוד האם האל הוא אכן האל. בלבם ישנם אופן חשיבה, רעיון והשקפה לוגיים מעין אלה באופן מדויק, והם מאמינים שהשקפה זו היא נכונה, תקפה, ומהלך חכם. לכן, מהיום בו צוררי המשיח מתחילים לנהות אחר האל, מהרגע שהם רואים את דברי האל המנבאים אסונות, זה מה שמעסיק אותם בלבם. הם מודאגים מהנאמר בדברי האל – מתי תגיע אחרית הימים, מתי תושלם עבודתו הגדולה של האל, כיצד הוא ייסר את האנושות, אילו מין אסונות הוא ימיט על מנת להעניש ולהשמיד את האנושות, באיזו שיטה הוא ישתמש על מנת להמיט את האסונות על האנושות, וכיצד רק מי שנוהה אחר האל וזוכה באישורו יצליח להימנע מאותם אסונות ולחמוק מהם, ולא יצטרך לסבול את ייסוריהם. צוררי המשיח מייחסים חשיבות עצומה לדברי האל המנבאים אסונות, הם מנתחים אותם בלבם, ומשננים ומדקלמים אותם בראשם. הם זוכרים כל מילה הקשורה באסונות, וכן מדמיינים מתי ואיך יתגשם אסון מסוים. הם תוהים מה יעשו אם הוא יתגשם, על איזה אסון מבשרת נבואה מסוימת, וכיצד עליהם להגיב אם הוא אכן יתגשם. מרגע שצוררי המשיח רואים את הנבואות הללו, נדמה כי במסגרת אמונתם באל יש להם דבר מה לשאוף לקראתו, כיוון ומטרה. בעודם ממתינים לביאת האסונות, הם גם מתכוננים בכל דרך שהיא. על מנת שהאל יגן עליהם עם בוא האסונות הגדולים, הם מפיצים את הבשורה, ומוותרים על עבודותיהם ועל משפחותיהם. בה בעת, על מנת לשרוד בעת בוא האסונות, הם מרבים להתפלל לאל בצניעות, ומקווים שדברי האל יתגשמו במהרה, שכל מה שהאל מקווה להשיג ימומש במהרה, שבקרוב הוא יזכה בתהילה וייהנה ממנוחה, והם ייהנו מברכותיה של מלכות השמים. מכל ההשקפות הללו של צוררי המשיח, מכל הדברים והתפילות שהם מרבים להשמיע, ניכר כי הם מצפים בלהיטות להשלמת עבודתו הגדולה של האל ולמנוחתו המוקדמת. אולם ללא ידיעתם של אנשים, מאחורי תקוות אלה מסתתרות כוונותיהם המרושעות של צוררי המשיח. הם מקווים שבאמצעות תפילות וחזות כוזבת הם יצליחו להימנע מאסונות ולהפוך את האל למקלט. בעודם מתכוננים לכל זה, הם מקווים גם שהאסונות יגיעו מהר, ושדברי האל המנבאים אסונות יתגשמו בקרוב. במסגרת טווח הסבל שהם מסוגלים לשאת, הם ממשיכים לשלם מחיר, להשקיע מעצמם, לסבול, ולהחזיק מעמד כמו קודם, ושוברים את הראש על מנת להעמיד פנים כראוי לעיני כל. הם רוצים שכולם יכירו במחיר הכבד ששילמו על מנת להפיץ את הבשורה, באפליה וברדיפות הרבות אשר ספגו, ובמחיר הכבד ששילמו בציפייה ליום הזה. הם מקווים שכאשר האל יראה את הסבל שחוו ואת המחיר ששילמו, הוא יחוס עליהם מכל אסון, כשזה יבוא. בה בעת, בגלל המחיר ששילמו, הם מקווים שלאחר האסון יתמזל מזלם להימנות על אלה שיהיה להם יעד טוב ויזכו לברכות. צוררי המשיח מחשבים את כל זה בשתיקה ובאופן לא מורגש בתוך תוכם. בסופו של דבר, יום אחד צוררי המשיח חווים עיכוב עקב תקרית זניחה, ונדמה כי מעשיהם והתנהגויותיהם זוכים להוקעה. פירוש הדבר הוא שתקוותיהם והפנטזיות שלהם עומדות להתנפץ, ורצונותיהם עתידים לא להתממש. באותו רגע, מהי המחשבה הראשונה שמתעוררת בעומק לבם? "נתתי כל כך הרבה, סבלתי כל כך הרבה, החזקתי מעמד במשך ימים כה רבים, האמנתי במשך שנים כה רבות, אולם לא ראיתי שאף אחד מדברי האל המנבאים אסונות התגשם. האם האל באמת ימיט אסונות? האם הוא אי פעם יממש את כל מה שהתפללנו אליו וציפינו לו? היכן נמצא האל בדיוק? האם הוא יושיע אותנו או לא? האם האסונות עליהם דיבר קיימים בכלל? אם הם לא קיימים, עלינו פשוט להסתלק מכאן. אי אפשר להאמין באל הזה, אין אלוהים!" זהו הגבול של צוררי המשיח. עיכוב זניח, אולי מילה לא מכוונת של הוקעה וחשיפה מאת מישהו אחר, זורה מלח על פצעיהם, והם מתפרצים בכעס, וכבר לא מסוגלים לעצור בעצמם או להעמיד פנים. המעשה הראשון שלהם הוא להתפרץ בזעם, להצביע על דברי האל, ולומר: "אם דבריך אינם מתגשמים, אם האסונות עליהם דיברת אינם מתרחשים, אחדל להאמין בך. במקור, הטפתי את הבשורה, שילמתי את המחיר, וביצעתי את חובתי, רק בגלל הדברים האלה המנבאים אסונות. ללא הדברים האלה, לא אאמין בך כלל! האמנתי שאתה האל בגלל הדברים האלה, בגלל האסונות האלה הממשמשים ובאים. אולם כעת, לאחר שסבלתי רבות, האסונות עליהם דיברת לא הגיעו. רבים מחסרי האמונה עושים מעשים רעים, ואף אחד מהם לא נענש – לא הומט אסון על אף אחד מהם. הם עדיין חיים בחטא, נהנים מחייהם, בעוד אני עשיתי ויתורים במשך שנים רבות, והמתנתי ליום שבו יתגשמו דבריך המנבאים אסונות. אולם מה עשית אתה, אלי? מעולם לא התחשבת בציפייתנו הלהוטה והראית אותות או מופתים, מעולם לא המטת אסונות כלשהם, על מנת לאפשר לנו לראות, לחזק את אמונתנו, להעצים את נאמנותנו. מדוע אינך עושה דברים כאלה? האין אתה האל? האם כה קשה להמיט אסונות על מנת להעניש את העולם הרע הזה, את האנושות הרעה הזאת? אנחנו רק רוצים לבסס את אמונתנו באמצעות מימוש הדברים האלה, אבל אתה פשוט לא פועל. אם אינך פועל, אנחנו כבר לא יכולים להאמין באל; לא נוכל לזכות בדבר, ואין טעם באמונה באל. כבר אין צורך להאמין, לבצע את חובותינו, להפיץ את הבשורה". כשצוררי המשיח חווים עיכוב פעוט, נתקלים בצרה קטנה או חשים אי שביעות רצון בחייהם, פרצופם האמיתי ומחשבותיהם הכמוסות עלולים להיחשף בכל זמן ובכל מקום, וזה מבעית למדי. האל הוא שקובע מתי יומטו אסונות, האם יתגשמו דבריו המנבאים אסונות, כיצד ומתי הם יתגשמו. כשהאל מספר על כך לאנשים, הוא עושה זאת על מנת להעניק להם כבוד, להתייחס אליהם כאל בני אנוש – לא על מנת שהדברים ישמשו להם אמצעי להשיג יתרון עליו ולשפוט אותו. צוררי המשיח סבורים בשוגג שמשום שהאל השמיע את הדברים האלה, עליו לאפשר לאנשים להיות עדים להגשמתם במהלך חייהם; אחרת, אין תוקף לדברי האל. אין להחשיב כאל את מי שדבריו יכולים להפוך נטולי תוקף, הוא לא ראוי להיות אל, ואין הוא ראוי להיות האל שלהם; זהו ההיגיון של צוררי המשיח.

מההתחלה ועד הסוף, צוררי המשיח רצו רק לנצל את דברי האל המנבאים אסון. הדברים האלה העניקו להם השראה, והובילו אותם לחשוב להחליף התנהגויות אנושיות טובות ואת כל ההקרבות וסבל הבשר שלהם בברכת ההימנעות מאסונות. מטרתם היחידה הייתה תמיד להימנע מאסונות ולזכות בברכות. הם מעולם לא החשיבו באמת את מי שהביע את הדברים האלה כאל. צוררי המשיח תמיד התנגדו לאל מההתחלה ועד הסוף, ובחנו ואמדו אותו ללא הרף כדרך לחטט בדבריו. אם דברי האל מתגשמים ומרחיבים את אופקיהם, ומתגשמים בהתאמה עם טעמם, עם השקפותיהם, ועם צורכיהם, הם מחשיבים את האל כאל. אולם אם הדברים מנוגדים לרצונותיהם, להשקפותיהם, ולצורכיהם, אזי הם לא מחשיבים כאל את מי שהשמיע את הדברים האלה. זוהי השקפתם של צוררי המשיח. מובן שבעומק לבם, הם מעולם לא הכירו בכך שהאל הוא הבורא; והם גם לא הכירו בעובדה שהאל הוא ריבון על כל הדברים. צוררי המשיח למדו לקח לאחר שעברו סדרת מאבקים, סבלו בסבלנות, וחוו קרב של מחשבות: "אל לאדם להגביל את דברי האל כלאחר יד, וגם אל לו להשתמש בקלילות וכלאחר יד במימוש דברי האל כרף לאומדן זהותו ומהותו. טרם התמתנו מספיק, ועלינו עדיין להמשיך לסבול, לפתח את הראש. כפי שנאמר, 'לבו של ראש ממשלה גדול דיו כדי להשיט בתוכו סירה'; 'במקום שבו יש חיים יש תקווה'. אם הדברים האלה לא מתגשמים, מה זה משנה? לא קרה כלום. התמודדתי עם קשיים כל השנים האלה; אולי אם אחזיק מעמד עוד קצת, דברי האל יתגשמו, ואני אזכה במשהו. פשוט אסבול את זה עוד קצת, אקח סיכון נוסף. אל לי להתרגז; אחרת אבזבז את כל מאמצי העבר שלי, וכל סבלי יהיה לשווא. זה יהיה הפסד כה גדול! אם כעת אחשוף את מחשבותיי, ואתייצב במטרה להתכחש לאל, לפקפק בו, ולהאשים אותו, לא יהיה זה מהלך חכם. עליי להמשיך לשלם את המחיר, לסבול קשיים, ולהמשיך להחזיק מעמד. אל לי לשכוח את המשפט 'מי שמחזיק מעמד עד הסוף ייוושע'. האמרה הזאת נכונה בכל זמן נתון, והיא נותרת האמת המוחלטת. עליי להישמע לה ולהותיר אותה חקוקה על לבי תמיד". לאחר תקופה של שליליות ושל שתיקה, סוף כל סוף צוררי המשיח "התייצבו" שוב.

במסגרת ביצוע חובותיהם של צוררי המשיח בבית האל, הם עוסקים בעבודות שונות בעודם ממלאים תפקידים שונים. כלפי חוץ נראה כי אין שינוי, אולם ככל שהם מאמינים באל זמן רב יותר, וככל שהם נוהים אחריו זמן רב יותר, הם מרבים להתקטנן בינם לבין עצמם על דברי האל המנבאים אסון. מדוע זה כך? ככל שתקופת אמונתם באל ממושכת יותר, היא מעידה על כך שהם הקריבו יותר, נטשו יותר, ויש להם פחות דרך חזרה אל העולם החילוני. על כן, באשר לדברי האל המנבאים אסונות, צוררי המשיח חושבים יותר ויותר, באופן לא מודע, "אני מקווה שכל זה נכון. זה מוכרח להיות נכון". מבחינתם ה"מוכרח" הזה ואמונתם האיתנה הזו הם אמונתם האמיתית באל. אותה אמונה אמיתית לכאורה מדרבנת אותם לבצע את חובותיהם, לסבול ולשלם את המחיר, להחזיק מעמד, ואז עוד קצת, בדיוק כפי שאומרים חסרי האמונה: "אתה מוכרח לסכן את הכול כדי לנצח". בעוד צוררי המשיח דבקים באמונה מעין זו, הם מחטטים מה יקרה ביום בו יתגשמו דברי האל. לבסוף, מגיע היום הזה – אסונות ופרעות מתרחשים ללא הרף בעולם הזה, בשלל מקומות, במדינות שונות ובקרב קבוצות אתניות שונות. אסונות אלה, גדולים כקטנים, גובים קורבנות רבים בנפש, משנים את סביבות המחיה של אנשים רבים, משנים את הסביבה האקולוגית, מחוללים מהפך במבנים רבים ובאורחי חיים בחברה, וכן הלאה. אולם, כך או כך, בעיני צוררי המשיח, דברי האל עדיין מתגשמים במידה מועטה, ובעומק לבם זה הדבר המספק ביותר. הם חשים שאחרי כל השנים האלה, הם לא סבלו או המתינו לשווא, וסוף סוף היו עדים ליום ולשלב שבו מתגשמים דברי האל. אולם הם חשים שאל להם להתייאש או לוותר; עליהם להמשיך לסבול ולהמתין. מה הדבר שהכי מטריד את צוררי המשיח בתוך תוכם, ואין זה משנה כמה הם סובלים או מחכים? "אסונות קטנים התגשמו; בצורות, מגפות, התפוררות של מספר משטרים פוליטיים – כל אלה מתגשמים במידה מועטה. אולם מתי יתגשמו האסונות הרציניים?" מצד אחד, צוררי המשיח סבורים שחלק מדברי האל מתגשמים אט אט ובהדרגה, ומצד שני, הם מטילים ספק: "האסונות האלה הם לא אסונות טבע ותו לא? ההיסטוריה רצופה אסונות. האם התרחשות האסונות האלה היא מימוש דברי האל? אם לא, מהם? אל לי לחשוב כך; מי שמאמין באל צריך להאמין בדברי האל. אולם האם דברי האל מתממשים בקלות כזו? כיצד האל עשה את זה? מדוע לא ראיתי אותו עושה את זה? מדוע אינני יודע על כך? אם זה אכן מעשה האל, מאמיניו אמורים לראות זאת, האל אמור להעניק להם חזונות. אולם לא ראינו את יד האל, וגם לא שמענו את קולו. אם כך, האם ייתכן שהמאורעות האלה הם צירופי מקרים ותו לא? אל לי לחשוב כך; מחשבות כאלה עלולות להחליש אותי. עדיין עליי להאמין שכל זה הוא מימוש של דברי האל; פשוט אתייחס לכך כאל ריבונות האל, כאל התגשמות דבריו, לא כאל צירופי מקרים. באופן זה, יש נינוחות גדולה יותר בלבי". הם סבורים שנבון מאוד לחשוב כך, ושהם היטיבו לנתח את המצב, בכך שהצליחו לא לפקפק באל ובה בעת לחזק את אמונתם, וכן השקיטו את אי הנוחות ואת הרצונות המטלטלים בעומק לבם. צוררי המשיח ממתינים לביאת האסונות הגדולים בעודם עושים ויתורים ופשרות זמניים. "מתי יגיעו האסונות הגדולים? כשהם יבואו, הקדושים יתעלו אל האוויר, אבל איפה בדיוק זה יקרה? כיצד מתרחשת ההתעלות? האם הם יעופו מעלה או שמא יד האל תרים אותם? כשיתרחשו האסונות הגדולים, האם לאנשים עדיין יהיה גופם הממשי? האם הם עדיין ילבשו את הבגדים הנוכחיים? האם כל חסרי האמונה יהיו מתים? איזה מין מצב או רקע זה יהיה? בני אדם אינם יכולים לדמיין זאת. מוטב שלא אחשוב על כך לעת עתה. פשוט אאמין שדברי האל לבטח יתגשמו. אולם האם הם באמת יכולים להתגשם? מתי יגיע היום הזה?" בתוך תוכם הם לא חדלים לשאול את עצמם את השאלות האלה, ומביעים ספק שוב ושוב. משום שהאסונות הללו קשורים קשר קרוב והדוק לסיכוייהם העתידיים וליעדם של צוררי המשיח, הם סבורים, "בשום רגע נתון אל לי להרגיע את חתירתי אל מימוש האסונות ואת שימת הלב לכך. אסור לי לוותר על העניין הזה. אם כך, מה עליי לעשות? עליי להפיץ את הבשורה לכל עבר, לבצע את חובותיי בשקדנות, להימנע מגרימת שיבושים או הפרעות, או מעשיית טעויות, ולא להתבלט או לנהוג ביהירות. כל עוד אינני עושה טעויות ולא מגרשים אותי מהכנסייה, זה אמור להספיק. לבטח אצליח להגיע אל מקום המפלט; זוהי הבטחתו של האל – מי יכול לקחת זאת?" כשאסונות קטנים מומטים בהדרגה, ופרעות מכות באנושות כולה, צוררי המשיח מוצאים שלווה ורוגע מסוים בתוך תוכם. בה בעת, הם מצפים לבואם של האסונות הגדולים וליום התעלות הקדושים. בלי קשר לכך, הם ממשיכים לחטט בדברי האל המנבאים אסונות. בעיני האל, חיטוט שכזה הוא שווה ערך לחיטוט השטן. הוא רואה זאת כספק, כהכחשה, כהשמצה, וכניתוח נכונותו של האל. מדובר בפקפוק בזהותו של האל, בהטלת ספק בסמכותו ובכל-יכולתו, וכן במהימנותו. האל לא מאפשר לדברים כאלה לקרות, והוא גם לא מאפשר לאנשים כאלה להתקיים, והוא בהחלט לא יושיע אנשים מעין אלה. צוררי המשיח סבורים שאמצעי הנגד שלהם, אותם הגו בהיחבא וחישבו בלבם, הם החכמים והנסתרים ביותר. אין להם מושג שהאל רואה את כל מחשבותיהם ומגנה אותן. האל אומר את הדבר הבא: "רַבִּים יֺאמְרוּ אֵלַי בַּיּוֹם הַהוּא: 'אֲדוֹנִי, אֲדוֹנִי, הֲלֹא בְּשִׁמְךָ נִבֵּאנוּ וּבְשִׁמְךָ גֵּרַשְׁנוּ שֵׁדִים וּבְשִׁמְךָ עָשִׂינוּ נִפְלָאוֹת רַבּוֹת'. אָז אוֹדִיעַ לָהֶם: 'מֵעוֹלָם לֹא הִכַּרְתִּי אֶתְכֶם, סוּרוּ מִמֶּנִּי עוֹשֵׂי רֶשַׁע" (מתי ז' 22-23). האל אומר לאנשים אלה בשקט בלבו: סורו ממני, עושי רשע. אתם מחטטים במעשיי ובדבריי. אנשים מעין אלה לא יכולים להיוושע לעולם. יחסם של צוררי המשיח לשאלה האם מתגשמים דברי האל המנבאים אסונות כמטרה שעליהם לחתור אליה, וכרף לבחינת נכונותו של האל, הוא דבר מבעית; זהו גם מעשה רע.

באשר לשאלות האם היבטים מסוימים של דברי האל יתגשמו, כיצד הם יתגשמו, ומתי והיכן הם יתגשמו, לאל דרכים משלו. רק חסד האל הוא שמעניק לבני האנוש את המזל הטוב להאזין לדברים האלה מן האל. האל משמיע את הדברים האלה לא על מנת שהאנושות תשתמש בהם כדי לכבול אותו, לבחון את נכונותו, או לאשר את זהותו. האל משמיע אותם רק על מנת לומר לאנושות שהוא עתיד לעשות מעשים כאלה, אולם הוא מעולם לא אמר לאיש, "אעשה זאת כך, לאנשים האלה, בזמן הזה, ובאופן הזה". ישנו סימן ברור במה שהאל לא אמר לאנושות: היא אינה צריכה לדעת, והיא גם לא עומדת בדרישות לכך. על כן, כאשר התופעות הללו מתרחשות, אם בני אנוש תמיד מנסים לחטט בעניינים אלה, תמיד חופרים לעומק, תמיד רוצים להשתמש בהם על מנת לזכות ביתרון על האל, לשפוט ולהוקיע אותו, האנושות מתייצבת נגד האל מבלי משים. כשאתה מתייצב נגד האל, האל חדל להחשיבך כבן אנוש. או-אז, מה אתה? בעיני האל, אתה שטן, אויב, שד. זהו החלק בצביון האל שאינו סובל פגיעה מאת האדם. אם אנשים אינם מבינים זאת ומרבים ליצור בעיות סביב הדברים אותם מנבא האל, מנסים לזכות ביתרון עליו, אזי הרשה לי לומר לך, זוהי התגרות במוות. בכל רגע נתון, על בני אנוש לדעת מיהם, וכן באיזה אופן, עם איזה סוג של היגיון, ומאיזו נקודת מבט עליהם להתייחס לאל ולכל דבר הקשור בו. מהותם של אנשים משתנה ברגע שהם מאבדים את זהותם ואת מעמדם כיצירי בריאה. אם תהפוך לבעל חיים, האל עשוי להתעלם ממך, שכן תהיה דבר חסר משמעות. אולם אם תהפוך לשד או לשטן, תישקף לך סכנה. הפיכה לשד או לשטן משמעה הפיכה לאויב האל, ואז לעולם לא תהיה לך תקווה לישועה. על כן, ברצוני לומר לכל הנוכחים: אל תחטטו במעשי האל, בדבריו, בעבודתו, ובכל דבר הקשור בו. אתה בן אנוש, יציר בריאה, לכן אל תנתח את נכונותו של האל. אל תתייחס אל האל כמושא הניתוח והבחינה שלך, וגם לא כמושא החיטוט שלך. אתה יציר בריאה, בן אנוש, לכן האל הוא האל שלך. עליך לקבל כל מה שאומר האל. עליך לקבל כל מה שהאל אומר לך. באשר למה שהאל לא אומר לך, לאותן סוגיות הקשורות בתעלומות ובנבואות, בזהות האל, דבר אחד בטוח: אינך צריך לדעת עליהן. הידע הזה לא יועיל להיווכחותך בחיים. קבל את מה שאתה מסוגל להבין. אל תאפשר לסוגיות הללו להפוך למכשולים בחתירתך אל שינוי בצביון ואל ישועה. זוהי הדרך הנכונה. אם אדם מסוים מתנגד לאל ואינו חדל לחטט בעניינים הקשורים אליו, ואם הוא מסרב בתוקף להשתנות, עומד על שלו בעיקשות, ומתייחס לאל באופן זה ועם גישה זו, אזי תקוותו להיוושע הופכת קלושה מאוד. צוררי המשיח מחטטים בדברי האל אשר מנבאים אסון – הבה נסכם כאן את שיתופנו על סעיף זה. וכעת הבה נעבור לסעיף הבא.

4. חיטוט בדברי האל בנוגע למועד עזיבתו את הארץ והשלמת עבודתו הגדולה

הסעיף הרביעי הוא שצוררי המשיח מחטטים בדברי האל העוסקים במועד עזיבתו של האל את פני האדמה והשלמת עבודתו הגדולה. דברי האל לא מרבים לעסוק בנושא זה. במסגרת הכמות המוגבלת של הדברים הללו, אם תוכנם הוא נושא שמטריד אנשים במיוחד, הם ימצאו אותם, גם אם הם מוסווים או לא מתבלטים. לאחר שהם מוצאים אותם, הם מסמנים אותם בעט, ומתייחסים אליהם כאל מילים חשובות שיש לקרוא אותן. הם חולקים את הדברים ומקריאים אותם על מנת להזהיר ולנחם את עצמם בכל הזדמנות שיש להם. מובן שדאגתם העיקרית של צוררי המשיח איננה מועד עזיבתו של האל את פני האדמה או מתי תושלם עבודתו הגדולה, אלא העובדות שבכוונתו של האל להשיג מאחורי אותם הדברים. הדבר שצוררי המשיח מייחלים לו יותר מכל בלבם הוא להיות עדים ממקור ראשון למצג המרהיב של עזיבת האל את פני האדמה במהלך חייהם. פירוש הדבר יהיה שהאל שהם נהו אחריו הוא האל הנכון, שהם לא בחרו אל לא נכון, ומושא שגוי לנהייתם. כאשר הם מקבלים אישור לכל אלה, הם סבורים שמתעצמים מאוד סיכוייהם לזכות בברכות. בנוסף, אם הם יוכלו להיות עדים במהלך חייהם למצג של עזיבת האל את פני האדמה, ושל השלמת עבודתו הגדולה, פירוש הדבר הוא שאמונתם תתעצם אף יותר, והם ינהו אחר האל ללא סייגים. אם הסצנה הזו תתגלה לעיניהם, פירוש הדבר יהיה שהם ישאירו מאחור את הסייגים ואת אי ההבנות שלהם לגבי האל מפעם, וכן את ההשמצות, את השיפוטים ואת הדחיות שהם ספגו מאחרים, והם כבר לא יגבילו אותם. במובן אחד, צוררי המשיח מצפים לבוא היום הזה, ובמובן אחר, הם בוחנים את מעשיו הנוכחיים של האל על פני האדמה, האם עבודתו כמעט ונשלמה, האם הדברים שעליו להשמיע כמעט והסתיימו, האם האנשים אשר נוהים אחריו הם נאמנים באמת ובתמים, והאם הם הובאו לידי שלמות. כאשר צוררי המשיח מתבוננים באנשים אשר נוהים אחר המשיח כעת, הם מבחינים שאמונתם של רוב האנשים חלשה, שהם מרבים לטעות בעת ביצוע חובותיהם, ושרבים מהם נגזמים לעתים תכופות משום שהם חשפו צביונות מושחתים בעת ביצוע חובותיהם. חלקם אף נשלחים לקבוצה ב', מבודדים או מגורשים. לאור הסימנים האלה, הם חשים, "היום שבו תושלם עבודתו הגדולה של האל עדיין נראה רחוק מאוד, וזה כה מתסכל! אולם מה יועיל חוסר סבלנות? איזו בעיה הוא יכול לפתור?" משום שצוררי המשיח אינם מאמינים בדברי האל, אינם מקבלים את האמת, נטולי הבנה רוחנית, ואינם מבינים את האמת, הם לא יכולים לאמוד האם עבודת האל משפיעה על אנשים בצורה רגילה או לא. הם לא מצליחים להבין האם למעשי האל על האדם אכן יש השפעה כלשהי; האם דברי האל באמת יכולים להושיע אנשים ולחולל בהם מהפך; האם חל שינוי באנשים אשר קיבלו את הדברים האלה, האם הם זכו במשהו באמת ובתמים, או קיבלו את אישורו של האל; וגם לא האם אנשים אלה יכולים להיכנס למלכות שמים ולזכות בברכות – והם לא יכולים להבין או להסביר את העובדות שהם רואים במו עיניהם. כל מאורע שהם רואים, כל מאורע שהם חושבים עליו בראשם, אפוף ערפל שאי אפשר לפזרו. "כל העניינים האלה חמקמקים וקשה לראותם לאשורם, קשה להבינם. האם המאורעות של עזיבת האל את פני האדמה והשלמת עבודתו הגדולה של האל קיימים באמת? האם הם באמת יכולים להתגשם?" מצד אחד, צוררי המשיח מאלצים את עצמם להאמין שהאל שהם נוהים אחריו הוא האל, אולם בה בעת, אינם יכולים להימנע מלפקפק: "האם הוא האל? הוא בן אנוש, הלא כן? לא טוב לחשוב כך. רוב האנשים מאמינים שהוא האל, ולכן גם עליי להאמין. אבל לא, איני יכול לגרום לעצמי להאמין בכך! היכן אוכל לראות שהוא האל? האם הוא יכול להביא לסיומה של עבודתו הגדולה של האל? האם הוא יכול לבצע את עבודת האל? האם הוא יכול לייצג את האל? האם הוא יכול להשלים את עבודת האל? האם הוא יכול להושיע את האנושות? האם הוא יכול להוביל אנשים אל יעוד יפה?" כל המחשבות האלה ומחשבות דומות להן הופכות מנעולים בעומק לבם של צוררי המשיח, שאי אפשר לפרוץ או לשבור. הם חושבים, "מה עליי לעשות? עדיין ישנו העיקרון הנעלה ביותר: להמתין ולהחזיק מעמד; מי שמחזיק מעמד עד הסוף ייוושע. אמנם אינני חותר אל האמת, אולם יש לי חוקים משלי. אם אחרים אינם עוזבים, אני לא אעזוב. אם אחרים נוהים, אני אנהה. אלך עם הזרם. אם כולם אומרים שהוא האל, אז אקרא לו האל. אם כולם יחדלו להאמין וידחו את האל, אעשה כמוהם. אי אפשר לאכוף את החוק כשכולם מבצעים עברה, הלא כן?" כשהם רואים שהרחבת עבודתו של האל מגיעה לשיאה, בלבם הם צוהלים בהיחבא: "למרבה המזל, לא עזבתי כשהייתי חלש ומלא ספקות. ראו מה הביאה אמונתי כעת. היום כמעט והגיע, ומספר האנשים הנוהים אחר האל הולך וגדל. בעיקר בחו"ל, אנשים ממדינות שונות חוקרים את הדרך האמיתית, ומספר המאמינים גדל. בית האל מפיק יותר ויותר סרטונים, סרטים, מזמורים, ועדויות, ומושך תשומת לב רבה יותר. שום בן אנוש אינו יכול להשיג תוצאות כאלה; רק עבודת האל יכולה להשיג זאת. סביר מאוד להניח שהאדם הרגיל הזה הוא המשיח, האל. משום שהוא המשיח, האל, דבריו לבטח יתגשמו. אם דבריו לא יתגשמו, אז הוא לא האל. על פי הנמקה הגיונית, המסקנה הזאת הגיונית, היא נכונה. אם הוא האל, יום יבוא והוא יעזוב את פני האדמה; אם הוא האל, הוא יכול להשלים את עבודתו הגדולה. על בסיס כל הסימנים האלה, האנשים בכנסייה אשר נוהים אחר האל נעים בכיוון חיובי, אל עבר מטרה טובה. הכול אידאלי למדי, חיובי ובונה מאוד. זה טוב יותר מנהייה אחר מגמות חילוניות; אין תקווה בחתירה אליהן, היא מובילה רק להתעללות ובסופו של דבר להשמדה. אם מישהו מאמין באל, והוא יכול להיות עד ליום עזיבתו של את פני האדמה ולהשלמת עבודתו הגדולה, ולחלוק את תפארתו – איזה כבוד זה יהיה!" כשהם חושבים על כך, הם חשים: "איך אני כה חכם? בחרתי בנתיב הזה; נראה כי ניחנתי במנת משכל גבוהה ובאינטלקט משובח". הם לא מייחסים זאת לחסד האל, אלא לאינטלקט ולפיקחות שלהם-עצמם. זה רעיון כה מגוחך!

צוררי המשיח חושבים, "סוגיית עזיבתו של האל את פני האדמה והשלמת עבודתו הגדולה שונה מסוגיות כגון הבטחותיו וברכותיו של האל, קללותיו ועונשיו, ונבואותיו העוסקות באסונות – אי אפשר להאיץ בסוגיה זו; אנשים צריכים להיות ניחנים ב-12/10 התמדה וב-20/10 סבלנות על מנת להמתין לבוא היום הזה. משום שבבוא היום הזה, הכול יושג. אם אינני יכול להחזיק מעמד עכשיו, אינני יכול לסבול את הבדידות, ואינני יכול לשאת את הסבל, אזי בבוא היום הזה, לא אהיה חלק מזה. זוהי הישורת האחרונה; אחרי שסבלתי רבות כל כך, יהיה טיפשי מצדי לא להחזיק מעמד עוד קצת!" לכן, מבחינת צוררי המשיח, יש דרך אחת להיערך לבוא היום הזה: להמתין בצייתנות ובסבלנות, לא למהר, וללמוד להחזיק מעמד. הם חושבים, "משום שלמדתי להמר, עליי ללמוד להחזיק מעמד, כי ההתמדה הזו היא לא עניין של מה בכך. אם אחזיק מעמד עד הסוף, ברגע שיושג הדבר, הרווח שלי יהיה ברכה גדולה! אם לא אחזיק מעמד במהלך התקופה הזאת, צפוי לי אסון גדול. עשויים לקרות שני דברים; או שהוא ירעיף עליי ברכה גדולה, או שהוא ימיט עליי אסון גדול". צוררי המשיח הרי אינם טיפשים, נכון? אין להם הבנה רוחנית והם לא מאמינים באמת, הם חסרי אמונה – אולם אם כך, איך הם יכולים לנתח את העניין באופן כה מדויק ומפורט? האם ניתוח מעין זה הוא הולם? (לא). אימרו לי, האם אמורה להיות לאנשים גישה כה "רצינית" כלפי דברי האל? יש כאלה שאומרים, "מדובר בעניין רציני, הכרוך בסיכוייו העתידיים של אדם ובייעודו, וכן בהשלמת עבודתו הגדולה של האל. אי אפשר להקל בו ראש. אנשים מוכרחים לחשב את השנה ואת החודש המדויקים של הרגע בו יעזוב האל את פני האדמה. זאת ועוד, יש לנתח את השיטה ואת הזירה של עזיבת האל אשר נחשפו בין השורות של דבריו. מי שאינו מתייחס לכך ברצינות ומנתח זאת ביסודיות, יתחרט עד אין סוף על שהחמיץ דבר כה טוב; מאורע מעין זה לעולם לא ייראה שוב. בייחוד כאשר תושלם עבודתו הגדולה של האל, ויגיעו היום והרגע של תפארתו, אנשים מוכרחים לדעת אף יותר". ואז מישהו שואל, "איך נוכל לדעת אם האל אינו אומר?" "אז עליך להתפלל לאל שיחשוף זאת לפניך בחלום, בדיוק כמו יוחנן בחזון יוחנן. אם יהיה לך חזון, ובחלומך או בחזונך תראה את היום בו נשלמת עבודתו הגדולה של האל, זה יעצים מאוד את אמונתך בין רגע. סבלנותך, המתנתך, יחדלו להיות נוהג מקובל או סתם מעשה שלך; במקום זאת, תהיה נכון להמתין ולהחזיק מעמד כך מעומק לבך. זה יהיה פשוט נפלא!" האם הגישה הזו מקובלת? (לא).

אין זה משנה במשך כמה שנים האנושות תזדקק לאל בהתגלמותו, בסופו של דבר יגיע היום בו תושלם עבודתו בבשר. פירוש הדבר הוא שהאדם הזה יעזוב את האנושות בסופו של דבר; זה פשוט עניין של זמן. העבודה של תוכנית הניהול בת ששת אלפים השנים של האל מגיעה לסיומה. אין צורך שנעמיק בשאלה האם הסיום הזה יארך עשר שנים, עשרים שנים, חמישים שנים, שמונים שנים, או מאה שנים. זהו פשוט אופן דיבורו של האל. למה הכוונה, שזהו אופן דיבורו של האל? הכוונה היא למספר השנים המהוות את "הסוף" במסגרת הקונספט של האל – קונספט הזמן של האל בהחלט שונה מזה של בני אנוש. האם יש טעם שנבחן בדיוק בכמה שנים מדובר? לא, אין טעם. מדוע? משום שכל זה מצוי בידי האל, אין זה משהו שבני האדם יכולים להבין באמצעות שאלות, וגם לו ידעו, הם לא יכולים להשתמש בדבר על מנת להגביל את האל. האל עושה כרצונו. מי שנוהה אחר האל צריך רק לחתור אל האמת, לבצע היטב את חובותיו, לזכות בחיים, לבחור בנתיב הירא את האל וסר מרע, ולהפוך ליציר בריאה שבאמת עומד בדרישות. כך אכן תושלם כליל עבודתו הגדולה של האל, והאל ינוח. מה משמעות מנוחתו של האל? משמעותה היא, שלאנושות תהיה מנוחה. ברגע שלאנושות יהיה מקום מנוח, האל יוכל לנוח. מנוחת האל היא מנוחת האנושות. כשלאנושות יש סביבת מחיה וסדר רגילים, הדבר מעניק מנוחה לאל. באשר לשאלות מתי תהיה לאנושות סביבת מחיה שכזו, מתי היא תגיע לשלב הזה, ומתי תושלם עבודתו הגדולה של האל והוא ייכנס אל מקום מנוחתו, כל אלה הם במסגרת תוכנית האל; יש לו לוח זמנים. רק האל בעצמו יודע באיזה עידן יתחיל לוח הזמנים הזה של תוכניתו, באילו שנה, חודש, שעה, ודקה. בני אנוש אינם צריכים לדעת, ואין טעם לספר לך. גם לו היו מספרים לך בדיוק את השנה, את החודש, את השעה, ואת הדקה, האם זה היה יכול להפוך לחייך? האם אלה חיים? זה לא יכול להחליף חיים. הדבר היחיד שעל יצירי בריאה לעשות הוא להאזין לדברי האל, לקבל אותם, ולהתמסר להם, ולהפוך לאנשים שיראים את האל וסרים מרע. אולם רצון מתמיד לבחון את דברי האל, לחטט האם הם מתגשמים, וכן לבדוק, לנתח, ולבחון את נכונותם – אלה לא דברים שעל יצירי בריאה לעשות. אלה אשר מתעקשים ללכת בנתיב זה ולעשות את המעשים האלה הם בהחלט לא יצירי הבריאה שהאל רוצה בהם. הם לא פועלים על פי דרישותיו, אינם חיים על פי החוקים והתקנות שהאל התווה לאנשים. בעיני האל, הם אויביו; הם שדים ושטנים, לא מושאי הישועה שלו. על כן, באשר לשאלות מתי יעזוב האל את פני האדמה, מתי תושלם עבודתו הגדולה, ומתי יגיע היום של תפארת האל, מה אמורה להיות ההשקפה הנכונה של האנושות ביחס לדברי האל העוסקים בסוגיה זו? יש להאמין שדברים אלה אותם השמיע האל לבטח יתגשמו, ובה בעת, יש לקוות להשלמת עבודתו הגדולה של האל, לביאת מלכותו, להופעתו בתפארתו לכל העמים כולם, ולכניסתו למנוחה בהקדם. יצירי בריאה, אלה אשר נוהים אחר האל, צריכים לקוות ולהתפלל לדברים האלה. מעשה זה הוא הולם ואינו נחשב חיטוט. אולם שימוש בשאלה האם דברי האל מתגשמים כקלף מיקוח במטרה לאיים על האל, להציב לו תנאים, זה נקרא חיטוט וכך נוהגים אויבי האל; אויבי האל גם תמיד מתבססים על השאלה האם דברי האל מתגשמים על מנת להחליט האם לשלם את המחיר, לנטוש את הכול, ולבצע את חובתם. יצירי בריאה אמיתיים צריכים להתייחס לדברי האל, לזהותו, ולכל חלק מדבריו, מנקודת מבט של יצירי בריאה, לא מנקודת מבטם של השטן, של שדים, או של אויבי האל.

5. חיטוט בדברי האל בנוגע לצביונו, לזהותו ולמהותו

הסעיף הבא שעליו נשתף עוסק בדברי האל העוסקים בצביונו, בזהותו, ובמהותו. דברים אלה כוללים טווח רחב; רוב התוכן של דברי האל מתייחס לצביונו, לזהותו, ולמהותו. במובן אחד, הגינונים והנימה של דבריו של האל, וכן תוכנם, מאפשרים לאנשים לראות את צביונו של האל, את זהותו, ואת מהותו. במובן אחר, האל מספר לאנושות, מגלה לה, את צביונו, את זהותו, ואת מהותו, במילים פשוטות המצויות ברשותו. באשר לשני חלקי התוכן האלה, במובן אחד, ניתן לראות את צביונו של האל, את זהותו, ואת מהותו בין השורות של דבריו, מתוכנם, מטבעם, וכן מהנימה ומהקהל שלהם. במובן אחר, האל מספר לאנשים במילים ברורות איזה סוג צביון, זהות ומהות יש לו. צוררי המשיח מתעלמים באופן מהותי משני חלקי התוכן האלה; הם מסרבים להבין מהם את צביונו, את זהותו, ואת מהותו של האל, והם בהחלט לא מאמינים בכל זה ביחס לאל. משום שהם חסרי אמונה, הם לא מאמינים שמילים הבוקעות מפיו של האל יכולות לייצג את זהותו ואת מהותו. אולם אין הם יכולים להתכחש לעניין אחד: דברי האל מגלים לאנשים בבירור איזה סוג צביון יש לו, איזה סוג זהות יש לו, ומה טבעה של מהותו – הם לא יכולים להתכחש לחלק זה של דבריו. הם אמנם לא יכולים להתכחש לכך, אולם האם זה אומר שיש להם קבלה אמיתית והכרה של ממש? הם לא מכירים בדברים אלה. נהפוך הוא, באשר לתוכן של צביונו של האל שהאל מדבר עליו – צדקתו, קדושתו, אהבתו, סמכותו, ואיכויות אחרות הקשורות לתכונותיו ולישותו – מעבר לכך שצוררי המשיח מפגינים בוז, זלזול, והתעלמות כלפי הדברים האלה, הם גם מתייחסים אליהם מתוך השקפה של חיטוט. לדוגמה, כשהאל אומר שהוא צודק, צורר המשיח יתחיל לבחון, "אתה צודק? אף אחד בעולם מעולם לא העז לטעון שהוא צודק. משום שאתה מעז לומר זאת, הבה נבחן את הדבר. באילו מובנים אתה צודק? אילו ממעשיך היו צודקים? אני מסרב להשתכנע. אם אמירה זו תתממש במלואה, אם תבצע מעשה צודק שישכנע אותי, אזי אודה בכך שאתה צודק. אולם אם לא אשתכנע ממה שתעשה, אל תאשים אותי בכך שאני בוטה. לא אודה בשום פנים ואופן שיש לך צביון צודק!" לבסוף מגיע היום שהוא ציפה לו: מנהיג מסוים זוהה כמנהיג שקר ופוטר משום שלא היה מסוגל לבצע עבודה אמיתית, למרות ששילם מחיר כבד וסבל רבות. לאחר פיטוריו, הוא הפך שלילי, פיתח אי הבנות, התלונן, והשמיע דברי מרמור וביקורת רבים. כשצורר המשיח שומע על עניין זה ורואה אותו, הוא אומר, "אם אפשר לפטר אפילו אדם כמוך, אזי לאנשים כמוני זה גרוע יותר. אם לך אין תקווה להיוושע, אם אתה לא עולה בקנה אחד עם כוונות האל, אז מי כן יכול לעלות בקנה אחד עם כוונתו? מי עוד יכול לזכות בהערכת האל?" במובן אחד, צורר המשיח מגן על מנהיג השקר ודורש עבורו צדק; במובן אחר, הוא גם מקבל את דברי המרמור והביקורת אותם השמיע מנהיג השקר. בה בעת, בלבו הוא מתחרה עם האל בהיחבא: "האם האל צודק? אם כך, מדוע לפטר מישהו שסבל ושילם מחיר למען עבודת הכנסייה? האדם הזה נאמן לך מאוד. לא ראיתי אדם נאמן יותר ממנו; לא ראיתי אף אחד שסבל יותר או שילם מחיר כבד יותר ממנו. הוא מתעורר עם שחר והולך לישון מאוחר, סובל מחלה, מניח בצד את רגשותיו כלפי משפחתו, את נוחות הבשר ואת סיכויי הבשר, ומסכן את חייו על מנת לעבוד למענך. הוא אפילו נכלא בעבר ולא בגד בך. ואתה מפטר אותו, חושף אותו, בלי להניד עפעף – האם אתה באמת צודק? היכן הראיה לצדקתך? מדוע איני יכול לראותה?" סוף סוף ניתן לצורר המשיח יתרון בעבודת האל המאפשר לו לפקפק בצדקתו של צביון האל. הוא חושב לעצמו, "אם האל צודק, אזי רוב האנשים לא יהיו מסוגלים להסתדר; אם האל צודק, אזי אנשים באמת מוכרחים לנהוג במשנה זהירות, והחיים יהפכו קשים למדי. היום, משסוף סוף ניתן לי יתרון בעבודת האל, אני יכול להוכיח שהאל איננו צודק, וזה מקל על העניינים". כך הוא עולץ בסתר לבו.

מאז ומתמיד סבלו אנשיו הנבחרים של האל דיכוי, מעצרים, ורדיפות אכזריות מידי הדרקון הגדול האדום כאש מעצם נהייתם אחר האל. אנשיו הנבחרים של האל נעצרים ונרדפים תדיר בכנסיות בכל מקום. לעתים תכופות, חלקם מועדים או בוגדים באל, וכתוצאה מכך עוזבים את הכנסייה. אולם ישנם גם רבים אשר עומדים איתן בעדותם אל מול המעצרים והרדיפות. האל משתמש בשירותי הדרקון הגדול האדום כאש על מנת לחשוף את אותם חסרי אמונה אשר הסתננו לבית האל בחיפוש אחר ברכות, ובה בעת מביא לידי שלמות את האנשים הנבחרים אשר מאמינים בו באמת ובתמים. אלה הן כל-יכולתו וחוכמתו של האל. אולם כיצד רואים זאת צוררי המשיח? הם תמיד מפקפקים באל: "מדוע האל לא מציל את אנשיו הנבחרים מהמעצר ומהרדיפות של הדרקון הגדול האדום כאש?" הם מפקפקים באל בהתגלמותו, ובלבם תמיד יש תפיסות בנוגע אליו: "מדוע אנשיו הנבחרים של האל מוכרחים לסבול מכות ועינויים שכאלה? בגלל אמונתם, משום שהם לא מוכנים להיות יהודה איש קריות. אבל כשמענים אותם, היכן האל? מדוע הוא לא מציל אותם? האם הוא לא אוהב אנשים? היכן אהבת האל? האם ייתכן שהאל מסוגל לאפשר למאמינים בו לספוג השפלות כה איומות מידי שטנים ושדים, וכן לסבול עינויים כה ממושכים? האם זו אהבת האל? היכן בדיוק הגנת האל כלפי אנשים? מדוע איני יכול לראותה? נראה שעליי להיות זהיר יותר. לא זו בלבד שהאל לא מסוגל להרחיק אנשים מפיתויים או מסכנות – נהפוך הוא, ככל שאדם חותר, ככל שרצונו גדול יותר, וככל שהוא נוהה אחר האל, כך הוא מתמודד עם ניסיונות לעתים תכופות יותר, וגדלה הסבירות שהוא יסבול כאב ועינויים. משום שכך פועל האל, לי יש אמצעי נגד משלי. אנשים אלה סובלים מיחס כזה משום שהם הקריבו קורבנות; אם לא אשלם מחיר שכזה, אם לא אחתור באופן זה, הרי אימנע מניסיונות כאלה, הלא כן? ללא הניסיונות האלה, הרי אימנע מסבל כזה, הלא כן? אם לא אסבול כך, הרי אחיה חיים נוחים, הלא כן? אם ממילא אזכה בברכות, למה לי להיות טיפש ולאפשר לבשרי לסבול עינויים ומכאובים שונים? האל אומר שהוא אוהב אנשים, אבל אינני יכול לקבל את האופן הזה של אהבתו! אתם יכולים לפרש אותה כרצונכם; זה לא ענייני, אני לא אקבל זאת. עליי לא להתבלט, עליי להתחמק לזמן מה, עליי להיות זהיר וערני; אל לי לאפשר לאל לתפוס אותי ולהעביד אותי". אלה הדברים המצויים בלבם של צוררי המשיח, כל כולם אי הבנות, התנגדות, ביקורת, והתרסה נגד האל. אין להם שום ידע של עבודת האל. בעודם מחטטים בדברי האל, בצביונו, בזהותו, ובמהותו, אלה המסקנות שהם מגיעים אליהן. צוררי המשיח קוברים את הדברים האלה עמוק בלבם, ונוזפים בעצמם: "החיפזון מביא אסון; מוטב לנהוג בזהירות; הציפור שמוציאה את צווארה החוצה היא זו שנורית; ובפסגה מרגישים בדידות! בכל זמן שהוא, אף פעם אסור להיות אותה ציפור שמוציאה את צווארה החוצה, אסור לטפס גבוה מדי; הנפילה קשה יותר ככל שמטפסים גבוה יותר". הם לא מאמינים שדברי האל הם האמת, והם לא מאמינים שצביונו הוא צודק וקדוש. הם רואים את כל זה מבעד לתפיסות ולדמיונות אנושיים, ומתייחסים לעבודת האל מתוך השקפות, מחשבות ועורמה אנושיות, תוך גיוס ההיגיון ואופן החשיבה של השטן על מנת לתחום את צביונו של האל, את זהותו, ואת מהותו. מובן שלא זו בלבד שצוררי המשיח אינם מקבלים את צביונו של האל, את זהותו, ואת מהותו, ואף לא מכירים בהם; נהפוך הוא, הם מלאים תפיסות, התנגדות, ומרדנות כלפי האל, ואינם מכירים אותו ולו במעט. הגדרתם של צוררי המשיח לעבודת האל, לצביונו, ולאהבתו היא סימן שאלה – ספקות, והם מלאי סקפטיות, הכחשה והשמצה כלפיו; אם כך, מה באשר לזהותו? צביונו של האל מייצג את זהותו; לאור יחסם כלפי צביונו של האל, יחסם כלפי זהותו הוא מובן מאליו – הכחשה ישירה. זוהי מהותם של צוררי המשיח.

אין זה משנה לאיזה חלק בדברי האל ניגשים צוררי המשיח, או לאיזה חלק במעשיו, בין אם מדובר במעשיו בכל הדברים כולם או באנשים מסוימים, הם תמיד משתמשים בהשקפות אנושיות ובהיגיון של השטן, וכן בשיטות של ידע ושל היגיון, על מנת להסיק מסקנות ולשפוט, במקום להתייחס אליהם כאל האמת, ומתוך גישה של קבלה. על כן, באשר לדברים העוסקים בצביונו של האל, בזהותו, ובמהותו, וכן אלה העוסקים בבשר שבו התגלם האל וברוחו, למעשה אין שום הבדל בגישתם של צוררי המשיח, היא נותרת זהה. באופן כללי, הם מחטטים בכל עניין הקשור לאל עצמו, לבורא, ולאחר מכן הם מעלים השערות, בוחנים, ומנתחים, מה שמוביל אותם להסיק מסקנות של הכחשה ושל השמצה. אין זה משנה מאיזו זווית או באיזה אופן צוררי המשיח ניגשים לדברי האל האלה, מדוע בסופו של דבר הם מסיקים מסקנות של הוקעה ושל השמצה? מדוע אלה המסקנות שהם מגיעים אליהן בסופו של דבר? האם באמת ייתכן שבקרב האנושות הברואה, אין אף אחד שיכול להתייחס לדברי האל כאל האמת? האם זהו קץ בלתי נמנע? האם זה בגלל האל? (לא). אם כך, מהי הסיבה בדיוק? (זה משום שטבעם של אנשים הוא להתריס נגד האל). לכולם יש טבע אשר מתריס נגד האל. מדוע לאחר שאנשים קוראים את הדברים האלה, חלקם יכולים לזהותם כאמת ולקבל את מה שאומר האל, בעוד אחרים יכולים להתכחש להם, להוקיע ולהשמיץ אותם? הדבר מצביע בבירור על בעיה, ונרמז מכך שהמהות בתוכם של אנשים היא שונה. צוררי המשיח אינם מקבלים את דברי האל, באופן יסודי וסובייקטיבי. הם מפגינים התנגדות והעמדה במבחן: "אתה אומר שאתה האל, לכן עליי לבדוק, באילו מובנים אתה דומה לאל? אתה אומר שיש לך צביון ואלוהיות של האל, לכן עליי לבדוק אילו מדבריך מאמתים שיש לך אלוהיות וצביון של האל, אילו ממעשיך מאמתים שיש לך זהות ומהות של האל. האם ביצעת אותות ומופתים, או ריפאת את החולים ונידית שדים? האם קיללת מישהו, והוא מת מיד? האם הקמת מישהו לתחייה? מה בדיוק עשית שיכול לאמת את העובדה שיש לך צביון של האל, זהות ומהות של האל?" צוררי המשיח תמיד רוצים לראות את הדברים האלה, דברים מעבר לאמת, לדרך, ולחיים, ומשתמשים בהם על מנת לאמת את זהותו של האל, את העובדה שמי שהם נוהים אחריו הוא האל. נקודת ההתחלה הזאת כשלעצמה היא שגויה. מהו הדבר הבסיסי ביותר שיכול לייצג את הזהות ואת המהות של האל? (האל הוא האמת, הדרך, והחיים). זהו הדבר הבסיסי ביותר. מדוע צוררי המשיח אינם מצליחים להבין אפילו את הדבר הבסיסי ביותר הזה? זהו הנושא שעלינו לדון בו. צוררי המשיח בזים לאמת ולדברים חיוביים; הם סולדים מן האמת ומדברים חיוביים; הם שונאים את האמת ודברים חיוביים. בכל דברי האל, הם לא רואים אילו דברים הם האמת או דברים חיוביים. האם עיניהם השדיות יכולות לראות זאת? האם הם יכולים להכיר בכך מבלי לראות זאת? אי יכולתם להכיר בדברים האלה כאמת משמעו שאין הם יכולים להכיר בזהותו ובמהותו של האל. זה דבר ודאי. כאשר צוררי המשיח ניגשים לדברי האל העוסקים בצביונו, בזהותו, ובמהותו, הם נוקטים בגישה זהה לזו שנקטו ביחס לדברי האל האחרים, ובראשם הם עורכים חישובים, חורשים מזימות, ומהרהרים. אם דבר מה שאומר האל במסגרת זהותו כאל מתגשם מיד, גישתם משתנה מיד; אם האל, כאל, אומר או עושה דבר מה שמעניק להם יתרון, גם יש להם אמצעי נגד מתאימים, וגישתם שוב משתנה מיד. הם אלה אשר מוקיעים את האל, והם גם אלה אשר אומרים שהאל הוא כמו אל. מנקודת מבטם, הם מסיקים מסקנות ביחס לשאלה האם האל ניחן בצביון, בזהות, ובמהות של האל אך ורק על בסיס מה שהם רואים במו עיניהם וכן על פי ניתוחם המנטלי.

בשנה-שנתיים האחרונות, הכנסייה הפיקה מספר סרטוני עדויות חווייתיות. אנשים שונים נשאו מספר עדויות חווייתיות, שעזרו לאנשים מסוימים עם יסודות רעועים, ולאלה שהיססו מעט אם לבסס יסודות. מובן שעבור צוררי המשיח, לדבר גם היה חלק בייצובם. האנשים אשר נשאו עדות מגיעים מקבוצות גיל שונות, ממעמדות חברתיים שונים, וחלקם אפילו מגיעים ממדינות או ממוצאים אתניים שונים. מהעדויות החווייתיות שהם חלקו, ניכר שדברי האל חוללו בהם שינויים, שהם זכו באמת ובחיים, ובאמצעות קבלת דברי האל, קבלת השלב הזה בעבודתו, הם הבינו אמיתות רבות, ואימתו שהבשר שבו התגלם האל ניחן בזהותו ובמהותו של האל. מובן שלאחר שצוררי המשיח האזינו לעדויות חווייתיות אלה, בתוך תוכם הם גם עלצו בסתר: "למרבה המזל, לא העברתי ביקורת על האל בפומבי. למרבה המזל, לא מיהרתי להתכחש לאל. לאור עדויותיהם של אנשים כה רבים, הדרך הזו נראית נכונה. המשיח הזה, האדם הרגיל הזה, בכל זאת עשוי להיות האל. ייתכן וההימור שלי היה נכון. אם אמשיך בנתיב זה, ואם אנשים נוספים יישאו עדות על אדם זה, יבואו לפניו, ויאמתו את זהותו ואת מהותו, אזי התקווה וההזדמנות שלי לקבל ברכות יתעצמו עוד ועוד". בעוד צוררי המשיח מתבוננים בהיסוס, הם עדיין מעודדים ומדרבנים את עצמם: "אל תמהר. תישאר סבלני. אתה רק צריך להחזיק מעמד. מי שמחזיק מעמד עד הסוף ייוושע. לאור הסימנים הנוכחיים השונים, סדר הגודל והתנופה הנוכחיים של הכנסייה, יותר ויותר אנשים מסוגלים לקום ולשאת עדות על האל הזה, ולאמת שזוהי הדרך הנכונה. אם כך, למה שאהיה כה טיפש ואמהר לקום ולהכחיש זאת? אל תעשה זאת, אל תהיה טיפש. חכה עוד שלוש-חמש שנים. אם אנשים נוספים, חשובים ומלומדים יותר, בעלי מעמד חברתי, יספקו ראיות מוצקות יותר שיאשרו שהאדם הרגיל הזה הוא המשיח, או אם יצטרפו לכנסייה אנשים רבים יותר בעלי מעמד ומוניטין בין לאומי, ואם הכנסייה תגדל לקנה מידה עולמי, האם לא ארוויח משהו אז? האם לא אזכה אז ביתרון גדול? אם לכנסייה יהיה כוח, גם לי יהיה כוח, הלא כן? אסור לי לעזוב בשום פנים ואופן! אם כל זה נכון, אם האדם הזה הוא באמת האל, ואם אדחה אותו או אתכחש לו כעת, אחמיץ את כל הברכות האלה. עליי להמר הכול על אותו האדם. לא אכפת לי מיהו מבחינת זהות ומהות, ואת מי מייצג צביונו. מה שמעניין אותי הוא האם עוד ועוד אנשים נוהים אחריו, האם מתעצמים הכוח וסדר הגודל של הכנסייה. אם היא מתפתחת בכיוון טוב, ויכולה לגדול אף יותר בנסיבות רגילות, אז אין לי מה לדאוג לגבי הסיכויים העתידיים שלי. אם הוא אכן הבשר שבו התגלם האל כפי שניבאו כתבי הקודש, אזי אזכה בברכות גדולות וביתרונות עצומים". בכל פעם שצוררי המשיח חושבים על כך, הם מוצאים נחמה ואושר בלבם: "מה אתם יודעים? אני עדיין יכול לקבל ברכות, גם מבלי להאמין שדברי האל הם האמת. אני עדיין יכול לעמוד איתן מבלי להאמין שכל מעשי האל הם צודקים. אני עדיין יכול לשרוד מבלי להאמין שהאל יכול להושיע אנשים. אני עדיין יכול לבצע את חובותיי בבית האל בצורה רגילה מבלי להאמין שהאל בוחן את עומק לבו של האדם. אינני מאמין בכל-יכולתו של האל ובסמכותו, אינני מאמין שכל אחד ממעשי האל הוא בעל משמעות, ואינני מאמין שהאל הוא הריבון על כל הדברים ועל גורל האנושות כולה – אינני מאמין בדבר מאלה, אז מה? אינני מאמין בזהותו ובמהותו של האל, אולם אני עדיין יכול להתנהל כלאחר יד בכנסייה. האל צודק, הלא כן? פשוט אתנהל כלאחר יד, אזרום לי כך בכנסייה, ופשוט אחזיק מעמד. מי יוכל לעשות לי משהו? אני עדיין יכול להחזיק מעמד עד הסוף ולהיוושע לבטח, הלא כן?" מה דעתכם, האם משאלת הלב של צוררי המשיח יכולה להתגשם? (לא). היכן הם יהיו ביום שבו יראו באמת ובתמים את צביונו הצודק של האל? היכן כדאי שיהיו כשייאלצו להכיר באמת ובתמים בזהותו של האל ובצביונו, להודות בכך שהאל הוא צודק, כשיראו להם שהוא אכן צודק? האם הם באמת יכולים להיוושע? האם התמדתם באמת יכולה להיות יעילה? האם הם באמת יכולים להתנהל כלאחר יד? האם התמדתם, הפשרות שלהם, האופן האיתן שבו נשאו בקשיים, האינטליגנציה הגבוהה שלהם, באמת יכולים לשלול את מעשה העוולה שעשו, חיטוט האם דברי האל מתגשמים? האם משאלות הלב שלהם, אמצעי הנגד שלהם, הקנוניות, המזימות, וכל דבר אשר תכננו בלבם, לצד חיטוטם בדברים הנוגעים לאל, באמת יכולים להחליף את חתירתם אל האמת? האם הדברים האלה יכולים לאפשר להם להיוושע? (לא). אם כך, לאור ביטויים אלה, מדוע זהו סופם של צוררי המשיח, שהם כה פיקחים, מתמודדים עם כל עניין מבלי להותיר פרצות, ועושים הכול בסודיות מוחלטת? יש סיבה אחת בלבד: הם לא מתעמתים בכנות עם דברי האל, הם לא מקבלים אותם כאמת, הם לא מתמסרים להם, ובמקום זאת מחטטים בהם. על כן זהו סופם של צוררי המשיח. כולכם מבינים זאת, נכון? אמנם לא אמרתי לכם כיצד להתנהג או כיצד להתייחס לדברי האל, אולם באמצעות דיבור על העובדות האלה וניתוח השקפותיהם של צוררי המשיח וכן גישתם כלפי דברי האל, כולכם יודעים אילו גישות כלפי דברי האל וכלפי הבנתם הן הנכונות ביותר, אלה שמוכרחות להיות ליציר בריאה, וכן הגישות שיציר בריאה מוכרח לנקוט בהן.

22 באוגוסט 2020